הקופסה השחורה של העיר הלבנה - תרבות - הארץ

הקופסה השחורה של העיר הלבנה

מנהלי מוזיאון "בית העיר", שנפתח באחרונה בכיכר ביאליק תל אביב, מתיימרים לשתף את האזרחים גם בסוגיות אורבניות בוערות. האם יתקיימו במוזיאון גם דיונים על עתיד העיר? לפחות על פי התערוכה הראשונה, לתושבי יפו יש סיבה לדאגה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מוזיאון "בית העיר" החדש שנפתח באחרונה בתל אביב מבקש להיות הרבה יותר מאשר מרכז מורשת עירונית בעטיפה מהודרת. לצד חדר העבודה המשוחזר של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף ועמדות מידע ממוחשבות המעדכנות על אירועי תרבות ופנאי, מבקשת העירייה לפתוח את מעונה לשעבר לפעילות של כל תושבי העיר, לספק להם הזדמנות לקיים במקום הרצאות וכנסים או לערוך דיון ציבורי על נושא בוער. השאלה היא האם גם אוכלוסיות פחות מחוזרות כגון תושבי שכונת התקוה או ערביי יפו יוכלו להתבטא שם. כיצד תגיב העירייה למשל אם קבוצת תושבים תבקש להשתמש במקום בשביל כינוס מחאה בהול נגד תוכניות למגדל חדש בדרום תל אביב?

לאיילת ביתן-שלונסקי, המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון, ברור ש"בית העיר" יישפט קודם כל על פי התכנים שיוצגו בו ויכולתו לשמש "במה אזרחית" כהגדרתה. "הצבנו למקום שתי מטרות. מוזיאון שישמש להכרת תל אביב, ההיסטוריה שלה והעשייה העכשווית. שכל ילד או מבוגר שייכנס לפה יכיר את סיפורי העיר ואת רוחה", היא מסבירה. "הפונקציה השנייה היא בית עירוני. הכוונה שלי הוא ליצור במה שתשתף את האזרחים בסוגיות אורבניות בוערות. חשוב לנו כעירייה לשמוע רעיונות, רצונות ומחשבות של האזרחים לגבי ההתפתחות של תל אביב. ההגדרה היותר אופרטיבית אולי היא מנוף לקידום תהליכים עירוניים". בינתיים, למעט ביקורים של קבוצות ויחידים, עדיין אין לוח אירועים מגובש למקום ועוד לא ידוע אם כנסים שיזמו תושבים אכן יתקבלו בברכה בעירייה.

ביתן-שלונסקי, בעצמה תושבת רחוב ביאליק במשך 25 שנים, מצביעה על הלוגו החדש בעברית, אנגלית וערבית המתנוסס על הבניין ומסבירה כי זו הצהרת כוונות ברורה לכל התושבים. אבל דווקא בתערוכה הראשונה שמוצגת בפנים, "העיר הנגלית אל העין", נעדר הנרטיב היפואי. התערוכה, שאצרה נירית שלו-כליפא, מסכמת "מפעל תיעוד ואיסוף רחב היקף של תמונות וסיפורים המציגים מאורעות תל-אביביים, אתרים, הווי וחוויות של תושבי העיר במהלך 100 שנות קיומה". בשיתוף הפעולה היפה הזה בין העירייה לתושבים נעלם כמעט לחלוטין סיפורה של יפו, פעם עיר קוסמופוליטית שוקקת שייצאה תפוזים לאירופה וכיום מוקד נדל"ני שוקק חיים. תמונות הגירוש העגומות של התושבים הערבים מבתיהם ב-1948 נחסכו מהמבקרים. ביתן-שלונסקי אומרת כי הפרויקט לא זכה לשיתוף פעולה גדול ביפו, אבל גם אם זה המצב נדמה שבין ההצהרות של העירייה לבין מעשיה יש פער גדול.

חלק ממתחם תרבות

לצד הביקורת קשה להתעלם מהנעשה ברחוב ביאליק בשנים האחרונות. "בית העיר" לא עומד כמוזיאון עצמאי בודד אלא מהווה חלק מ"מתחם התרבות העברית" החדש שיוזמת עיריית תל אביב. העירייה השתכנה במבנה המהודר בכיכר מאמצע שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-60. המנגנון הפקידותי הלך ותפח ובחלוף הזמן נקנו עוד ועוד בניינים סמוכים. כך מצאה את עצמה העירייה עם שרשרת מבנים היסטוריים סמוכים בעלי ערכים אדריכליים בולטים ופוטנציאל פיתוח בלתי רגיל. בתחילה שופץ מרכז המוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל שבו יש כיום אולם למוסיקה קאמרית וספריית תווים. לאחר מכן שופץ גם ביתו של הצייר ראובן רובין במורד הרחוב ונהפך למוזיאון המוקדש לעבודותיו.

