אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

50 שנה למותו של אלבר קאמי: פרוייקט חגיגי

סופר. פילוסוף. מחזאי. גיבור תרבות. בשבוע הבא יציין העולם חצי מאה למותו של אלבר קאמי בתאונת דרכים. קתרין קאמי, בתו, מדברת בראיון על בדידותו של אביה, שהעז לצאת נגד העריצות הקומוניסטית כשכולם שתקו, על הסולידריות שחש עם העניים שמקרבם צמח וגם על הכינוי שהצמיד לה ולאחיה התאום: "הדבר והחולירע". היא היתה הדבר

תגובות

50 שנה למותו של אלבר קאמי | הזר. המורד. המיתוס

באותו יום קר ואפור, 4 בינואר 1960, כשהתנפצה לרסיסים המכונית מדגם פאסל וגה כנגד עץ דולב בכביש "ישר ויבש", כלשון העיתונות אז, נקטעו באחת חייו ויצירתו של אלבר קאמי. גם ידידו הקרוב מישל גלימאר, בן למשפחת המו"לים הידועה, שישב לידו במכונית, נפצע קשה ומת. הסופר ואיש הרוח שהיה מפורסם בחייו נהפך באחת למיתוס, לנחלת הכלל. כמעט אף אחד לא התייחס לכאבם הפרטי, האינטימי והמאופק כל כך של התאומים קתרין וז'אן קאמי, אז ילדים בני 14, שאיבדו את אביהם.

בראיון טלפוני מביתה בדרום צרפת מצטיירת קתרין קאמי כאשה חביבה ומצחיקה. קולה נערי, צחוקה מתגלגל; במלים פשוטות ולפעמים בוטות היא מספרת על "papa", וצריך לצבוט את עצמך כדי לזכור שעל אלבר קאמי היא מדברת, על האיש שכתב את "האדם המורד", את "המיתוס של סיזיפוס", את "הזר" ואת "הדבר".

בימים אלה, כשמציינים 50 שנה למותו, היא נתונה בלחץ עצום מצד כלי תקשורת ומנסה לעמוד איתנה מול דרישות בלתי פוסקות (לעתים, היא טוענת, "אלימות") לתגובה על הפולמוס "כן פנתיאון - לא פנתיאון" שהתעורר סביב הצעתו של הנשיא ניקולא סרקוזי להעביר את עצמותיו של הסופר מבית הקברות הצנוע שבדרום צרפת לפנתיאון הלאומי. "כל אלה שמתנגדים להצעתו של הנשיא הפכו אותי ל'טיל אנטי סרקוזי'", היא אומרת. "קטונתי, אינני יודעת מה לומר בנושא זה, אני מרגישה שזה גדול עלי". היא מתגוררת בעיירה לורמארן במחוז לוברון שבצפון פרובנס, בבית שרכש אביה מכספי פרס נובל לספרות שבו זכה בשנת 1957. "הוא רצה להפתיע אותנו, קנה את הבית וריהט אותו בשלמות בחפצים שבחר באהבה, אבל הוא עצמו הספיק לגור בו בקושי כשנתיים".

על הימים שאחרי האסון היא מספרת: "לא סיפרו לנו שהוא נהרג. אמא היתה שבורה ואותנו הסתירו בביתם של ידידים בפאריס ואסרו עלינו לצאת למרפסת בגלל עשרות הצלמים שהצטופפו למטה. ניחשנו הכל על פי עיניהם האדומות של האנשים שהגיעו באחת לדירה, אך את הדבר עצמו לא סיפרו לנו".

"המרגיע"

התאומים נולדו בשנת 1945, כשפרנסין פור היפה והשקטה, שקאמי נשא לאשה עוד בצעירותו, שבה לפאריס מאלג'יריה בתום המלחמה. באותם ימים היה הסופר קרוע בין אהבתו למשפחתו ובין אהבתו לשחקנית מריה קזארס שהכיר שנה לפני כן. "אנחנו, הילדים, לא היינו מודעים לקרע זה, כפי שמעולם לא היינו מודעים לנשים האחרות שהיו קשורות באבא", אומרת קתרין. "באותם ימים לא דיברו על דברים כאלה עם הילדים".

