אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בראשית ברא את אסטרו בוי

אם יש למאנגה אלוהים, קוראים לו אוסאמו טזוקה: היוצר היפאני חולל פריצת דרך באנימציה היפאנית והשפיע על עולמם התרבותי של מיליונים רבים ברחבי העולם. ספר חדש מאפשר הצצה מרתקת לחייו של האמן המנוח, שהירבה להשתמש בשיטות קולנועיות והעריץ את וולט דיסני

תגובות

אין ספק שסיפור חייו של אוסאמו טזוקה יכול היה לשמש בסיס לסיפור מאנגה נהדר: תחילתו בילד יפאני קטן וצנום, ששערו המתולתל ומבנה גופו הפכו אותו ליוצא דופן בקרב חבריו ללימודים, למושא הקנטות והתעללות, ואילצו אותו למצוא לו מפלט בעולם של ציורים וסיפורים. וסופו בתעשיית ענק שקמה בעקבות ציוריו וסיפוריו של אותו ילד שבגר: תעשיית המאנגה, הקומיקס היפאני, שביפאן לבדה מגלגלת כ-3.6 מיליארד דולר בכל שנה (נכון ל-2007) ושהולכת וכובשת במהירות שווקים נוספים במדינות מערביות.

אוסאמו טזוקה, שנולד באוסאקה ב-1928, הוא אחד האחראים הישירים לעיצוב דמותה של המאנגה בת ימינו, ושל האמנות האחות שלה, האנימה (האנימציה היפאנית). ההערכה העצומה שרוחשים כלפיו עד היום רבים מחובבי המאנגה והאנימה זיכתה אותו בכינויים כמו "אלוהי המאנגה" ו"הסנדק של האנימה".

ספר חדש שיצא לאחרונה, "The Art of Osamu Tezuka - God of Manga" (בהוצאת Ilex Press), מאת הלן מקארתי, מאפשר הצצה מרתקת לחייו של אחד היוצרים המרכזיים בתרבות הפופ היפאנית, שרק באחרונה החלו להכיר את דמותו גם במדינות המערב. הספר עוקב אחר האופן שבו ילד נרדף אחד, חובב חרקים וציורים, שיצר את המאנגה הראשונה שלו בגיל 9, נהפך ליוצר קומיקס חדשני ופורץ דרך והשפיע על עולמם התרבותי של מיליונים רבים ביפאן וברחבי העולם.

אז מהם הדברים שמובילים אדם להיחשב ל"אלוהים" בתחומו? במקרה של טזוקה, נדמה שכדאי להתחיל דווקא מהסוף. הוא היה וורקוהוליק, וכמות העבודות שהותיר אחריו, אחרי מותו ב-1989, כמעט בלתי נתפשת: ב-51 שנות יצירה הוציא תחת ידיו לא פחות מ-170 אלף דפי קומיקס, שהתפרסמו במסגרת כ-700 כותרים (מקומיקס של פריים אחד ועד סדרות אפיות שנוצרו לאורך שנים). הוא ועובדי חברת האנימציה שהקים עבדו על יותר מ-70 כותרי אנימציה (מסרטים ניסיוניים ועד סדרות טלוויזיה), ואם כל זה לא מספיק, הרי טזוקה עוד מצא זמן לכתוב מאמרים, לפרסם איורים, לעסוק בעיצוב ולתור את העולם כאורח בפסטיבלים של קומיקס ואנימציה.

אבל חשוב לזכור שאלוהים, לפחות במקרה הנוכחי, נמדד לא רק במדדים של כמות, אלא גם באיכות. כבר ב"אי המטמון החדש", סדרת המאנגה הראשונה שפירסם ב-1947 ושהיתה מיד ללהיט, הפגין טזוקה סגנון אישי "שהותיר רושם אדיר על הקוראים של אותם ימים", כפי שמציינת מקארתי. היא אמנם מפריכה מיתוס שנקשר בשמו, ולפיו טזוקה היה הראשון ששילב טכניקות קולנועיות בקומיקס, אך מעידה כי הוא עשה זאת במיומנות מרשימה. סצינת הפתיחה של "אי המטמון החדש", למשל, היתה לדבריה יצירת מופת שבה באמצעות עיצוב וטכניקות קולנועיות הוא הפיח חיים ב"סרט" שהחל לנוע על גבי העמוד: ציוריו דימו תנועות מצלמה לצדדים, זום ונקודות מבט משתנות, השתמשו בקווי תנועה כדי לחזק את האקשן וכך שאבו את הקוראים במהירות אל תוך ההתרחשויות. "השימוש של טזוקה בכלים קולנועיים הפך את הסיפור לסרט צילום, ואת העמוד למסך. הקוראים נהפכו למקרן שמקרין את הסרט", כותבת מקארתי.

