אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולות של נשים מלחינות

קונצרט של תשע מלחינות, מופע מולטימדיה של רביעיית כלי קשת וקונצרט בפילהרמונית על טהרת היוצרים הישראלים - כל אלה הוכיחו שאם לא נצמדים לנוסחאות העבר אפשר ליצור פה מוסיקה מעניינת

תגובות

אחרי שהמהפכה הפמיניסטית הושלמה כביכול ונשים מלחינות כבר אמורות להיות שוות לגברים, עולה השאלה למה צריך קונצרט מיצירות נשים מלחינות בלבד (אולפן התיבה ביפו, 13 בחודש, 20:30), מה הטעם בגטו כזה, ובכלל - מה הרלוונטיות של פורום מלחינות, שהקונצרט הוא האירוע השנתי שלו, בתוך אגודת הקומפוזיטורים הישראלית. ליושבת ראש החדשה של הפורום, המלחינה דגנית אלייקים, אין דבר ברור מזה: "הנוף המוסיקלי הישראלי הוא כולו גברי", היא אומרת, "המהפכה הפמיניסטית תושלם לא רק כשגברים יבינו את החשיבות של טיפול בילדים ודאגה לבית ולמשפחה, וחינוך והוראה, אלא שיעסקו בזה בעצמם, וילמדו ילדים ויגהצו, בלי להרגיש מושפלים; ובינתיים עלינו להיראות, ולהשמיע את קולנו - קול של מלחינות נשים שמתפנות ליצירה רק בתום כל העיסוקים האחרים".

פורום המלחינות בישראל נוסד בקיץ 2000 במציאות קשה שבה 60 מלחינות פעילות, כולן מוסיקאיות ברמה גבוהה, היו שותפות רק ל-5% מהפעילויות במוסיקה הקלאסית העכשווית - הזמנת יצירות, ביצוע, הקלטות ושידורים, ואף לא אחת מהן כיהנה כמרצה לקומפוזיציה, מלחינת בית או מנהלת אמנותית של גוף מרכזי גדול.

"עכשיו המטרה שלנו להפיק כמה שיותר פרויקטים", אומרת אלייקים, "לתת במה למלחינות, ליצור שיתוף פעולה עם גופים ומוסיקאיות מתרבויות שונות, ובקונצרט השנתי - לאפשר לאלה מאתנו שלא הופיעו במשך השנה לקבל גם הן ביצוע".

כך נולד הקונצרט "גג-2": ערב שבו תשע יצירות של תשע מלחינות שונות, לקבוצות של שני מבצעים לכל היותר. אפשר יהיה לשמוע בו את "שירו האחרון של ביג ג'ון קמבל" מאת איוונה קיס לגיטרה סולו, יצירות לפסנתר של אירנה סבטובה וטלי אסא, לכלי סולו נוספים כמו קונטרבס ובס-קלרינט מאת גילה קרקוס ומאיה דוניץ, לקול סולו מאת ענת פיק, לנגנים בליווי אלקטרוניקה של הגר קדימה ודגנית אלייקים עצמה, ואפילו יצירה בלי מבצעים כלל: "מסיכות" לטייפ, מאת יסמין טל.

הקונצרט מתהדר בריבוי סגנונות וברב תרבותיות - המלחינות באות מקרואטיה ואנגליה, ישראל ורוסיה; וצמצום באמצעי הביצוע: "עד עכשיו נהוג היה שאנסמבל אחד מנגן את כל היצירות, ויש כמה חסרונות לכך", אומרת אלייקים, "גם הגוון הצלילי שלא משתנה, וגם זמן חזרות רב אם רוצים להציג יצירות רבות, וגם היעדר טיפול אישי בכל יצירה של כל מלחינה ומלחינה". מיעוט אמצעי הביצוע פותר את כל זה - וגם את קשיי התקציב. המבצעים כאן עובדים בחרדת קודש ומתוך אמונה במלחינה עצמה, ובשכר זעום ואף בהתנדבות; וביצוע בכלי יחיד, העירום הזה, מביא לרמת תקשורת אחרת לגמרי מאשר הצבעים היפים וההרמוניות העשירות כמו שתזמורת יכולה להציע".

דגנית אלייקים, ילידת 1977, למדה ב"רימון", לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה אצל המלחין אריק שפירא, ואחר כך בקונסרבטוריון הלאומי בהאג, הולנד - שם התוודעה להתלהבות העצומה של הסטודנטים להפיק מוסיקה עכשווית, אפילו פסטיבלים שלמים: "שם אין מונח כזה, ‘שיעשו בשבילי' - למרות הכסף הרב שמושקע במוסיקה. כך למדתי להתגבר על הביישנות שלי, ועל הנטייה רק לכתוב ולהישאר באלמוניות", היא אומרת על תפקידה כיושבת ראש הפורום, "לא קפצתי על התפקיד, רקעתי ברגליים וסירבתי לקבל אותו תחילה - אבל הבנתי שזה חלק מהמאבק על הפנים של החברה הזאת, על מקום שבו אנחנו ומי שבא אחרינו נוכל לחיות בתוך אקלים תרבותי".

מטמורפוזה לילית

ככה, אמרו לנו, לא מקשיבים לקונצרט: בתיאטרון-פאב-מועדון קטן, בחושך, סביב שולחנות, תוך כדי שתיית בירה וכירסום טוסטים או סלט. לרביעיית כלי קשת לא מצמידים הגברה - זה שקול לחילול קודש - וברור שלא צריכים לעזור לה עם גימיקים כמו וידיאו ותאורה מאחור, וחס וחלילה אסור לה לפרק יצירה לפרקיה ולפזר אותם בין יצירות אחרות. מוסיקה אמורה לפעול את פעולתה כשלעצמה, בדרך הוליסטית, כך מקובל בעולם הקלאסי; היא אמנות של צלילים, נעלה, שכל תוספת גורעת ממנה. אז למה הקונצרט של הרביעייה העכשווית בשבת בלילה, שהפר את כל החוקים האלה, היה כל כך מרהיב, ומוצלח, ומרגש?

