אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאן נעלם סרטו של סטנלי קובריק?

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה בסרטים שמסיבות שונות ומשונות לא נולדו. מה עלה בגורלן של כל אותן יצירות שהפקתן נקטעה? ספר חדש עוסק בסרטו המונומנטלי של סטנלי קובריק "נפוליאון", שננטש על ידי מפיקיו רגע לפני תחילת הצילומים

תגובות

בסוף שנות ה-50 רצה אלפרד היצ'קוק לביים סרט שיצולם כולו מנקודת מבטו של אנס ורוצח סדרתי ושאודרי הפבורן (אף שלא היתה בלונדינית כמו מרבית כוכבותיו של היצ'קוק ומעולם לא כיכבה בסרט שלו) תגלם בו את אחד הקורבנות; הפבורן סירבה לתפקיד בטענה שהתסריט דוחה אותה ועלול לפגוע בדימוי שלה; בעקבות תגובתה בוטל הפרויקט כולו. בשנות ה-70 רצה אינגמר ברגמן לביים גרסה קולנועית שלישית של האופרטה של פרנץ להאר "האלמנה העליזה", בכיכובה של ברברה סטרייסנד (ברגמן עבד כבר קודם לכן עם בעלה לשעבר של סטרייסנד, אליוט גולד, שכיכב בסרטו "המגע"), אך התוכנית הסתבכה ולא יצאה לפועל. המחשבה על שני הסרטים האלה, ומה עשוי היה לצמוח מהם, מעוררת סקרנות רבה יותר מהמחשבה על מרבית הסרטים שכן הופקו או אלה שעומדים להפיק אותם.

תולדות הקולנוע מלאות בתוכניות לסרטים שלא הופקו, ואחד הנודעים שבהם, סרט שהזיכרון הלא ממומש שלו הפך אותו כמעט למיתוס, הוא "נפוליאון", הסרט שסטנלי קובריק החל להתכונן לביים ב-1967 ורצה לצלם אותו אחרי "2001 אודיסאה בחלל", שיצא לאקרנים ב-1968.

הסרטים שלא הופקו נחלקים לשלושה סוגים: אלה, כמו הסרטים של היצ'קוק, ברגמן ורבים אחרים, שדעכו כבר בשלב הרעיון הראשוני; אלה שצילומיהם התחילו אך הופסקו מסיבות שונות ולא הושלמו מעולם; ואלה שיוצריהם היו מוכנים ליום הצילומים הראשון, אך זה לא בא. סרטו של קובריק, למשל, משתייך לקבוצה השלישית.

בימים האלה יצא בהוצאת "טאשן" ספר שמבקריו מגדירים אותו כספר המפואר ביותר שהופק אי פעם, והוא כולל את כל החומרים שקובריק אסף ליצירת סרטו על נפוליאון, כמו גם את התסריט של הסרט, שהפעם כתב לבדו (בשאר סרטיו שיתף פעולה עם תסריטאים מנוסים). הספר, שערכה אליסון קאסל (ב-2005 היא פירסמה ספר שכלל מסמכים מארכיונו של קובריק), כולל בתוכו ששה ספרים, שכל אחד מהם מוקדש לממד אחר של הסרט שלא נעשה.

(תצלום: איציק בן מלכי)

בשנתיים שקובריק התכונן לצילומי הסרט הוא אסף 15 אלף תצלומים של אתרים שבהם הסרט היה אמור להיות מצולם ו-17 אלף שקופיות הקשורות בנפוליאון עצמו. הספר כולל סקיצות של התלבושות שהיו אמורות להיראות בסרט, כמו גם מכתבים שקובריק שלח בזמן ההכנות לצילומים, ראיון עם פליקס מרקהם, פרופסור מאוניברסיטת אוקספורד המתמחה בנפוליאון ותקופתו, ומאמר שכתב ז'אן טולאר, החשוב בחוקריו של נפוליאון בצרפת, על האופן שבו דמותו של נפוליאון יוצגה בקולנוע.