אסטרו בוי. מבין 60 שפות

"אחרי המלחמה (מלחמת העולם השנייה, נ"א) הרגשתי שהקומיקס הקיימים מוגבלים", אמר טזוקה באחד הראיונות שנעשו עמו. "רובם צוירו כאילו הקורא יושב בקהל וצופה במתרחש על הבמה, אשר עליה מופיעים השחקנים. זה לא איפשר יצירה של אפקט דרמטי או פסיכולוגי, אז התחלתי להשתמש בטכניקות קולנועיות. סרטים צרפתיים וגרמניים שראיתי כילד היו המודל שלי. עשיתי ניסויים בשימוש בקלוז-אפ ובזוויות צילום שונות, ובמקום להשתמש בפריים אחד בלבד לתיאור קליימקס או סצינת אקשן, כנהוג, התחלתי לתאר תנועה או הבעת פנים בכמה פריימים, ואפילו בכמה עמודים. כתוצאה מכך הקומיקס נהפך לארוך מאוד ונמשך 500, 600 ואפילו 1,000 עמודים. בנוסף לכך, האמנתי שקומיקס יכול לעשות הרבה יותר מאשר להצחיק אנשים, ולכן כללתי בעבודות שלי דמעות, עצב, כעס ושנאה, וגם יצרתי סיפורים שבהם הסוף לא תמיד היה טוב".

יכולתו המופלאה של טזוקה לספר סיפור באמצעות שימוש מקורי באיורים וטקסט, והתגובות הנלהבות שהיא עוררה, הציבו לפני הצעיר היפאני דילמה קשה עם תום לימודיו באוניברסיטה. הוא למד רפואה והתלבט אם להתפתות ליוקרה ולשכר הגבוה שקריירה רפואית יכלה להבטיח לו, או להמשיך ולהתפרנס מסיפור סיפורים באמצעות ציורים, כפי שעשה בזמן הלימודים. את הכף הכריעה אמו, שיעצה לו לעבוד במה שהוא אוהב יותר מכל. העצה הזאת שלחה את טזוקה לשנות את פניו של עולם המאנגה והותירה את הרפואה ככלי נוסף בארון הכלים שלו - כלי שישמש אותו בהמשך דרכו האמנותית, לצורך אחת מיצירותיו הידועות ביותר: "בלק ג'ק", סדרת קומיקס שגיבורה הוא מנתח מבריק, זאב בודד שמטפל רק במקרים שמעניינים אותו וגובה מחירים שערורייתיים, מעין "רובין הוד עם אזמל" ולחלופין, הפנטסיה של טזוקה על חייו כרופא. הסדרה הזאת, שהופיעה לראשונה ב-1973, הצליחה בעיקר בקרב קהל בוגר.

שיטת הכוכבים

את הגיבור המפורסם ביותר שלו צייר טזוקה לראשונה ב-1951 כשהיה בן 22 בלבד. "טטסואן אטום" כפי שהוא מכונה ביפאן, או "אסטרו בוי" כפי שהוא מוכר ביתר העולם, רשם את הופעת הבכורה שלו כדמות משנה בקומיקס של טזוקה, וכעבור שנה, לאחר שרכש את אהדת הקוראים הצעירים, העניק לו יוצרו סדרה משלו.

"אסטרו בוי" הוא ילד-רובוט בעל פנים חמודות וקווצת שיער סוררת תמידית, שמבין 60 שפות, בעל ראייה ושמיעה על-אנושיות, וסילונים המותקנים בכפות רגליו מאפשרים לו לטוס. הוא יכול לירות טילים מזרועותיו, קרני לייזר מאצבעותיו, מכונות ירייה מסתתרות בצדי גופו, ולמרות היותו רובוט, הוא בעל יכולת חשיבה עצמאית ורגשות חזקים.

