אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בידור ואמנות - מצא את ההבדלים

פרופ' מנחם צור בראיון על ההידרדרות במצבה של המוסיקה האמנותית בישראל בעשור החולף, המשקפת בלבול עולמי. המלחינים עצמם מבולבלים, וכמוהם מנהלי התזמורות, הסטודנטים, ראשי האקדמיות ומחלקי הפרסים

תגובות

"המצב מידלדל והולך", אומר פרופ' מנחם צור, מלחין ותיק, מרצה לקומפוזיציה ותיאוריה, ממובילי המגמה האוונגרדית ביצירה הישראלית. לדבריו, העשור האחרון משקף בעיקר המשך של הידרדרות, המשך שחיקתם של קני המידה לאיכות אמנותית של ממש. "החברה עברה - במובן התרבותי - מאידיאל של איכות לאידיאל של כמות: רייטינג, מספר הפרסים, הצלחה בקרב קהל רחב".

זו תופעה ישראלית?

"מדובר בבלבול עולמי וישראלי, טשטוש מוחלט של הגבול בין בידור לאמנות. 99% מהמוסיקה שנוצרת כיום היא מצרך בידורי. כאשר משמיעים בטקס קבלת פרס ישראל, למשל, קטע כעין בידורי, זה סמל צנוע, קטן אבל משמעותי, של אובדן עשתונות תרבותי. מה שמכנים 'מוסיקת עולם' מתקבל כחלק בלתי נפרד מהקודקס של המוסיקה האמנותית. כבר לא מבינים שהאזנה למוסיקה שיש בה קונטרפונקט היא חוויה שונה באופן קטגורי מהאזנה למוסיקה נטולת קונטרפונקט; כבר לא מבינים שיש הבדל מהותי בין מלחין שירים ובין קומפוזיטור; לא מבינים שבאמנות אמיתית היוצר לא רק מספק תשובות, אלא בעיקר מציג שאלות".

תפישת האמנות האמיתית משתקפת בגישתך כמורה?

"בהחלט. אני מלמד את הסטודנטים שלי לקחת סיכונים, בשום אופן לא למחזר את העבר. נכון שלקהל יש קושי עם אמנות חדשה, שלוקחת סיכונים, והתזמורות הגדולות בישראל נכנעו - מי לגמרי ומי כמעט לגמרי - לקושי הזה. מה שנשאר הוא רק גופים קאמריים אחדים, כמו 'אנסמבל המאה ה-21' ואנסמבל 'מיתר'. בכלל, בתחום הקאמרי יש סיבה לסיפוק, יוצאים מהאקדמיות נגנים בעלי יוזמה, שמתעניינים במוסיקה מאתגרת".

מלת המפתח שנקטת היתה בלבול. זה נכון גם למלחינים?

"גם הם. מהמסלולים התיאורטיים באקדמיות יוצאים אנשים שתעשיית עיבודים היא בראש מעייניהם, עיבודי שירים עבריים בכמויות, בלי שום פרופורציה. סמל נוסף של המצב: סיסמת הפרסומת שמשדרים ברשת קול המוסיקה: 'קול המוסיקה - הכל מוסיקה'".

מי המבולבל העיקרי?

"בניסוח כוללני אפשר להגיד: מי לא? קובעי המדיניות מבולבלים, מחלקי המימון, נותני הפרסים - כולם מובלים ולא מובילים".

"ודאי. לכן התפטרתי מוועדת ההיגוי של הפרס, לפני כשלוש שנים. איך התהליך מתנהל שם? יו"ר הוועדה מטלפן לאנשים שנחשבים בעיניו מתאימים להיות שופטי הפרס, כי בכל שנה השופטים מתחלפים. מי שפנוי מתמנה. לא חוזרים לוועדה מקצועית שתאשר את השיבוצים".

יוצא שהרכב הוועדה מגוון. זה פסול?

"הוועדה צריכה להיות מגוונת, אבל עם עומק, שחבריה יידעו לנפות את הבר מהתבן".

במבחן התוצאה היו בחירות מוטעות?

"מה שיוצא בסוף הוא לפעמים בושה גדולה".

זו דעה אישית שלך?

"זו דעה שמשותפת לי ולרבים מהמוסיקאים המקצועיים בישראל. רבים מהמלחינים שקיבלו את פרס ראש הממשלה לא הביאו כבוד לפרס, בלשון המעטה. בדרך אגב הוגן לציין שהשנה יצא קציר יותר טוב מאשר בשנים האחרונות".