אלבר קאמי, 1950 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

והיא מוסיפה: "עד כמה שזה נשמע מוזר, אחי ואני בכלל לא היינו מודעים לפרסומו של אבא. בוודאי שידענו שהוא סופר וכך גם אמרנו כשנשאלנו על מקצועו, אבל די ציפצפנו על זה שהוא כותב. 'נגר' נשמע לי יותר כמקצוע, אבל סופר? מבחינתי הוא היה פאפא - חם ואוהב, עם צחוק ענק ועליז. ידענו שאסור להפריע לו בזמן הכתיבה ולא תמיד הקפדנו על שקט. נזיפה שלו, מלה אחת או מבט עמוק היו אפקטיביים פי אלף מ'פליק' של אמא או של סבתא. לנו, לתאומים, הוא קרא 'הדבר והחולירע' - ואני הייתי כמובן 'הדבר' (בגוף נקבה בצרפתית). הוא שיחק אתנו כדורגל, התבדח, היה משעשע אך גם ידע להעניק תחושת ביטחון. כיניתי אותו 'המרגיע'. גידלו אותנו בפשטות, ילדים רגילים. למדנו בבתי ספר ציבוריים באזור מגורינו ברובע השישי של פאריס".

בתקופה מסוימת, היא מספרת, עבדה בביתם עוזרת בית. היא ואחיה שימשו "עוזרים לעוזרת", ציחצחו את הנעליים, סידרו את חדריהם. זאת היתה דרכו המיוחדת של אביהם ללמד אותם לכבד את עבודתה של אמו - סבתם - שעבדה קשה כדי לגדל את שני בניה אחרי מות בעלה. "לא פינקו אותנו, לא זכינו ביחס מיוחד בהיותנו 'הילדים של'", אומרת קתרין. "מבחינת אבא העובדה שהיו לנו קורת גג וספרים היתה אמורה לספק אותנו. כמתנות לימי הולדת קיבלנו תמיד רק דברים שימושיים וזה לא היה משעשע במיוחד. פעם כשהייתי חולה אבא קנה לי פטפון - אלה היו מותרות והדבר היה כל כך נדיר במקומותינו שהתחלתי לחשוב שאני הולכת למות".

לטקס קבלת פרס נובל הוא לא הסכים לקחת את הילדים כי חשב שהאקדמיה השוודית אינה חייבת לממן את נסיעתם. לאשתו פרנסין קנה שמלת ערב בצבע שנהב מבית בלמן, שקתרין שומרת עד היום. לעצמו שכר חליפת טוקסידו. "אנחנו ראינו את הטקס בטלוויזיה אצל השכנים", מספרת הבת.

לאחר מותו של קאמי קיבלה עליה פרנסין את הטיפול ביצירתו: עריכה, הבאה לדפוס, הזכויות וכדומה. בשנת 1979 חלתה וכעבור שנה מתה. "הייתי בת 34 וביום שאמא התאשפזה הייתי אמורה לעבור את בחינות ההסמכה בעריכת דין", מספרת קתרין. "שישה חודשים לאחר מכן היא מתה ואני נאלצתי להמשיך את הטיפול ביצירתו של אבי. זאת מן הסתם חובתה של בת במושגים האוריינטליים, לא?" היא מציינת באירוניה. "אחי ז'אן עורך דין, אני ממשיכה את עבודת אמי".

בראשית החודש הוציאה לאור אלבום זיכרונות ושמו "אלבר קאמי - בודד וסולידרי", ספר המבוסס על תצלומים, ציטטות מיצירתו, חומר ארכיוני שהיא ניאותה לחשוף בפני הקהל. מסמכים נדירים, ספר בעל נימה אישית. לעמוד הראשון בחרה ציטטה מהפואמה "הראי השבור" של המשורר ז'אק פרבר: "... ושמתי את ידי על לבי, במקום שבו נעו, מדממים, שבעה שברים קפואים של צחוק הכוכבים שלך".

