אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נדב לויתן, 1945-2010

היוצר הוותיק, שביים בין היתר את "בנות ו"גרופי", מת לאחר מחלה ממושכת. לויתן, שהכיר את אשתו חוה אלברשטיין באתר הצילומים של סרטו העלילתי הארוך הראשון, הרבה לעסוק בקיבוצים ובהתרסקותה של האוטופיה הסוציאליסטית

תגובות

הבמאי והתסריטאי נדב לויתן מת שלשום בלילה בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, בן 64, לאחר מחלת ריאות ממושכת. הוא הותיר אחריו את אשתו, הזמרת חוה אלברשטיין, שני ילדים וארבעה נכדים. הלוויתו תתקיים היום ב-12:00 בבית העלמין ברמת השרון.

לויתן נולד ב-1945 בקיבוץ כפר מסריק, ואחרי שירותו הצבאי עזב את הקיבוץ ולמד פילוסופיה, ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא עבד שנתיים כעורך בעיתון "מעריב", פירסם שירים וסיפורים בכתבי עת שונים, לימד משחק ותולדות התיאטרון בבתי הספר למשחק בית צבי וניסן נתיב והחל את הקריירה שלו כבמאי בתיאטרון. כמה מההצגות שביים בראשית שנות ה-70 זכו להצלחה בקרב הקהל (בהן "השטן ואשת האיכר", "אני פשוש" והקומדיה "שיר ערש"). במקביל עבד לויתן בגלי צה"ל כעורך תוכניות תרבות ובידור.

את המעבר לקולנוע ולטלוויזיה החל לויתן באמצע שנות ה-70 כאשר כתב וביים שני סרטים עלילתיים קצרים ("אשה בגן" ו"החוצה"). לאחר מכן כתב וביים ברציפות שמונה סרטי תעודה לרשות השידור ושירות הסרטים הישראלי, ומאז 1980 החל לכתוב ולביים סרטי עלילה לקולנוע ולטלוויזיה. במקביל, לימד קולנוע בבתי הספר בית צבי וקמרה אובסקורה, ופירסם כמה ספרים (ביניהם "מאכל תאווה" ו"פוליטיקה משפחתית").

לויתן יצר לאורך השנים 11 סרטי עלילה: "סיפור אינטימי" (1981), "הכלה" (1984), "בנות" (1985, שאת תסריטו כתב אסי דיין וזכה להצלחה קופתית), "ילדי סטאלין" (1988, שהוקרן בפסטיבל קאן), "החברים של יעל" (1991), "רצח בשבת בבוקר" (1992), "גרופי" (1993, שהיה הסרט שפירסם לראשונה את השחקנית מילי אביטל וזכה אף הוא להצלחה מסחרית), "אין שמות על הדלתות" (1996, שהוקרן בפסטיבל ברלין), "אביב" (1997), "פרנק סינטרה מת" (1998) ו"האחים מבורך" (2000).

לויתן הכיר את אלברשטיין על סט סרטו "סיפור אינטימי", שהיא הופיעה בו בתפקיד הראשי, ושיתוף הפעולה היצירתי ביניהם נמשך לאורך השנים. אלברשטיין שיחקה גם ב"אין שמות על הדלתות", והלחינה את הפסקול לסרטים "ילדי סטאלין" ו"גרופי". לויתן כתב מלים לשיריה שהופיעו באלבומים "מוצאי חג", "טבע האדם" ו"קוקוס".

מה יכול להיות הכי ישראלי

מבקרי הקולנוע המקומיים לא תמיד הרעיפו שבחים על יצירתו של לויתן, אבל ב-2006 החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע לכבדו בפרס למפעל חיים. איתן אבן, שהפיק יחד עם נסים לוי את "סיפור אינטימי", אומר כי לויתן "היה יוצר עם נשמה מאוד גדולה, וכאדם היה מענטש, אדם עניו וצנוע, שקל מאוד לאהוב אותו ומאוד נעים להיות בחברתו: הוא היה פתוח, מקשיב ונותן דעתו על הסובבים אותו. דעתו היתה תמיד חשובה למי שעבדו אתו, וקל היה לקבל אותה.

חוה אלברשטיין ואלכס פלג בסרט "סיפור אינטימי" (1981)

"הוא היה מאוד צנוע, אבל תמיד ידע בדיוק מה הוא רוצה, גם כתסריטאי וגם כבמאי", מוסיף אבן. "הוא ידע להסביר לאנשים שעבדו עמו מה הוא רוצה, וידע לקבל זאת מהם. מצד שני, הוא היה גמיש, וכאשר הבין שאין אפשרות לעשות משהו, ידע להעלות פתרונות חלופיים שאפשר לבצעם, מה שלא כל במאי יודע לעשות".