חזית "בית העיר", מבט מכיכר ביאליק בת"א. שרשרת מבנים בעלי ערך אדריכלי(תצלום: יובל טבול)

הבא בתור היה בניין פינתי המשקיף לכיכר בבעלותו של המיליארדר רון לאודר. אחרי השיפוץ ועבודות השימור הוא מכיל כיום גלריה קטנה המוקדשת לריהוט מתקופת הבאוהאוס ושתי קומות מגורים. במקביל שופץ גם בניין נאה בסגנון הבינלאומי ברחוב אידלסון 29, גם הוא של העירייה, שעתיד לשמש כ"מרכז עיצוב רב-תחומי". לבסוף לפני שנה נחנך מחדש בית ביאליק, שבו התגורר המשורר הלאומי עם אשתו. חזותו המונומטלית של הבניין שפנתה לכיכר הפכה את חייו של ביאליק לציבוריים מדי לטעמו והקשתה על כתיבתו. בשנים האחרונות לחייו העדיף להתגורר בבית שקנה ברמת-גן.

ביתן-שלונסקי אומרת כי החזון של העירייה הוא ליצור מעין מוזיאון פתוח במתחם, שבו כל מבנה פועל הן כמרכז אמנות או תרבות והן כמוזיאון היסטורי. זהו ניסיון לשחזר את מרכזיותו של רחוב ביאליק בחיי היצירה, ההגות ולא פחות חשוב מכך בחיים הפוליטיים של ראשית התרבות העברית.

שני הבניינים הממתינים כעת לשיפוץ הם בניין מחלקת הפיקוח העירוני באידלסון 30 ובית היידישפיל ברחוב זלמן שניאור במורד המדרגות מהכיכר; אחד עשוי להיהפך למוזיאון לתיאטרון עברי, לשני עוד לא נמצא שימוש של ממש. עם השלמתו של "בית העיר", הושלמה גם התמונה המתקתקה והנוסטלגית של רחוב ביאליק, מעין דימוי מרוחק של גלויה, איכות לגמרי לא טיפוסית בשביל תל אביב.

מוזיאון עירוני בקנה מידה שכזה הוא דבר חדש בארץ, בפרט לנוכח השימושים המאתגרים שמתכננת לו העירייה. ביתן-שלונסקי מספרת כי לקראת השיפוצים הם ערכו סיורים במוזיאונים עירוניים מקבילים בעולם. "אם אני משווה למשל את הביקור במוזיאון של פאריס, יש הבדל אדיר בקנה המידה", היא אומרת. "כשנכנסים שם לבניין דורכים על אבנים בנות מאות שנים ובקומה העליונה נפרשת ההיסטוריה של העיר דרך יצירות אמנות שכל אחת שוויה אולי מיליון דולר. אצלנו מתחת לבלטות יש חול. אין לנו גם העושר של יצירות אמנות שמבטאות תקופות שלמות. מה עושים? עובדים עם מה שיש, וזה הרבה".

תל אביב אינה מתאפיינת במונומנטים. ראש מחלקת השימור בעירייה, ירמי הופמן, סיפר פעם על מקבילו ההודי שבא מצ'אנדיגר, עיר מודרניסטית פר-אקסלנס שתיכנן לה-קורבוזיה. את ביקורו בארץ הוא ביקש לפתוח בסיור בין המונומנטים הידועים של תל אביב והתאכזב לגלות שהסיור יסתכם כנראה בתצפית אל מגדלי עזריאלי.

ובכל זאת, נדמה שבדצמבר האחרון נולד בתל אביב מונומנט חדש, גם אם בקנה מידה מצומצם למדי שבוודאי לא ירגש את האדריכל ההודי. "בית העיר" הוא קופסה שחורה עם פתחים משוקעים ומפתים, שמפנה את פניה אל צומת הרחובות זלמן שניאור וצבי ברוק. אין מבנה שדומה לה בעיר, לא בשימוש, לא בצורה, לא באטימות ולא בצבע הדרמטי שמקרין על הסביבה מעין עכשוויות אדריכלית אירופית. הקופסה מכילה את אולם הגלריה התלת-קומתי של "בית העיר", והיא "הולבשה" על אגפו האחורי. חלק זה של הבניין הוא תוספת מאוחרת למלון הדירות המקורי שבנו ב-1925 היזמים איזידור ופיליפ סאקורה ונהפך זמן קצר לאחר מכן לבית העירייה.

