שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

75 שנה להולדתו של אלביס פרסלי: המלך ואני

האנשים שבאמת הכירו את אלביס פרסלי לא היו מפורסמים. חברי הילדות שלו, המשרתת, הרופא והאדם שמכר לו את הגיטרה הראשונה משחזרים כמה רגעים לא מוכרים מחייו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מייקל פרידלנד | גרדיאן

סם בל היה הולך עם אלביס פרסלי לקולנוע. בשנות ה-50, כשאלביס היה כבן 12, הוא וסם היו קרובים מאוד. זה דבר יוצא דופן יותר משאתם חושבים: זה היה בטופלו, מיסיסיפי, בזמנים שבהם ההפרדה הגזעית היתה נעוצה עמוק בחייהם היומיומיים של תושבי דרום ארצות הברית. סם הוא שחור.

השניים היו מתגנבים אל התיאטרון הלירי ומתעלמים ממעקה הפליז שהיה אמור להפריד בין הצופים השחורים ללבנים. סם חוזר איתי היום לתיאטרון ויושב במושבים שבהם הוא ואלביס היו צופים במערבונים המרצדים בחשיכה. "הוא היה מזדחל אל האזור שלי", אומר סם. "ישבנו במעבר. היו שם שלטים לשחורים וללבנים ואם רצינו לשתות מים, הוא היה הולך לשירותים של הלבנים ואני לאלה של השחורים".

אלביס היה אמור לחגוג היום את יום הולדתו ה-75. ברחבי ארצות הברית יש לא מעט אנשים שהכירו אותו וזוכרים את הזמר מבית הספר ועוד קודם לכן (אלביס השתתף בילדותו בתוכנית לכישרונות צעירים ודורג במקום החמישי). הם זוכרים אותו באמצע הקריירה שלו ובסופה, ממש לפני מותו בגיל 42. המסע למפגש אתם עובר דרך טופלו, ממפיס, נשוויל, לאס וגאס, לוס אנג'לס ופאלם ספרינגס.

סם מספר שהוא זוכר את הרגע שבו אלביס נדבק בחיידק הבידור: הוא שר גוספל לקהל המתפללים בכנסייה שלו, אבל משהו גדול יותר בער בו. "זאת היתה מוסיקה של שחורים. והוא רצה להיות זמר גוספל, בדיוק כמו שאנשים שחורים שרים. אז, מזמן, הוא שר למטאטא והעמיד פנים שזאת גיטרה. חשבנו שהוא משוגע".

150 מכוניות לחברים

אלביס נולד בצריף של שני חדרים וגדל בקרב הקהילה השחורה של טופלו, "על הגבעה", כפי שמנסח זאת סם (אחרים מכנים את המקום הצד הלא נכון של פסי הרכבת). מה חשבו בקהילה השחורה על הילד הלבן שרצה לשיר את המוסיקה שלהם? "זאת לא היתה בעיה", אומר סם, "כי אלביס היה חבר שלנו. השחורים ניגנו אתו בגיטרה, לימדו אותו שירים. ההבדל הגדול היה כשהוא הלך לבית ספר. הוא הלך לבית ספר ללבנים ואני לבית ספר לשחורים. אבל אחרי בית הספר היינו תמיד יחד". הילדים היו הולכים לצוד עם רובה אוויר מסוג "BB". "כולנו רצינו רובה כזה, ואופניים".

אלביס ב-1957. בילדותו הוא השתתף בתוכנית לכישרונות צעירים ודורג במקום החמישי (תצלום: אי-פי)

הרצון הזה דחף את הילדים לחנות חומרי הבניין של טופלו, מערת אלדין אמיתית שמוכרים בה כמעט הכל, החל מהדברים הבסיסיים ביותר ועד למערכות ביטחון מתוחכמות. בימים ההם מכרו בה גם גיטרות ובאחד הימים לפני חג המולד אמא של אלביס קנתה שם גיטרה. "ההיסטוריה של המוסיקה התחילה כאן", אומר הווארד הייט, שמנהל את החנות כיום. "זאת היתה שנת 1945 ואלביס היה בן עשר כשהוא ואמו נכנסו דרך הדלת הזאת כדי לקנות אופניים. את תשומת לבו של אלביס תפס רובה, אבל גלדיס לא רצתה לקנות לו אותו, אז הוא התחיל לבכות. פורסט בובו, המוכרת שעבדה כאן, שלפה גיטרה ונתנה אותה לאלביס. אלביס ניגן בה ואמר, 'כן, גברתי, אני אקח אותה'".

