שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אילנה המרמן בורחת מספרות חדשה

הסופרת, העורכת והמתרגמת אילנה המרמן כבר לא פעילה בארגונים פוליטיים. היא גם בטוחה שהמלחמה שלה על טיב הספרות בישראל היא מלחמה אבודה. אבל זה לא אומר שהיא מרימה ידיים. שני ספרים חדשים, שיוצאים בסדרה "תעודה" שהיא עורכת בהוצאת עם עובד, הם הדרך הצנועה שלה להשפיע על המציאות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיה סלע | תצלום: דניאל צ'צ'יק

"מה שבאמת מעניין אותי זו נקודת המבט של האזרח מן השורה שנמצא במצבים קיצוניים", אומרת אילנה המרמן. "לעתים קרובות משעמם אותי לקרוא רומנים, סיפורים מומצאים", היא מוסיפה, "ואף פעם לא משעמם אותי להביט על המציאות. אז מה עושה אדם שהוא במקצועו עורך, מתרגם וכותב? משלב בין הדברים".

אל השילוב הזה חותרת המרמן בסדרת "תעודה" שייסדה בהוצאת עם עובד. בימים אלה רואים אור בסדרה שני ספרים בעריכתה. האחד "טיולים בפלסטין" שכתב רג'א שחאדה, והשני הוא "גנבת השואה שלי" שכתב נעם חיות.

על "טיולים בפלסטין" אומרת המרמן שהוא "עוסק בטיולים של חובב טבע וטיולים אמיתי, אבל לא בחלל ריק אלא בתוך הקשר מסוים מאוד". היא מספרת שמצאה את הספר מתאים לסדרה כי הוא מתעד דברים מתוך חוויה אישית. "לא מנקודת מבט של פוליטיקאי, או של היסטוריון או חוקר אחר כלשהו. רג'א שחאדה הוא אמנם עורך דין והתמחה גם בתחום דיני הקרקעות, והידע הזה נמצא בספר, אבל את הספר הוא כתב בעיקר כאיש שאוהב לחיות ואוהב לטייל. ובייחוד: אוהב את גבעות רמאללה, אזור מגוריו. על זה הוא מספר. וכל אחד מהטיולים שמתוארים בספר נמצא גם בתוך ההקשר של הנוף והטבע וגם בתוך ההקשר של המציאות הפוליטית. זהו ספר עצוב. עצוב מאוד. כי שחאדה מתאר בו איך הנופים האהובים עליו נהרסים ונחטפים לו מתחת לרגליים, פשוטו כמשמעו. זאת נקודת ראות מיוחדת במינה להשקיף ממנה על מפעל ההתנחלויות".

המרמן מספרת שבזמן עריכת הספר נוצר בינה ובין שחאדה דו-שיח מעניין. "למען האמת אין בינינו ויכוח אידיאולוגי ולכן במרכז הדו-שיח שלנו עמדה מידת הייאוש. אני באתי כולי מיואשת, שוצפת וכועסת ורוגזת. ואילו הוא אדם מאוד מאופק מטבעו, ודווקא הוא ניסה להעביר אלי שביב של תקווה, למתן אותי, להרגיע. אם כי אי אפשר להגיד שבספר מוצאים את התקווה הזאת. הוא כנראה פשוט רצה לעודד אותי מן הבחינה האנושית, ואני, ככה זה נראה לי עכשיו, כאילו ניסיתי לכבוש שוב את הכבוש, לדכא אותו עוד פעם".

הספר השני, "גנבת השואה שלי", הוא תיעוד אישי של חוויותיו של נעם חיות מהשירות בשטחים. המרמן מספרת שאת כתב היד שלח אליה חיות בתקופה שבה התעניינה בעדויות של "שוברים שתיקה". "הסיפור הזה תפס אותי. סיפור של צעיר שגדל במושב והיתה לו ילדות ישראלית טיפוסית, ואחר כך הוא עבר משבר עמוק וחמור כל כך עד שהמשבר הזה התקשר לו עם הנושא של השואה והוא קרא לספר 'גנבת השואה שלי'. הוא חונך בתנועת נוער, בחיק הקונסנזוס והאידיאולוגיה הציונית, ובעקבות התהליך שעבר עליו נחרב בהדרגה כל העולם שמחנכיו טיפחו ושהוא עצמו סגד לו, והוא חצה את הקווים: היום הוא פעיל בשוברים שתיקה".