קתרין קאמי

המלה "בודד" שבשם הספר מתמיהה כשמדובר בסופר מפורסם שזכה בפרס נובל בהיותו בן 44 בלבד, שהיה לוחם במחתרת הצרפתית, עמד בראש מערכת העיתון "קומבט" והיה אהוב על חבריו, משפחתו ונשותיו. "הוא היה ונשאר איש בודד במהותו בגלל מוצאו הדל, מקורותיו, נסיבות חייו. זאת מעין גלות ואתם היהודים מכירים את זה", אומרת בתו. "אין לשכוח שהוא בא מאלג'יריה, אמנם צרפתי שחי שם אבל שנדחה על ידי הצרפתים המקומיים בגלל היותו עני. הוא הגיע למדינה שהיתה זרה לו ובעיקר אל שפה זרה, כי הצרפתית שדיבר וכתב היא שפה נלמדת. ברחובות שכונת בלקור באלג'יר, שם גדל, הוא דיבר מעין ניב מקומי, le pataouete. את הצרפתית התקנית למד רק כשהגיע לתיכון בזכות מורו האהוב לואי ז'רמן. בתיכון גם תפש לראשונה את עומק הפער שהפריד בינו לבין האחרים, פער שנבע מהבדלים מעמדיים שמעולם לא נמחקו. עד היום מוכיחים הצרפתים שהם אינם יודעים לאמץ מיעוטים.

"גם היותו חולה בשחפת מגיל צעיר היה גורם מבודד. כשאתה יודע בגיל 17 שאתה עלול לסיים את חייך בכל רגע אתה מרגיש שונה, חי בעולם אחר, אין לך פנאי להתעסק בשטויות. אבל השוני והמרחק גם מאפשרים לך לשאול שאלות, על עצמך וגם על אחרים. כך למשל אתה שואל את עצמך שאלות על פרנקו והמלחמה בספרד, על סטאלין, על טוטאליטריות".

אכן, למרות כל הישגיו נשאר קאמי זר ובודד, בדידות שהעמיקה בשנת 1951 לאחר פרסום "האדם המורד" - ביקורת אמיצה על הדיקטטורה הסטליניסטית, דיכוי הפרט, מחנות העבודה ומשפטי הראווה. "זאת היתה שבירת טאבו", מבהירה קתרין, "כי באותם ימים איש בשמאל לא העז לגעת בברית המועצות, בקומוניסטים, אף על פי שכולם ידעו על קיומם של הגולאגים. בשנות ה-70, כשסולז'ניצין הוגלה למערב ו'הפילוסופים החדשים' כמו אנדרה גליקסמן וברנאר-אנרי לוי דיברו על אותם הדברים הם זכו לתשואות, אבל בשנות ה-50 היתה דממה מוחלטת סביב הנושא, למען 'מטרה טובה'. קאמי היה היחיד בקרב השמאל שהעז לפתוח את הפה, והחוגים 'הנכונים' של סארטר ודה בובואר לא אהבו זאת. האימרה 'אני מעדיף להיות 'לא צודק' עם סארטר מאשר להיות צודק עם קאמי' היתה לסיסמה".

סארטר וקאמי הכירו בסוף המלחמה והיו לידידים טובים. סארטר, שהיה אז בשיא תהילתו, נחשב לאפיפיור השמאל וראה בקאמי הצעיר תקווה גדולה, מעין יורש. גם סימון דה בובואר לא היתה אדישה לקסמו, לכריזמה שלו ולכישרונו כסופר ואיש רוח. יחסה אליו היה אמביוולנטי, כפי שמשתקף ברומן שלה "המנדרינים": קשה שלא לזהות את קאמי בדמותו של אנרי פרון, עיתונאי צעיר, לוחם לשעבר במחתרת, יפה תואר ושובר לבבות. אלא שבספר משייכת לו דה בובואר מעשה בגידה מכוער הנובע מרצונו לכבוש שחקנית ששיתפה פעולה עם שלטונות הכיבוש בזמן המלחמה. במציאות המעשה היה של סארטר עצמו וכאילו לחפות על ה"אי-דיוק", מחתנת דה בובואר את פרון בסוף הספר עם בתו של מי שמגלם בספר את סארטר.