הרביעייה העכשווית

שוב ושוב מראה הרביעייה העכשווית, שנוסדה בתחילת העשור, שהמוסכמות אודות הקונצרט הקלאסי - הן מבחינת התוכן והרפרטואר, והן מבחינת הצורה בהגשה - איבדו מזמן את תוקפן. הרביעייה התחילה כפרויקט נשי מובהק: המייסדת שלה והמנהלת המוסיקלית היא המלחינה דקלה בניאל, וארבע חברותיה כולן קשתניות מעולות.

בינתיים התחלף ההרכב במקצת, וצ'לן גבר קיבל לראשונה את הזכות להצטרף לגוף האמנותי הזה: עירא גבעול, שמנגן עכשיו עם הכנרות הדס פבריקנט וטלי גולדברג, והוויולנית קטיה פולין. הרביעייה הזאת, מעל הכל, מנגנת ברמה הטכנית הגבוהה ביותר, גם ברפרטואר קלאסי-רומנטי מסורתי; ובנוסף לכך היא נוטלת על עצמה פרויקטים שדורשים תזמון מדויק על חוט השערה בשילוב עם אמצעים כמו סאונד מוקלט מראש ופסקול מוסיקלי וסרט וידיאו, וכן מיזנסצינות מתחלפות על הבמה, תלבושות, תאורה, תנועה ואביזרים. כל זאת בלשון המעטה, ברמז, בדקויות - אבל במורכבות רבה.

בשבת בלילה, בתיאטרון תמונע בתל אביב, הראו פבריקנט, גולדברג, פולין וגבעול, בהנהגת היוצרת דקלה בניאל ועם אמנית הווידיאו וי-ג'יי אסיה, מה מופע-קונצרט מולטימדיה שכזה עושה. הן קראו לו "מטמפורפוזה", ואכן הצליל, והמראה, התגלגלו זה בזה במסע עוצר נשימה - מצ'ייקובסקי בנגינת חלילית של פולין דרך הרביעייה "מטמורפוזות ליליות" של הונגרי בן זמננו ג'רג' ליגטי, שחלקיה הושמעו בין "בקצב החילזון" של נבט יצחק ו"פיות" של אבי בללי; מ"מטמורפוזה" של פיליפ גלאס ו"כל הרבנים רוקדים" של בניאל עצמה דרך "עבד" של להקת המטאל מגבעתיים "סיילם"; ועד לחזרה לצ'ייקובסקי והתפרקותו, במין קינה וחגיגה בו בזמן על מסורת קלאסית שבעצמה מתגלגלת למשהו אחר, חדש, מרגש, שהרביעייה העכשווית מבשרת אותו.

שלושה בכרטיס אחד

מחזה כזה לא נצפה כנראה מעולם בקונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המנצח - ישראלי, אילן וולקוב; הסולנית - ישראלית, הפסנתרנית ברניקה גליקסמן; והסולן - ישראלי, ואפילו חבר התזמורת עצמה, הוויולן רומן שפיצר. שלושה כוחות מקומיים בחזית הבמה, היכן שהקהל מצפה כביכול לראות רק אצולה קלאסית, ואם לא שמות גדולים לפחות שיהיו זרים: כך ניתן להבין מההרכב הסולני ומהמנצחים שבאים לפילהרמונית שנה אחרי שנה.

אבל הנה באו נגנים מקומיים נהדרים, שפיצר (בשנות ה-30 המאוחרות) ביצירה "הרולד באיטליה" של ברליוז, וגליקסמן (בשנות ה-20 שלה) בנגינת בכורה וירטואוזית עם התזמורת בקונצ'רטו של פרוקופייב; ומנצח כל כך בטוח ומקצועי כמו אילן וולקוב, שמוצא את הדרך בין הניווט הטכני להבעה ומפיק מהתזמורת צלילי פיאנו עדינים ודיוק והתלהבות - וברגע אחד הופרכה האגדה על הסנוביזם של הקהל. לא בבוז קריר נתקלו הצעירים האלה, ולא באכזבה על היותם מקומיים, אלא בתשואות עצומות, שקראו להם לבמה; וגליקסמן - שהחליפה ברגע האחרון פסנתרנית סינית שביטלה - אף שבה ועלתה שלוש וארבע וחמש פעמים עד שהסכימה לנגן הדרן.

נכון שקהל של תזמורות כאלה הוא כמעט אוטומט שמוחא כפיים לכולם ודורש הדרנים כי מגיע לו, אבל שלשום בערב נשקפה אותנטיות יתרה מהתשואות, והקולות הריעו בדבקות רבה יותר. מתברר שאפשר להיות פטריוט תרבותי בלי לסגת לפרובינציאליות, ושכל אחד ואחד מהמאזינים בקהל מרגיש כיף גדול להיות חלק מתרבות מוסיקלית חיה ודינמית במקום לצפות במצעד של כישרונות מחו"ל. ככה זה עם מוסיקה: היא נטועה בהקשר, היא לא מנותקת מסביבתה, היא רוצה להשתייך - וטוב שהתזמורת חוותה את הרגע הזה. אולי היא תבין שגם תזמורות, כמו המוסיקה שהן מנגנות, צריכות לפעול בהקשרן ולא להיות מנותקות.

*#