מכריו של קובריק טוענים שכבר בצעירותו היתה לו אובססיה עם נפוליאון והוא הסתייג מכל הסרטים שהציגו את דמותו עד אז: אם זה היה "נפוליאון", סרטו המהולל של אבל גאנס מ-1927, "מריה וולבסקה" מ-1937, שבו שארל בואייה גילם את נפוליאון (וגרטה גרבו את אהובתו הפולנייה) או "דזירה" מ-1954, שבו מרלון ברנדו גילם את התפקיד. יש הטוענים כי האובססיה של קובריק עם נפוליאון נבעה מכך שבדמותו יש שילוב בין שאפתנות למגלומניה, וסיפורו משלב בין הצלחה לכישלון בממדים הרואיים וגם טראגיים.

התקציב של הסרט היה אמור להיות 5.2 מיליון דולר, שהם כיום כ-33 מיליון דולר. זהו סכום נמוך יחסית, אך קרוב לוודאי שלו הופק היום, תקציבו היה תופח פי עשרה. על פי תכנונו של קובריק, השחקן האנגלי דייוויד המינגס (שהיה לכוכב בעקבות הופעתו ב-1966 ב"יצרים" של מיקלאנג'לו אנטוניוני) היה אמור לגלם בסרט את דמותו של נפוליאון ולצדו היו אמורים להופיע בסרט פיטר אוטול, אלק גינס, ז'אן פול בלמונדו, שרלוט רמפלינגואודרי הפבורן כז'וזפין, שתסריטו של קובריק התמקד רבות ביחסיה עם נפוליאון.

למרות התקציב הנמוך יחסית, העובדה ש"2001 אודיסאה בחלל" זכה להערכה ולהצלחה, וכ-420 אלף דולר שכבר הושקעו בהכנות לסרט, חברת אם-ג'י-אם, שהיתה באותן שנים בצרות כלכליות, נרתעה מהפרויקט ופרשה ממנו. חברת יונייטד ארטיסטס אימצה את הפרויקט, אך גם היא פרשה ממנו כעבור זמן קצר, כיוון שסרטי ראווה היסטוריים לא זכו להצלחה בסוף שנות ה-60 וגם משום שנודע שהבמאי הרוסי סרגיי בונדרצ'וק, שב-1968 ביים גרסה מוערכת של "מלחמה ושלום", מתכוון אף הוא ליצור סרט על נפוליאון. ייתכן שהחברות צדקו; סרטו של בונדרצ'וק, שנקרא "ווטרלו", ורוד סטייגר גילם בו את התפקיד הראשי, יצא לאקרנים ב-1971 ונכשל.

כיוון שהתסריט המפורט של הסרט קיים, הועלו מאז מותו של קובריק כמה הצעות לביים אותו, בין השאר על ידי סטיוון ספילברג ואנג לי. אגב, ספילברג כבר ביים בעבר סרט בהשראת פרויקט נוסף של קובריק שלא יצא לפועל - הסרט "אינטליגנציה מלאכותית" מ-2001, שהתבסס בחלקו על עיבוד שקובריק הזמין לסיפור קצר מאת בריאן אולדיס.

אתה לא קלאודיוס

צילומיו של "נפוליאון" לא החלו מעולם. לעומת זאת צילומי סרטים נוספים החלו, והופסקו. אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא זו של "אני קלאודיוס", גרסה של ספרו של רוברט גרייווס, שהבמאי האמריקאי ג'וזף פון שטרנברג החל לביים ב-1937. הקריירה ההוליוודית של פון שטרנברג, שהפך את מרלן דיטריך לכוכבת בסרטו "המלאך הכחול", וביים בכיכובה סדרה של סרטים, שרק הראשונים שבהם זכו להצלחה, דעכה באותן שנים, ואת הסרט היה אמור להפיק הבמאי והמפיק אלכסנדר קורדה, שנולד בהונגריה ומוקד פעילותו היה בבריטניה.

אורסון ולס. כמו תמיד, הכסף אזל (תצלום: אי-פי)

צ'ארלס לוטון היה אמור לגלם את דמותו של קלאודיוס, והשחקנית מרל אוברון, אשתו של קורדה באותן שנים, את דמותה של מסלינה; אך ההפקה נקלעה לצרות תקציביות ואחרות, וכאשר אוברון נפצעה בתאונת דרכים, והפציעה איימה לעכב את ההפקה בכמה חודשים, הוחלט לבטל אותה. ב-1965 הפיק הבי-בי-סי סרט תיעודי מרתק ששמו "The Epic That Never Was", שכלל את הקטעים מהסרט שפון שטרנברג הספיק לביים לפני שהפרויקט בוטל. עשור לאחר מכן הפיק הבי-בי-סי סדרה טלוויזיונית על פי ספרו של גרייווס, בכיכובו של דרק ג'קובי כקלאודיוס, שזכתה לתהילה בינלאומית מוצדקת.