תחילה אימצה חצר הנאמנים שסבבה את הזוג סארטר ודה בובואר את הסופר הצעיר, שהיה לחלק מחגיגות סן ז'רמן הסוערות, מרתפי הג'ז והבי-בופ, הרנסנס האינטלקטואלי-חברתי של אחרי המלחמה. אך למרות הכל, אומרת קתרין קאמי, "הם לא ראו בו אחד משלהם. השמאל מעולם לא חיבב את אלה שהתחילו מלמטה ו'עשו זאת'. זה מערער אותם, הם מפסידים את קהל תומכיהם. החוג של סארטר ודה בובואר באו ממשפחות בורגניות, חלקם אף אמידות, היו בוגרי אוניברסיטאות בעלות שם ואימצו את האידיאולוגיות הקומוניסטיות מבלי להכיר את המציאות מקרוב. כשסארטר היה מכנה בחביבות את ידידו הצעיר 'פרחח רחובות' הוא עשה זאת בהתנשאות, כאילו הרשה לעצמו 'לרדת לעם'".

קאמי עם התאומים קתרין וז'אן, 1957. "מבחינתי הוא היה פאפא - חם ואוהב, עם צחוק ענק ועליז", אומרת קתרין (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

קאמי הכיר את העוני על בשרו. הוא אכן לא היה אחד משלהם, ופרסום עמדותיו שלא הלמו את הבון-טון הפרו-סובייטי שימש להם תירוץ טוב להוקיע אותו. יריית הפתיחה לוויכוח המפורסם בין שני אנשי הרוח היתה מאמר כמעט אלים שפירסם הפילוסוף פרנסיס ז'נסון על פי הוראתו של סארטר בירחון "זמנים מודרניים" שבעריכתו. גם בתוך בית ההוצאה גלימאר, שאליו השתייך קאמי ובו היה אחראי על סדרה עיונית, מצא את עצמו מבודד.

"עמדותיו בקונפליקט האלג'ירי היו סיבה נוספת לבידודו", אומרת בתו. "הוא זעק נגד אלימות כלפי האזרחים, ובדיעבד, כשרואים את שפיכות הדמים שנוצרה, התברר שצדק. הוא הכיר טוב את אלג'יריה; הוא אמנם היה בגלות אך חי תמיד את שפתה. הוא התנגד לקיצוניות משני הצדדים: כיבד את האלג'יראים, כיבד את רצונם לחופש אך התנגד לגירוש הצרפתים שחיו במקום. הוא ראה בעיניו אפשרות לחיים יחד במעין פדרציה וזה קומם נגדו את שני המחנות. הימין שנא אותו עוד מהתחלה וכשהצטרף לכך גם השמאל - אמנם מסיבות הפוכות - הוא מצא עצמו במדבר אינטלקטואלי. ופרס נובל, למרות הזוהר, מבודד לא פחות". אשר למלה "סולידרי" שבשם הספר החדש - האם ייתכן "בודד וסולידרי"? התשובה מצויה ב-144 העמודים שנמצאו בתיק שליד קאמי במכונית בעת מותו - והיו לספר "אדם הראשון". קתרין קאמי עבדה במסירות ובחרדת קודש על כתב היד האחרון של אביה, מתוך ידיעה שלא מדובר ביצירה מוגמרת ובה בעת מתוך הבנה כי זהו מסמך נדיר והכרחי להבנת קאמי האדם.

"אדם הראשון" (הוצאת עם עובד, 1995) הוא מעין זעקה, יצירה רגישה ומאופקת האומרת - "ראו מי אני ומהיכן אני בא, אלה מקורותי ואלו הם האנשים שבזכותם אני האדם הראשון". זהו סיפור ילדותו בצל זכרו של אביו, צרפתי יליד אלג'יריה שנהרג במלחמת העולם הראשונה ונקבר אי שם באדמת צרפת, שמעולם לא חי בה אך מת למענה. האב הוריש לו רק את שמו, קבר קטן וסיפור שהשפיע עליו למשך כל חייו על הזעזוע והקבס שעוררו בו הוצאה להורג בגיליוטינה שהיה עד לה.