המרמן, לדבריה, לא מעוניינת במחקר היסטורי. "גם כשתיעדתי את מותו של בן זוגי (בספרה "במזל סרטן", עם עובד, 2001), לא עשיתי זאת בשביל לפרוק את אבלי ולחלוק אותו עם הציבור, אלא מפני שבתקופה ההיא של המחלה נקלעתי אל פיסת חיים אחרת לגמרי ורציתי לתעד אותה. את התיעוד הזה, שלא נשאר רק בתחום האישי הפרטי, רציתי לחלוק עם אחרים. אבל לא הסתרתי את הצד האישי, כי הוא חשוב לי מאוד בתיעוד. דרך נקודת הראות האישית אפשר לחלוק את העדות עם בני אדם אחרים. בספרים שאני מוציאה יש תמיד נקודת מבט אישית".

לחיות את חייה

המרמן שייכת לזן הנכחד של עורכים ומתרגמים שהחותמת שלהם היא חותמת של איכות. אלא שבימינו נראה כי איש אינו מחפש עוד חותמת כזאת. היא למדה ספרות ופילולוגיה באוניברסיטאות בצרפת, גרמניה וישראל, וכתבה ביקורות ספרות, מסות וספרים תיעודיים-ספרותיים. היא עובדת בהוצאת עם עובד משנת 1985 כעורכת בכירה ומתרגמת. במשך שנים אחדות ערכה את "ספריה לעם" עם נילי מירסקי, לאחר מכן ייסדה את הסדרות "פרוזה אחרת" ו"תעודה" וכעת היא עורכת אותן.

היא תירגמה ספרים רבים, בהם יצירות של גוסטב פלובר, אלבר קאמי, לואי פרדיננד סלין, יוזף רות, פרידריך ניטשה, פרנץ קפקא וברטולט ברכט. במהלך השנה יראה אור תרגום חדש שלה ל"כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה. המרמן גם כתבה ספרים, בהם "הנאציזם בראי הספרות הגרמנית. מסות ותרגומים" ("הקיבוץ המאוחד", 1984), "משוררים לא יכתבו שירים" (עם רולי רוזן, עם עובד), "מביירות לג'נין" (עם עירית גל, עם עובד), "במחוזות זרים, סחר נשים בישראל" (עם עובד). וכמו כן את הספר "במזל סרטן", שאותו כתבה עם בן זוגה יורגן ניראד. השניים תיעדו את המסע שערכו אחרי שניראד חלה בסרטן.

בהוצאת עם עובד היא מקבלת חופש פעולה מלא, אבל היא בהחלט רואה את השוק המשתנה לנגד עיניה. "מזל שאני מתקרבת לסוף דרכי", היא אומרת, "כי עוד מעט אולי לא יוכלו להוציא דברים כאלה. הוצאת עם עובד באמת רוצה למלא תפקיד שכל הוצאה חשובה בעולם ממלאת: גם להוציא דברים שיש להם ערך או ספרותי או ערכי או כל ערך אחר, וגם איכשהו להתקיים".

להעיד על הדברים

אף שהיא לא תולה תקוות רבות בעתיד החברה בישראל, חשוב לה לציין כי את הפעילות שלה, הפוליטית והספרותית, היא לא עושה מתוך אומללות. "זה ממלא אותי חיים", היא אומרת, "אני אדם מאוד מעורב, כך חונכתי על ידי הורי. חונכתי שלא לשתוק, להסתכל סביבי. האפשרות לשלב בין ההסתכלות הזאת סביב ובין הכתיבה והעריכה וההוצאה לאור של ספרים, מאפשרת לי להרגיש שהמצב הפוליטי לא יקבע את מידת האושר או האומללות שלי. שאני לא הולכת להתכנס בתוך עצמי. להיפך, אני יוצאת החוצה ומביטה, אני רואה ורוצה להעיד על הדברים. צריך לומר שכאדם סקרן שאוהב להסתובב גם מעניין אותי מה שאני רואה, אני מסתכלת על בני האדם, אני מתעדת אותם, אני כותבת עליהם. זה גם מה שאני עושה בסדרת 'תעודה'".