פנים המוזיאון: גרם המדרגות של העירייה לאחר שיפוצו (תצלום: יובל טבול)

צוות האדריכלים, מאירה קובלסקי, צבי אפרת (ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל) ודן חסון, סבור שהצבת הקופסה היתה פעולה מתבקשת: פעם אחת לנוכח הדימוי בתרבות הפופולרית של קופסה שחורה כ"חלל אינפורמטיבי" של העיר ופעם שנייה לנוכח הצורך להעניק נדבך עכשווי לבניין ההיסטורי. "אני לא חושבת שעשינו משהו קיצוני", אומרת קובלסקי, "זה בניין היסטורי שפנה בעבר רק לכיכר ביאליק ואנחנו רצינו לקחת אותו ולהעניק לו נוכחות חדשה ומבט אחר על העיר. המונוליט השחור הוא הביטוי האיקוני שהולם את העיר היום". אפרת מוסיף כי "החייאת בניינים היסטוריים מעוררת את השאלה האדריכלית כיצד ליצור מחדש את הרלוונטיות של הבניין, את היכולת שלו לעורר עניין, להשתתף באופן פעיל בחיים העירוניים". כשהם נשאלים אם יש פה משום ביקורת אידיאולוגית על נרטיב העיר הלבנה, הם משיבים מיד יחד בשלילה. במקרה הזה, השחור כנראה הוא לא יותר מהשחור החדש. מלבד הקופסה השחורה והשימור המוקפד של הבניין האקלקטי ההיסטורי, המהלך האדריכלי המרגש ביותר במוזיאון הוא הקשר הרציף והמורכב של חללי הפנים והחוץ.

לאורך הביקור במקום נגלים בכל פעם מבטים שונים של העיר, מרביתם נוגדים את המתקתקות השימורית שמאפיינת כיום את רחוב ביאליק. בתוך הקופסה השחורה הפעולה הזאת מועצמת באמצעות סדרה של ארבעה פתחים זוויתיים ש"ממסגרים באופן מופרז מבטים פרוזאיים ולגמרי לא מונומטליים של העיר", כהגדרתו של אפרת; פעם לעץ התות שבחצר, פעם למרפסת מתקלפת בבניין תיאטרון היידישפיל, פעם לגגות הבתים ברחוב הסמוך. דרך המבטים האלה נחשף העושר של הסביבה התל-אביבית. המבקר במוזיאון לא נמצא כמעט לרגע "בפנים" מוזיאלי מסורתי, אלא משוטט בין תצוגה מתוכנתת שתלויה על הקירות לבין תצוגה אקראית שמספקת הסביבה.

הבניין מכיל בתוכו עירוב של שימושים שנועד לענות על צרכים עירוניים וציבוריים שונים, ולא בהכרח תואמים. בקומת הקרקע ייפתח בזמן הקרוב בית קפה ששולחנותיו יוצבו בכיכר. בשטח הפתוח והמוזנח מאחור יש גינה ציבורית קטנה מסביב לעץ התות, חבל רק שגדר מפרידה בינה לבין הרחוב. בקומות מעל אפשר למצוא את חדרו המשוחזר לעילא של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף (באצירת דורון לוריא) וכן פינה מוזיאלית המוקדשת למפעל חייו. בנוסף ממוקם שם חדרי עיון שמכיל את כל הספרות שנכתבה על תל אביב ואפילו חדר מיוחד שאמור לשמש את ראש העיר הנוכחי ואלה שיבואו אחריו לאירוח רשמי.

באגף האחורי שוכן אולם הגלריה המרכזי, שאליו יש גישה משלוש קומות שונות. בקומה התחתונה עוצבה הרצפה באמצעות אריחים צבעוניים מ-50 בניינים שונים בעיר. רעיון בנאלי לכאורה עם תוצאה מרהיבה למרבה ההפתעה. שני המפלסים מעל הם למעשה מרפסות היקפיות שהופכות את האולם כולו למעין כיכר עירונית פנימית. החלל הזה, מדמיינים האדריכלים, יהיה זירה אזרחית שתארח פעילויות שונות.

מבחינה עירונית, השיפוץ של "בית העיר" משלים את נקודת המגוז של רחוב ביאליק ומעניק לו תחנת קצה מכובדת. אבל הבניין מצליח לעשות הרבה מעבר לכך - ובכך גדולתו. באמצעות הקופסה השחורה באחוריו הוא יוצר חזית עירונית חדשה ומחבר בין הטקס וההדר של כיכר ביאליק לבין קנה המידה הצנוע והנעים של רחוב תל-אביבי טיפוסי.

תגובות