טזוקה: "סרטים צרפתיים וגרמניים שראיתי כילד היו המודל שלי", סיפר בראיון

בתחילה הטיל טזוקה על יציר כפיו לתווך בין צבאות יריבים, אבל עם השנים הוא השתמש בו כדי לחקור נושאים אפלים שעולים בעקבות הילדות וחוויות מלחמה, וכן קונפליקטים בין אנושיות לטכנולוגיה ובין אנוכיות לאלטרואיזם. טזוקה חובב הקולנוע הודה כי את ההשראה ליצירת הדמות הזאת סיפקו לו, בין היתר, הסרטים "פינוקיו" של וולט דיסני ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג.

סדרת הקומיקס בכיכובו שלאסטרו בוי פורסמה בהצלחה גדולה במשך 16 שנה, וסדרת האנימציה הטלוויזיונית שנוצרה בעקבותיה היתה ב-1963 לסדרת האנימה הראשונה שעלתה על מרקעי הטלוויזיה ביפאן. הסדרה זכתה לפופולריות עצומה, ובסוף אותה שנה גם היתה לסדרה המצוירת הראשונה שיצאה את גבולות יפאן: היא שודרה בארצות הברית, בגרסה אנגלית, וכבשה גם לבבות מערביים.

לצד השימוש התדיר והיעיל שעשה טזוקה בטכניקות קולנועיות בקומיקס, אהבתו הגדולה לסרטים אמריקאיים גם הולידה את "שיטת הכוכבים" הייחודית שלו. הוא השתמש בדמויות שלו כאילו היו שחקנים בהוליווד: לא רק שהוא צייר כמה מהן בדמותם של שחקנים מפורסמים, אלא שביצירות שונות הופיעו הדמויות בתפקידים שונים ונשאו שמות שונים. דמות שכיכבה בקומיקס אחד יכלה להופיע בקומיקס אחר כדמות משנה בעלת שם חדש, ולהיפך. טזוקה ניהל רישומים מדוקדקים - קומיים ופרקטיים כאחד - שכללו את שמה של כל דמות, פירוט הופעותיה ביצירותיו השונות, ה"אולפן" שאליו היא שייכת וה"שכר" שקיבלה תמורת כל הופעה.

אם השימוש בטכניקות קולנועיות הפך את טזוקה לצלם ובמאי, הרי "שיטת הכוכבים" הפכה אותו גם למפיק ומלהק. הוא לא היסס ללהק "כוכבים" גדולים לתפקידים זעירים, ולהפתיע בהופעות אורח של דמויות מוכרות, כדי לקרוץ לקוראיו הנאמנים באמצעות בדיחות פנימיות. כך יכלו הקוראים לעקוב אחר התפתחות ה"קריירה" של כל אחת מהדמויות ואחר האפקט המצטבר של ההופעות הללו, והוזמנו לעקוב אחר התמורות בחייהם ובמעמדם של השחקנים בהוליווד המאוירת שבנה בעבורם טזוקה.

לצד השימוש בטכניקות קולנועיות ובניית "שיטת הכוכבים", המהפכנות של טזוקה באה לידי ביטוי גם בכך שהוא בנה סיפורים ארוכים ומורכבים יותר, מבחינה רגשית ורעיונית כאחת, הרחיב את מגוון הנושאים שבהם טיפלה המאנגה ויצר קומיקס שפנה למבוגרים ולא רק לילדים. בכך הוא רומם את מעמדו של המדיום הזה, שנהפך ביפאן - הרבה לפני שאר העולם - לאמנות מכובדת לא פחות מקולנוע, תיאטרון וספרות.

כמו כן, ככל שהלך וגבר הביקוש לקומיקס שלו, שכר טזוקה עוד ועוד עוזרים כדי שיסייעו לו לעמוד במעמסת העבודה המטורפת שקיבל עליו. הוא היה עובד גם בלילות, מסתפק לרוב בשינה של שלוש-ארבע שעות, ולמרות זאת לא יכול לעמוד בנטל לבדו. עשרות הצעירים שהכשיר עם השנים - בתחילה במאנגה ומשנות ה-60 גם בחברת האנימה שהקים - ושיטות העבודה שפיתח כדי שהסגנון האישי שלו יישמר, הרימו תרומה מכרעת להתפתחות שני התחומים הללו בעשורים הבאים ביפאן.