לא מפריע לך שהספרים שאת מוציאה פונים למעטים?

"אני חושבת שהעניין הוא להקשיב גם לקול של המיעוט, בין השאר של אנשים כמוני. זה הולך ונעשה יותר ויותר קשה, גם מבחינת האילוצים שההוצאות נתונות בהם היום והמאבק על הרייטינג. אבל עדיין אני לא רואה שום סיבה לא להשמיע את הקול הזה בתוך התחום שלי, ומי שיקשיב יקשיב. זה חלק מלחיות את החיים, לחיות ולא למות אותם. אני לא רואה שום סיבה למות אותם".

בעבר אף היתה חברה בקבוצות פוליטיות שונות. "הייתי פעם במועצת רצ, בהנהלת בצלם, ובהנהלת האגודה לזכויות האזרח. אבל אני לא אדם פוליטי, במובן הזה שאני לא חושבת שהדברים שאני עושה ישנו את המציאות במישור המדיני. הייתי רוצה לחלוק עם אנשים אחרים את מה שמתחולל בתודעה שלי. אולי זה ישפיע טיפ-טיפה על התודעה שלהם. כאדם שעוסק באות הכתובה, בספרות, אני חושבת שזאת יכולה להיות התרומה שלי".

את טעם הקהל ואת טעם המייליה הספרותי היא לא תמיד מבינה. כדוגמה היא מביאה את הסופרת דניאלה כרמי. "היא קול ספרותי מדהים, אחר, וגם לא קשה לקריאה. אבל היא לא בתוך הקונסנזוס משום בחינה. היא מערערת מוסכמות, אבל לא בהטפת מוסר אלא בסיפורים, סיפורים שיש בהם גם הרבה שמחת חיים, הרבה כיף. הצירוף הנדיר הזה - זה הדבר שכבש אותי בכתיבה שלה. מאוד מפתיע אותי שלא רצים לקנות את הספרים שלה. איפה הם, אוהבי הספרות? זאת דוגמה אחת, אבל זאת דוגמה מרכזית, כי אני חושבת שהכתיבה שלה היא ברמה של ספרות עכשווית טובה בקנה מידה בינלאומי. אני לא תופשת איך המילייה הספרותי לא קולט את זה ולא נושא את קולה ברמה. כל כך הרבה ספרים בינוניים נכתבים פה, כל כך הרבה ספרים לא טובים - והרבה מהם מוצאים להם קוראים".

היא תוהה מה הופך ספרים לרבי מכר ומה קורה להם כשהם נעשים כאלה. "אני שואלת את עצמי על ההצלחה הגדולה של ספר כמו 'אחוזת דג'אני'. גם אני קראתי אותו בהנאה, יש בו סיפור טוב ויש בו משחק כישרוני מאוד עם רבדים של השפה. אבל המסר שלו הרי חתרני: הוא מדבר על גניבת קרקעות של ערבים כדי לבנות עליהם את אחד האייקונים של תל אביב המודרנית, את מגדלי עזריאלי. איך זה שהוא נהפך לרב מכר וזכה בפרסים, ולא גרם לשום שינוי אמיתי בשיח הציבורי בישראל? אולי מפני שהעיסוק בסקס בלע כאן את הקול הפוליטי? אולי בגלל זה הוא הצליח ככה? אין לי תשובה לשאלה הזאת. אבל יש לי חשד שהאנשים מחפשים להם הנאה והם נתפסים לה, וזהו זה. וכשהם נהנים, קל ונוח להם להתעלם ממה שהם בלאו הכי מתעלמים ממנו גם בחיים עצמם".

גם בקולנוע, לדבריה, מתרחש דבר דומה. "ברגע ש'ואלס עם באשיר' זכה להצלחה בחו"ל הוא נהפך למקור גאווה, וברגע שהוא נהפך למקור גאווה, ברור ששום מסר פוליטי לא נקלט ממנו. כי מה יש להתגאות בסברה ושתילה, במלחמת לבנון? מלחמת לבנון היתה פשע אמיתי גם כלפי ישראל וגם כלפי הלבנונים, עשרות אלפים נהרגו בה. זה מעורר שאלה מעניינת: כשהקולנוע או כשהספרות כבר עוסקים בדברים האלו, אז או שהיצירות נהפכות להצלחה קופתית והמסר שלהן - אם בכלל יש בהם מסר באמת - מיטשטש, או שמתעלמים מהן".