זהו גם סיפורה של אמו, אולי הדמות הנשית המרכזית שבחייו, שהספר מוקדש לה: "לך שלעולם לא תוכלי לקרוא ספר זה". האלמנה הצעירה, חירשת ונטולת כל שלא ידעה קרוא וכתוב, נותרה עם שני בניה הקטנים ועברה לגור עם אמה ואחיה החירש אף הוא. היא עבדה כעוזרת בית, היתה כולה ויתור, צניעות ואהבה שקטה. היא עצמה לא יכלה לשנות את חיי בנה הצעיר, אך לא עמדה בדרכו כשלואי ז'רמן, המורה בבית הספר העממי, שיכנע את משפחתו לאפשר לו להמשיך בלימודיו. הפרק המתאר את ביקור המורה בדירה הכמעט ריקה של המשפחה הוא אחד המרגשים בספר.

קאמי עם אהובתו השחקנית מריה קזארס, 1948 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

"הכרתי את סבתי", אומרת קתרין, "והיא היתה בדיוק כמו שאבא מתאר אותה. כשבנה הפך להיות מפורסם היא הגיעה רק מעט לפאריס כי לא אהבה לצאת מעולמה, אבל אני נסעתי אליה לאלג'יריה. לא הייתי מודעת לכך שהיא לא יודעת קרוא וכתוב וגם תיקשרתי אתה טוב ואפילו עם הדוד החירש, לא הרגשתי בשוני. היא מתה תשעה חודשים לאחר מות אבי.

"את לואי ז'רמן הכרתי מעט מאוד", ממשיכה קתרין, "אבל הוא היה דמות דומיננטית בביתנו. לא פלא שלו הקדיש קאמי את נאומו עם קבלת פרס נובל. לי היה אך טבעי לצרף בסוף 'אדם הראשון' את המכתב של אבא אליו עם קבלת הפרס ואת תשובתו הנרגשת של מסייה ז'רמן. המורה הצנוע בעל העין החדה שהבחין בפוטנציאל של הילד העני ושינה את חייו גם הוא מאלה שעשו אותו ל'אדם הראשון'. ובזכות לואי ז'רמן, בזכות אמו, סבתו, אביו הוא הרגיש סולידריות עם כל האנשים הפשוטים, עם אלה שאיכלסו את ילדותו. הוא היה אחד משלהם. 'מעמד הפועלים' שסארטר דיבר עליו היה שונה מזה שהכיר אבי. אצל קאמי האידיאולוגיה באה מהחוויה האמיתית, היא רגשית לפני הכל ולא רק תיאורטית. ההומניזם הטוטאלי של קאמי בא מהבטן ובזה הוא שונה מכל אלה שהטיפו למען דבר שלא הכירו ולא היו מוכנים לחוות על בשרם".

עם יציאתו של "אדם הראשון" וגם לאחריה היתה קתרין שרויה בחרדה: "פחדתי מהביקורות. הרי זהו לא ספר גמור. זהו טקסט ראשוני, מטלטל בכנותו, אך אין לדעת אם אבי היה מסכים לפרסם אותו בצורתו הנוכחית. מכל מקום הוא מוכיח שיצירתו הספרותית היתה עוד לפניו".

הספר תורגם לעשרות שפות, היה לרב מכר בכל העולם וזכה לביקורות נלהבות. "התעקשתי למכור את הזכויות להוצאות שפירסמו תמיד את קאמי", אומרת בתו, "לא התפתיתי להצעות כספיות כפולות ואף משולשות של מו"לים, כולל מישראל". כן, היא מסכימה, יש מקרים שמפרסמים כתבי יד של סופרים שמתו מזמן וזוכים להצלחה מסחרית גדולה. אין לדעת מה היתה דעתו של הסופר המת על המוצר הסופי המופיע בשמו. "הכסף", היא אומרת, "הכסף עומד במרכז הכל".