כמה פעמים הוכתר טזוקה לאמן הכי רווחי ביפאן. ב-1960, למשל, הרוויח סכום שבמונחים של היום קרוב ל-200 אלף דולר. אחרי שסדרת האנימציה "אסטרו בוי" הוצגה מחוץ ליפאן, הוא זכה גם בתהילה בינלאומית. בעקבות הסדרה הזאת, למשל, פנה אליו ב-1965 הבמאי סטנלי קובריק והזמין אותו להיות המעצב האמנותי של הסרט "2001: אודיסאה בחלל". טזוקה חובב הקולנוע המושבע התלהב, אך נאלץ לדחות את ההצעה בגלל מחויבויות קודמות שלא איפשרו לו לעזוב את יפאן לתקופה כה ארוכה.

"אי המטמון החדש"

אחת הדמויות ההוליוודיות שהעריץ יותר מכל היה וולט דיסני, שהיה לדבריו אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו. האגדה מספרת שטזוקה צפה בסרט "במבי" לא פחות מ-80 פעם, ויש הטוענים כי סרט זה, כמו דמויות אחרות של דיסני, השפיעו עליו ביצירת דמויות בעלות עיניים גדולות במיוחד - אחד המאפיינים הסגנוניים המזוהים עד היום עם המאנגה.

בשנות ה-60, כשטזוקה ייסד את חברת האנימציה שלו, הוא הקים בה מחלקה מיוחדת שטיפלה בנושא זכויות היוצרים והמוצרים הנלווים (מרצ'נדייזינג) על פי השיטה של אולפני דיסני. ב-1964 הוא התרגש במיוחד כאשר בביקור בארצות הברית פגש את דיסני עצמו פנים אל פנים. לימים סיפר כי זו היתה פגישה קצרה מאוד, של דקה או שתיים, שבה הציג את עצמו כמעריץ מילדות של עבודותיו של דיסני, והלה הודה לפניו כי התרשם מאוד מ"אסטרו בוי" וציין כי היה רוצה לעשות פעם בעצמו משהו דומה לזה.

טזוקה מת ב-1989 ממחלת הסרטן, בן 60 בלבד. מקורביו סיפרו כי מלותיו האחרונות היו: "אני מתחנן, תנו לי לעבוד". הוא היה גאה מן הסתם לגלות כי עם השנים נוסף לשלל כינוייו ותאריו גם הכינוי "וולט דיסני של יפאן", ומופתע נוכח גלגול צורם של היחסים בינו לבין האמן הנערץ עליו: ב-1994, אחרי צאת הסרט המצליח של אולפני דיסני "מלך האריות", יותר מ-40 אמני מאנגה יפאנים הצטרפו לחותמי עצומת מחאה שנשלחה לאולפנים האמריקאיים והצביעה על הדמיון מעורר החשד בין הסרט המצויר, גיבוריו ועלילתו, לבין יצירתו הוותיקה של טזוקה "קימבה האריה הלבן".

יותר מ-20 שנה לאחר מותו, יצירותיו של טזוקה ממשיכות לחיות. מהדורות חדשות של יצירות המאנגה שלו יוצאות לאור ביפאן, תרגומים שלהן לשפות שונות ממשיכים לראות אור במדינות המערב, ויצירות אנימציה שלו עודן משודרות ברחבי העולם וזוכות בגרסאות חדשות. רק השנה יצאה גרסה קולנועית חדשה בתלת ממד של "אסטרו בוי" (ניקולס קייג', שרליז תרון וסמואל ל' ג'קסון דיבבו את הדמויות), ובימים אלה שוקדים ביפאן על הוצאת כל יצירות המאנגה של טזוקה, ביפאנית ובאנגלית, בגרסאות המתאימות להורדה לטלפונים ניידים. כך יוכלו חובבי קומיקס במערב להתוודע לעוד עשרות רבות של יצירות שלו שעדיין לא תורגמו לאנגלית, וקוראים יפאנים צעירים יוכלו להעמיק את ההיכרות עם "אלוהי המאנגה", אחד היוצרים המקוריים והפוריים שקמו לאמנות הזאת אי פעם.

כתבות שאולי פספסתם

*#