התקרנפות אמיתית

מצב העניינים הזה שינה גם את פניה של סדרת "פרוזה אחרת". בתחילה התכוונה לפרסם דברים חדשניים אבל התברר לה שהקהל לא מתעניין. "לא פעם קורה לי שספר שאני עובדת עליו הרבה נמכר רק בכמה מאות עותקים, כמו ספרי שירה. אני מנסה פה ושם להוציא עוד ספרים כאלה, אבל מתברר לי יותר ויותר שאי אפשר לעשות את זה. אם רק 300-400 איש קוראים ספר שהשקעתי בו עבודה עצומה, על כל משפט, כל מלה, זה מאכזב אותי. אז מה שאני משתדלת עכשיו הוא להוציא ספרים קריאים יותר, בהחלט, אבל שיש בהם בעיני איכות ספרותית מיוחדת, ובעיקר קול אחר, שונה קצת".

לאחרונה הוציאה את "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" של אנטה פנט. "זה ספר מקסים שעומד בשתי רגליים על הקרקע, שעוסק בבעיה אמיתית וכתוב בצורה מאוד מיוחדת. גם מצא חן בעיני שהספר קצר. כן. אני מודה שבעיני, אחת הבעיות של רומנים ישראליים עכשוויים, אף שהם דווקא זוכים להצלחה, היא שהם ארוכים: 600-500 עמודים. אני חושבת שרק לסופר כמו דוסטויבסקי, ואצלנו אולי גם לס. יזהר, מותר להוציא ספר של אלף עמודים. אני מאמינה גדולה בסוד הצמצום בספרות. טקסט טוב רק ירוויח מזה שילטשו אותו ויצמצמו אותו ל-200-250 עמודים, ואפילו פחות. פנט מצאה לה כיוון מצוין ועבדה עליו יפה וחיברה יצירה ספרותית צנועה אבל יפה. אני מחפשת את הדברים האלה".

לטעמה המאורות הגדולים בפרוזה הישראלית הם ס. יזהר, יעקב שבתאי, יהושע קנז ויובל שמעוני. "ואין. אין כמותם. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר בורחת מהספרות החדשה. כי יש לי יותר מדי אכזבות. הספרות החדשנית האמיתית יצאה בתחילת המאה ה-20 עם ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, קפקא, סמואל בקט. זאת היתה אז מהפכה אמיתית בכל תחומי האמנות. ולפסגות האלה ולטלטלה שהן חוללו לא מגיעים יותר. ככה נדמה לי".

כבר אי אפשר לחדש היום?

"זה נעשה קשה יותר. החברה כבר קלטה וספגה כל כך הרבה דברים חדשניים, שהיא גם התחסנה, אף אחד כבר לא נופל מהכיסא ואפילו לא מזדעזע, לא מהאמנות ולא מהמציאות. פעם הזדעזעו מהדאדא למשל - היום, אם יראו במוזיאון אסלה של בית שימוש, אז מה? הרי מראים גוויות ואיברים מרוטשים. מה לא רואים ומראים בכל מקום. החברה התרבותית מעכלת הכל. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

"המחזות הראשונים של חנוך לוין, למשל, חוללו פה באמת זעזוע. אני חושבת שמאז 'מלכת אמבטיה' לא היה אירוע תרבותי שיצר טלטלה אמיתית שכזאת. מתי היתה כאן מחאה בסדר גודל כזה נגד מחזה או ספר או שירת מחאה? לא היתה. כי החברה של צרכני התרבות יכולה לספוג את זה ולהמשיך לחיות את חייה בנוחיות. לראות מחזה מקומם, למחוא כפיים וזהו. אני לא יודעת איך מתגברים על זה, איך שוברים את זה. אולי גם בגלל זה אני מתחמקת קצת מהספרות ומוציאה לאור ספרי תעודה ומסות".