אף שעזב את קיבוץ כפר מסריק לאחר שירותו הצבאי, המשיך הקיבוץ לככב ברבות מיצירותיו של לויתן. נסים לוי, שהפיק עם אבן את "סיפור אינטימי" והיה ידיד של לויתן, מספר כי הסרט היה מבוסס על סיפור קצר שכתב לויתן; הוא צולם כולו בקיבוץ עינת.

מילי אביטל (משמאל), "גרופי" (1993)

"הוא היה איש רגיש מאוד וחכם, וחצב רבים מסרטיו מתוך חוויותיו בקיבוץ", אומר לוי. "הוא ביקר את הקיבוץ, אך גם היה קשור אליו בכל נימיו. זה בולט במיוחד בסרטו ‘ילדי סטאלין' - הרי הוא היה אחד הילדים האלה. הוא היה נטוע עמוק מאוד בהוויה הזאת".

כעבור שנים הפיק לוי גם את "בנות". לדבריו, "חשבנו מה יכול להיות הכי ישראלי, ומיד אמרנו צבא. אבל מכיוון שכבר היו סרטים על הצבא, החלטנו ללכת על נשים בצבא. נתנו לאסי דיין לכתוב את התסריט, ובסוף יצא סרט מסחרי מאוד, שעשינו בגישה נאיבית, לא ביקורתית, ומיטב השחקניות של אז התחרו על התפקיד הראשי בו. כך ששני הסרטים שעשינו יחד היו מאוד שונים זה מזה, ובכל זאת נדב שלט יפה בשניהם. הוא לא היה במאי כוכב - הוא פשוט עשה".

השחקן עמוס לביא, שהופיע בשלושה מסרטיו של לויתן - "בנות", "פרנק סינטרה מת" ו"האחים מבורך" - מספר כי לויתן היה במאי ש"כיף לעבוד אתו. הוא לא כפה עליך דבר, היה מתייעץ, שואל לדעתך. לפני 29 שנה עבדתי אתו על ‘בנות', שהיה שלאגר היסטרי. שיחקתי שם חבר של חנה הספרי (ששיחקה בתפקיד הראשי, נ"א), שהיא לא רוצה אותו. שאלתי את נדב למה היא לא רוצה את הבחור הזה, וחשבנו יחד. הצעתי לו שהבחור יהיה מגמגם. הוא ביקש שאדגים לו. הראיתי לו, והוא מיד אמר ‘קניתי'. מאז לא נפרדו דרכינו. הוא היה אציל נפש, נתן לשחקן להתבטא, להביא מעצמו, היה פתוח, קשוב, נעים, עדין ואינטליגנטי. מותו הוא אבידה גדולה לקולנוע הישראלי".

רגישות עצומה לאנשים

חוקר הקולנוע והבמאי יהודה (ג'אד) נאמן אומר כי "ילדי סטאלין" הוא בעיניו אחד הסרטים החשובים ביותר שהופקו בישראל בתקופת הקולנוע הפוליטי, בשנות ה-80. "זה סרט ראשון שמתבונן במבט אירוני על הסטאליניזם והתנועה הקיבוצית", אומר נאמן. "נדב לקח דמויות מהרקמה האמיתית של הקיבוץ שאותה הכיר, לאט-לאט טווה את החוט, ובסוף הסרט מגיע רגע קסום שבו אחד הגיבורים מסתכל על השמים, לא מאמין שהעידן הזה חלף, מביט בירח, ובמקום לראות את הסהר רואה את המגל והפטיש. בעיני, זו גם הברקה קולנועית וגם אמירה של הקולנוע הפוליטי, שהיה כאן בשיאו באותם ימים.

שמאל שילה (משמאל) ויוסי קנץ, "ילדי סטאלין" (1988)

"בסרט הזה נדב הפנה מבט לנושא שעדיין לא נגעו בו - החלום הציוני והאוטופיה הסוציאליסטית וההידרדרות שלה", אומר נאמן. "זה סרט פוליטי, אבל יש בו המון לב, קסם, ונגיעה של ריאליזם פנטסטי שלא היה קיים אז במחוזותינו. הוא חזר לנושא הזה ב'אין שמות על הדלתות', הפעם במבט רטרוספקטיבי. בסרט זה הוא חוזר למקום שאותו ביקר בצורה כה נוקבת, אך הפעם הוא שב מלא חמלה, רוך ואנושיות. זה היה מגע הקסם שלו בסרטיו - האנושיות".

"הוא היה איש עם ידע עצום ורחב בכל תחומי התרבות והאמנות", אמר אתמול כתריאל שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי, שהיה מיודד עם לויתן במשך שנים רבות. "היו לו ידע רב והשכלה רחבה בתחומי תרבות שונים, הוא היה בעל רגישות מיוחדת לאנשים ולסיפורים ובעשייה הקולנועית שלו היתה רגישות עצומה לאנשים".

*#