לאלביס, כך נראה, היו נימוסים טובים מאוד, והוא היה נדיב בצורה יוצאת דופן. הוא היה נותן צעצועים חדשים שקיבל לילדים שחשב שהם עניים יותר. הוא לא היה חבר בכנופיה ולא הרבה לשחק פוטבול עם ילדים אחרים. אני שואל את חברתו מבית הספר, אזאליה סמית מור, אם אלביס היה ילד נשי. "הוא היה מתוק, אדיב, נבוך, ביישן, נפש עדינה. ואלה דברים די מוזרים לחשוב עליו כשאתה רואה אותו על הבמה", היא אומרת. "כשאתה מסתכל בתצלומים שלו מתוכנית הכישרונות, אתה רואה את אלביס פרסלי האמיתי - עם משקפיים ובגדים תוצרת בית".

הבחנת בכישרון שלו?

"לא. הוא אמנם אהב לשיר, אבל זה היה דבר טבעי. מוסיקת הגוספל הקיפה את כולנו. בימי ראשון היינו עוברים מבית לבית ושרים. אבל הוא לא היה ילד נשי. הוא התעסק גם בדברים של בנים, בהתגנבות לבריכת השחייה, בציד".

כשהשתפר מצבם הכלכלי של הפרסלים הם עברו לממפיס ושכרו דירה בלודרדייל קורטס. אחד השכנים שלהם היה פרד פרדריק, שוטר לשעבר שנהפך לבנקאי השקעות. שוחחנו באולם של חטיבת הביניים יומס, שעל מסך הבמה שבו תלוי דרך קבע תצלום של אלביס. "להכיר את אלביס זאת היתה זכות, הוא היה בחור טוב מאוד", אומר פרד. "הוא היה מנגן שיר ומרים את הצווארון שלו כלפי מעלה. הוא צחק ונהנה מכך. מעולם לא פגשתי מישהו מוכשר כמוהו". לאחר שהתפרסם המשיך אלביס להתקשר לפרד מהאחוזה שלו. "הוא היה אומר, 'בוא לקולנוע, לירידים'. והוא היה משלם על הכל. הבעיה היחידה היתה אם היית עולה איתו על רכבת ההרים - הוא לא היה יורד ממנה כל הלילה".

מדובר כמובן באחוזת גרייסלנד, הבית שבו אלביס רכב על סוסיו, הקליט את אלבומיו וריהט את חדריו ברהיטים חסרי טעם. כיום זהו מקדש המוקדש למלך והאתר המפורסם ביותר באלביס פרסלי בולווארד. לא היה רחוב אחד בממפיס שבו לא ראיתי איזשהו חפץ שמזכיר את אלביס: בחנות אחת למשקאות חריפים היו אפילו בקבוקים עם תוויות של הדיוקן שלו. בעיר הזאת, ב"סאן סטודיו", התרחש המאורע הגדול ביותר בחייו של אלביס: הוא שילם ארבעה דולר כדי להקליט את האלבום My Happiness שהוקדש לאמו. זמן קצר לאחר מכן שידל אותו בעלי האולפן להקליט את הסינגל That's All Right. שדר מקומי שמע את השיר, השמיע אותו שבע פעמים בתוכנית רדיו אחת, וגרם לנסיקתה של אחת מקריירות הרוק היוצאות דופן בהיסטוריה.