היא מתקוממת נגד שיתוף הפעולה של התקשורת עם המצב הפוליטי הנוכחי בארץ. "זאת התקרנפות אמיתית שאני לא זוכרת כמותה. זה גם עניין של רייטינג וגם עניין של פחדנות. כולם רוצים שיאהבו אותם, רוצים לפרגן ושיפרגנו להם. אני מקשיבה לחדשות ברדיו ואני לא מאמינה: מההתחלה ועד הסוף רצח, אונס ואסונות אישיים. אני אמנם מקשיבה לפעמים בעניין, בסקרנות ובמציצנות, כמו כולם, אבל איך זה שכמעט לא מדווחים כבר על עניינים שנוגעים לנו באמת כאזרחים בחברה הישראלית, דברים שאנחנו צריכים להשפיע עליהם ולהיות מעורבים בהם?"

גם הספרות, היא טוענת, מעניינת את התקשורת בעיקר מההיבט הרכילותי. כשהתבקשה לדבר על אלבר קאמי ברדיו בתוכנית של רזי ברקאי, אמרה שהיא לא מתעניינת בעצמות של קאמי או ביחסים שלו עם סימון דה בובואר. בכל זאת העלו אותה לשידור. "ברקאי שאל אותי כמובן על היחסים של קאמי ודה בובואר. עניתי לו שזה לא בראש שלי, אז הוא אמר 'אל תגידי לי עכשיו שכל מה שיש לך בראש זה הכיבוש'. זה כל כך סימפטומטי. שאלתי אותו אם הוא שם לב איך הוא מתנפל עלי ואמרתי שבכלל רציתי לדבר על כך שהיום כבר לא קוראים את קאמי. סיפרתי שלאחרונה לימדתי את קאמי באוניברסיטה ורק סטודנטים יחידים בקורס קראו את הספרים שלו. אז הוא אמר 'טוב אבל זה לא העניין שלנו פה עכשיו'. ואני חשבתי שזה בהחלט העניין שלנו פה ועכשיו, הידרדרות הרמה של התלמידים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. רציתי להגיד כמה מלים גם על ההומניזם המיוחד של קאמי. אבל גם זה כנראה לא עניין אותו".

לחצות גבולות

לבד מעיסוקיה הספרותיים והמעורבות הפוליטית שלה המרמן גם לומדת ערבית ביסודיות. "אני מדברת ערבית, אמנם לא רהוטה, במבטא ישראלי טהור, אבל אני מבינה ויכולה סוף סוף לשוחח בשפה הזאת. בשביל ללמוד ערבית בחרתי להיפגש בעיקר עם נשים, כי כמעט כל הגברים בשטחים מדברים עברית שלמדו בבתי הכלא או בעבודה. הנשים מדברות רק ערבית. התיידדתי מאוד עם כמה נשים והשיחות בינינו נהיות יותר ויותר קרובות ואינטימיות. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד ערבית ספרותית. ואגב, אני נהנית להתוודע דרכה גם אל הרבדים הקדומים של העברית. זה מדהים שערבית היא לא שפת חובה בבתי הספר בארץ שנמצאת במזרח התיכון".

היא גם מרבה לשחות ולרכוב על אופניים. בדרך כלל לבדה, לפעמים עם בנה, המתרגם יונתן ניראד. "כשאני רוכבת על אופניים, הרבה פעמים קוראים אלי בדרך 'כל הכבוד'. אבל איזה כבוד זה? זה כיף! יש לי מזל שאני יכולה לעשות את זה. כן, אני אוהבת לחצות גבולות בכל מיני תחומים. לפעמים שואלים אותי אם אני לא פוחדת. לפעמים אני קצת פוחדת, אבל אני בעיקר נהנית. ככל שאני הולכת ומקשישה, פחות אכפת לי אם יאהבו או לא את מה שאני אומרת ועושה. יותר קל לי להיות מה שאני רוצה להיות ולנסות למצוא הקשבה גם ככה, או דווקא ככה. זהו. הרי את מה שיכולתי להשיג השגתי פחות או יותר. ואת מה שאיבדתי, איבדתי. ובעיקר: עניין המאבק על קריירה ואגו הוא כבר מאחורי. אני בת 65".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