אין עוד במאי כמו אורסון ולס, שרבים כל כך מהפרויקטים שלו החלו אך לא יצאו לפועל או לא הושלמו. אחד המרתקים שבהם היה רצונו ליצור סרט בהשראת "דון קישוט". התוכנית החלה כפרויקט טלוויזיוני בן 30 דקות שיופק בעבור רשת סי-בי-אס, אך כאשר קברניטי הרשת צפו בחומר המצולם, הם ביטלו את הפרויקט. ב-1958 נסע ולס למקסיקו סיטי כדי לצלם שם גרסה קולנועית של "דון קישוט", שתעתיק את עלילת הרומן של סרוונטס להווה. השחקן הספרדי פרנצ'יסקו רייגוארה היה אמור לגלם את דמותו של דון קישוט, השחקן אקים טמירוף (שהופיע בכמה מסרטיו של ולס) את סנשו פנצ'ה ואורסון ולס עצמו היה אמור להופיע בסרט בתפקיד עצמו.

הרולד פינטר. ניסיון שאפתני לעבד את פרוסט לקולנוע (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

כפי שאירע לעתים קרובות בקריירה של ולס, הכסף אזל, וההפקה הופסקה. ולס עבר למדריד, ושם ניסה להמשיך את הצילומים. הוא המשיך לצלם את הסרט לאורך שנות ה-60, בזמן שהוא הופיע כשחקן בסרטים של אחרים וביים כמה סרטים משלו, אך הצילומים לא הושלמו מעולם. ב-1986, שנה אחרי מותו של ולס, הוקרנו 45 דקות מתוך הסרט בפסטיבל קאן. ב-1992 הוקרנה גרסה של הסרט, שניסתה למלא את הפערים שנותרו בתוצאה הסופית בעזרת סקיצות המלוות בקריינות שוולס עצמו הקליט לקראת הסרט. התוצאה, שהופקה בעידודה של אויה קודאר, מי שהיתה בת זוגו של ולס מאז שנות ה-60 לא זכתה לאהדה.

בתחילת שנות ה-70 החל ולס לביים סרט ששמו "צדו האחר של הרוח", שהיה אמור להציג את סיפורו של במאי שהקריירה שלו דעכה והוא מנסה לחדש אותה בעזרת סרט שיבוים בסגנון הקולנוע של שנות ה-70. הבמאי ג'ון יוסטון נבחר לגלם את התפקיד הראשי, ולצדו הופיעו בסרט דניס הופר, הבמאים פיטר בוגדנוביץ', קלוד שברול ופול מאזורסקי, ז'אן מורו ורבים נוספים. פעם נוספת הסתבכה ההפקה בבעיות כלכליות והפעם גם משפטיות, כיוון שחלק מהתקציב הגיע מגיסו של השאח של איראן, והכסף נעלם בעקבות ההפיכה האיראנית. ב-1998 הכריזה רשת "שואוטיים" כי היא מתכוונת להשלים את הסרט, ש-40 דקות שלו צולמו ונערכו כבר על ידי ולס, אך הבעיות המשפטיות מנעו את מימושו של הפרויקט.

ב-2007 הכריז פיטר בוגדנוביץ', ידיד ומעריץ של ולס, שהוא עומד להשלים את הסרט, שכל חומריו צולמו אך לא נערכו. כתבה שפורסמה ב-2009 ב"וורייטי", עיתונה של תעשיית הבידור האמריקאית, הכריזה ש"שואוטיים" עדיין מעוניינת להיות מעורבת בפרויקט במידה והחומר המצולם אמנם קיים ושכל הגורמים שהיו מעורבים בהפקת הסרט מוכנים לשתף פעולה. בוגדנוביץ' הכריז בתגובה שהוא מתכוון להשלים את הסרט בשנה הקרובה ואפילו לנסות להקרין את התוצאה בפסטיבל קאן הקרוב. מי שעקבו אחר גלגוליו הרבים של הסרט, שקטעים מרתקים ממנו נכללו בסרט תיעודי על ולס שהופק לפני כמה שנים בתמיכתה של אויה קודאר, אינם יכולים אלא לפקפק בתחזית האופטימית הזאת.