אלביס עם הוריו ב-1937 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

בממפיס שוחחתי עם ננסי רוקס, שהיתה המשרתת של אלביס בגרייסלנד. כמו רבים אחרים, גם לה העניק הבוס מכונית במתנה (אלביס קנה 150 מכוניות לחברים, שקיבלו את השם "המאפיה של ממפיס"). "אחד משומרי הראש אמר לי לבוא לדלת הראשית", היא נזכרת, "ואלביס שאל אותי, 'את אוהבת את המכונית הזאת?', עניתי, 'כן. בוודאי', והוא אמר, 'היא שלך'".

היא הכינה לו את הסנדוויצ'ים המפורסמים שלו עם חמאת בוטנים ובננות, אלה שלעתים קרובות תולים בהם את האשמה במותו. "הוא היה אוכל ארוחת בוקר ב-17:00: ביצים, חצי ק"ג בייקון, מיץ תפוזים סחוט, עוגיות, וחצי אשכולית. בחצות הוא היה אוכל קציץ בשר, תפוחי אדמה אפויים ובשר בקר", היא מספרת. היא ראתה דברים שאיש מעולם לא ראה, כמו מצעדי הבחורות שהיו עוברים מולו כדי שהוא יוכל לבחור בחורה לבלות אתה את הלילה. ורוקס גם היתה שרה אתו לעתים שירי גוספל. מבחינתה הוא היה "אחי הגדול".

ואז הגיע הלילה שבו היא ראתה שסוחבים את אלביס במורד המדרגות, "כחול כולו". הוא מעולם לא שב אל גרייסלנד בחיים. רופאו, ג'ורג' ניקופולוס, היה שם באותו הלילה. זה לא היה דבר יוצא דופן - הוא תמיד היה בקרבת מקום. בראיון היחיד שנתן ניקופולוס מעולם הוא אמר: "הוא התקשר אלי ואמר, 'אתה יכול להסתלק לכמה ימים?' נסעתי לקליפורניה וכל מה שהוא רצה היה לדבר".

ניקופולוס מכחיש שהוא נתן לאלביס יותר מדי תרופות, כפי שאנשים מסוימים טוענים. עם זאת, הוא חושב שרופאים אחרים נתנו לו. "כשהוא היה בדרכים ולא הייתי אתו. אני שלטתי בתרופות. מעולם לא השארתי לו תרופות". ואשר לאוכל, ניקופולוס טוען, "זאת לא היתה בעיה כזאת גדולה. הוא לא היה אוכל את כל האוכל שהיו מגישים לו. אבל הוא היה יכול לאכול חמש מנות של בננה ספליט במכה אחת".

אלביס אהב את דרום ארצות הברית. הוא לא היה מאושר כל כך בצפון ובמערב. בכל פעם שהוא היה בלאס וגאס הוא היה משמין ומזיע באוברולים האכזריים האלה, המכוסים יהלומים מזויפים. בלאס וגאס פגשתי אשה שאלביס נתן לה פעם צעיף בזמן הופעה. אפילו היום היא מתארת את המאורע הזה כאילו דובר בביאת המשיח. בווגאס פגשתי גם תכשיטן שביקשו ממנו להראות לאלביס כמה טבעות יהלום ושאלביס אולי יקנה אותן כמתנות. "הראיתי לו שתי קופסאות תכשיטים והוא קנה אותן ב-400 אלף דולר".

אבל אולי הסיפור המדהים ביותר ששמעתי היה בפאלם ספרינגס, קליפורניה. והוא מנוגד בניגוד מוחלט לכל הסיפורים על הילד המנומס והלבוש יפה בן ה-12. לינדה תומפסון, מיס טנסי לשנת 1972 וחברה לשעבר של אלביס, סיפרה לי שפעם אחת אלביס לא חיבב איזה זמר שהופיע בטלוויזיה ולכן הוא ירה במסך באקדח האהוב עליו. הכדור חדר את קיר השירותים שבהם היא ישבה באותו הזמן. מתברר שהאימונים ברובי ה-BB, אי שם בעבר הרחוק, בהחלט השתלמו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