עם אשתו פרנסין קאמי, 1957, בעת ההכרזה על הזכייה בנובל (תצלום: AFP)

לשאלה אם העבודה על כתב היד של "אדם הראשון" גרם לה להתקרב לאביה, להרגיש שותפה ליצירה, היא עונה בתוקף "לא ולא! את כל הסיפורים על ילדותו הכרתי מהבית. אני הסתפקתי בלהיות 'הכתיבה' עצמה. אספר לך אנקדוטה: כשעבדתי על כתב היד עבדתי רק על צילומי הדפים, פחדתי לקלקל או לאבד משהו. נהניתי לפענח את המלים כי כתב ידו של קאמי צפוף ולא קריא. הגעתי לעמוד מסוים ולא הבנתי שבצילום נשמטה השורה האחרונה. שברתי את הראש במשך ימים כדי לנסות לשחזר שורה זו ולקחתי לי את החופש 'לנחש' - ולכתוב שורה משלי. לבסוף כשחזרתי לכתב היד המקורי גיליתי כי השורה קיימת והיא התאימה במדויק למה שאני 'ניחשתי'. זה רק חיזק את עמדתי להסתפק בלהיות 'כתיבה' בלבד".

האם הספיקה לבנות לעצמה אישיות נבדלת מדמות דומיננטית כשל אביה? "כן", היא עונה, "רציתי לבנות לעצמי קיום עצמאי, לא רק להיראות אחרת (על פי הצילומים היא דומה לו מאוד, ג"ל), כי הרי להיראות פירושו להעניק לאחרים מה שהם רוצים לראות. רציתי באמת לחיות אחרת. יש לי ילדים, נכדים, אבל", היא מוסיפה בצחוק גדול, "אני הבת של אבי".

לזכרו של קאמי

לציון 50 שנה למותו של אלבר קאמי רואים אור בצרפת כמה וכמה ספרים עליו ויוקדשו לו תוכניות טלוויזיה ורדיו רבות. גם בישראל יצוין המועד באירועים שונים.

לבד מספר הזיכרון שהוציאה בתו של קאמי, קתרין קאמי, יצא גם "Dictionnaire Albert Camus", מילון המוקדש לאלבר קאמי, מאת ז'אן איב גראן. כמו כן תצא ביוגרפיה נוספת על קאמי, ששמה "אלבר קאמי, בנה של אלג'יריה".

בחודשים מארס-אפריל יעלה התיאטרון הלאומי קולין בפאריס את מחזהו של קאמי "הצודקים" (1949), בהשתתפות השחקנית עמנואל ביאר. הרדיו הממלכתי והארכיון הממשלתי בצרפת הוציאו שני דיסקים בקולו של אלבר קאמי, ובין 3 ל-10 בינואר ישודרו תוכניות מיוחדות על קאמי. הטלוויזיה הממלכתית תשדר בתאריכים 2-6 בינואר סדרה ושמה "קאמי" על חייו של קאמי, בכיכובו של סטפן פרייס. כמו כן ישודרו במשך השנה בערוצי הטלוויזיה הצרפתית דיונים ספרותיים וסרטים דוקומנטריים על מורשתו של קאמי.

בערוץ ארטה תשודר ב-4 בחודש סדרה תיעודית על מעורבותו הפוליטית של קאמי, ובין 4 ל-7 בחודש ישודרו בערוץ סרטים תיעודיים ודיונים ספרותיים על יצירתו. מגזין התרבות "Telerama" הוציא בדצמבר גיליון מיוחד שהוקדש לקאמי.

ואילו בישראל, מחלקת התרבות של שגרירות צרפת תקיים בפברואר אירועים לציון 50 שנה למות קאמי. ביניהם: דיון במעורבות הפוליטית של קאמי כסופר ובשאלה מה מעמדם של סופרים בחברה הישראלית.

תהל פרוש

כתבות שאולי פספסתם

*#