מנחם צור. "כיום כבר לא מבינים שיש הבדל מהותי בין מלחין שירים לקומפוזיטור"

"לא ממש. כי המדיניות של מנהל האנסמבל, דן יוהס, היא לשבץ בדרך כלל רק יצירה ישראלית אחת בכל תוכנית - הרעיון הוא להביא למאזינים את היצירות הכי טובות מכל מה שיש בעולם. אבל לא כל חו"ל זהב הוא, וכשמזמינים מנצח מחו"ל הוא בדרך כלל ממליץ על מה שהוא מכיר. התוצאה היא שמבצעים יצירות שאחדות מהן נופלות באיכותן מיצירות ישראליות שלא נבחרות לביצוע".

"מיכאל עובד בכנות גדולה, אבל לא תמיד אני מרוצה מהבחירות שלו. אני לא אוהב את התחושה בחג הזה של מין חיבוק לכולם, נתינת במה לסטודנטים שזה עתה סיימו, כך שקשה לומר שלרוב אני נהנה מהתוצאה הסופית של הבחירות שמיכאל עושה. הוא הולך בדרכו מתוך יושרה, אבל אני לא מאמין שבלחץ הפרויקט הגדול יש לו זמן לבדוק ברצינות ובהתעמקות את כל החומר שמוצע לו. התוצאה היא שיצירה שלכאורה נראית בסדר - משבצים אותה. גם אני אוהב פלורליזם, אבל יצירות רבות שהוא משלב לא היו עוברות אצלי. גם אני חושב שמוצדק להיות תקשורתי, אבל צריך להיזהר, להישמר מכל משמר מנפילות מביכות ומיותרות. מלבד זאת, כללית, אין בי שמחה נוכח התופעה הזאת, של מוסיקה ישראלית עכשווית שסגורה במין גטו ביצועי. אני רוצה שינגנו אותי על יד ברהמס ולא אכפת לי שיהיה גלוי מיד שברהמס גדול ממני".

אבל בחלוקות הפנימיות בתוך המוסיקה הישראלית העכשווית יש עדיין לזרם האוונגרדי מעמד בכורה?

"מעמד האסכולה האוונגרדית ירד. יצירות כמו שלי, או של ינעם ליף, או דן יוהס, שמחפשות בכל פעם זוויות חדשות, הן פחות רצויות. התזמורות לא הולכות על זה. אבל שלא יתקבל רק רושם של קיטור: מצבי טוב בהרבה מזה של מלחינים מוכשרים לא פחות ממני שחיים באמריקה".

המצב שתיארת עד כה בתחום הביצועים הפומביים משתקף גם במה שנעשה בשתי האקדמיות למוסיקה?

"בשתיהן יש כיום צורך להילחם - כדי שהגישה האיכותית וחסרת הפשרות תשרוד. זה לא המהלך הטבעי של העניינים. למשל, אצלנו באקדמיה בירושלים יש קבוצה גדולה של סטודנטים שלומדים במסגרת המכונה רב-תחומית. לעתים יש בהם בעלי יכולות אמת, הטובים שבהם אכן עוברים לעיסוק באמנות מופשטת שהצלחותיה נמדדות באיכות ולא בכמות ובמסחריות, אבל הפרופיל המובהק הטיפוסי של רוב הסטודנטים האלה, מה שנתפש אצלם כהצלחה, שונה לחלוטין ממה שנכון ורצוי בעיני".

"גם ממפגש עם יצירות אניגמטיות אפשר לצאת עשיר יותר. כשהייתי צעיר יצא לי לעבוד עם הפובליציסט והמשורר בנימין גלאי, שהטקסטים שלו מלאים רמזים שרק משכילים מעטים הבינו אז או היום. שאלתי אותו פעם: 'למי אתה כותב, בעצם?' והוא ענה שהוא רואה עצמו לפעמים מבחינה זו כמו המטיף יוחנן שהלך לדרוש באוזני הדגים. 'יש דג שקופץ מילימטר, יש אחר שקופץ מטר'. אני כותב למאזינים שהם כמוני, מדמיין הרבה 'מנחם צור-ים' שיושבים באולם".

"אתה צודק, וזה קשור במצב המבוכה שהזכרתי בהתחלה. צריך לבחור את היצירות הטובות ולבצע אותן שוב. אבל אין מספיק אנשים בעלי ביטחון עצמי, שיידעו לבחור ויסכימו לבחור".

*#