סרטים נוספים שוולס החל לצלם אך לא השלים הם "הכל אמיתי" ב-1942, שהיה אמור להיות מורכב משלושה סיפורים שמתרחשים באמריקה הלטינית (ב-1993 יצא לאקרנים סרט תיעודי ששיחזר את הסרט על פי הקטעים שוולס הספיק לצלם לפני שחברת אר-קיי-או, שהפיקה את סרטו הקודם של ולס, "האמברסונים המופלאים", והוציאה את הסרט מידיו, ביטלה את הפרויקט). סרט נוסף, שצילומיו, שהחלו ב-1980, הניב 20 דקות מצולמות בלבד. זה היה "החולמים", שהיה אמור להיות מבוסס על שלושה סיפורים מאת הסופרת הדנית קארן בליקסן, ששם העט שלה היה איזאק דיניסן (היא זכורה, בין השאר, מגילומה על ידי מריל סטריפ בסרט "זכרונות מאפריקה").

כמה מהפרויקטים הלא מושלמים של ולס נהפכו לסרטים בידי במאים אחרים. ב-1967 החל ולס לצלם סרט ששמו "The Deep", על פי ספר מתח מאת צ'ארלס ויליאמס, בכיכובם של לורנס הארווי, ז'אן מורו, אויה קודאר ואורסון ולס עצמו. צילומי הסרט לא הושלמו בגלל מותו של כוכב הסרט, לורנס הארווי. ב-1989 ביים הבמאי האוסטרלי פיליפ נויס סרט על פי הספר ושמו "Dead Calm". בסרט, שנקרא בעברית "סיכון רטוב", כיכבו סם ניל וניקול קידמן (שזה היה הסרט הראשון שבו הוכיחה את כישרונה כשחקנית).

הו דון קישוט

מקרה שבו במאי צילם את תסריטו של במאי אחר הוא זה של הבמאי הצרפתי קלוד מילר, שב-1988 ביים סרט בשם "הגנבת הקטנה", בכיכובה של שרלוט גינסבורג, שהתבסס על תסריט של פרנסואה טריפו, שמת חמש שנים קודם לכן. התוצאה היתה נאמנה לרוחו של טריפו, והצדיעה לה.

בפסטיבל הסרטים האחרון של חיפה הוקרן סרט תיעודי ששמו "הגהינום של אנרי-ז'ורז' קלוזו", שתיעד את נפתולי הסרט "הגהינום", שהבמאי הצרפתי אנרי-ז'ורז' קלוזו החל לצלם ב-1964, וצילומיו הופסקו כעבור שלושה שבועות. קלוזו, שסרטו הקודם, "האמת", בכיכובה של בריז'יט בארדו, היה ללהיט גדול, קיבל תקציב גדול במיוחד כדי לצלם את הסרט, שהתכוון להיות דרמה פסיכולוגית אודות בעל שמפתח קנאה אובססיבית לאשתו, והוא הקדיש חלק גדול מהתקציב לצילומי ניסיון לסרט שאמור היה להיות בעל סגנון ניסיוני ואופייני לקולנוע המודרניסטי של אותה תקופה.

גיליאם ב"אבודים בלה מאנשה". נאבד סדרתי

כאשר הצילומים החלו סוף סוף הסתבך קלוזו עם המרכיבים הטכנולוגיים המסובכים של הסרט, הסתכסך עם הכוכב שלו, סרז' רז'יאני (שכיכב בסרט לצדה של רומי שניידר) וכעבור שלושה שבועות לקה בהתקף לב, ששם קץ להפקה. ב-1993 ביים הבמאי הצרפתי קלוד שברול גרסה שלו לסרט, בכיכובם של פרנסואה קלוזה ועמנואל באר. הסרט התיעודי המרתק כלל קטעים מ-15 השעות של צילומי הניסיון של הסרט וכמה מהסצינות שקלוזו הספיק לביים לפני שההפקה בוטלה.

מבין הסרטים, שצילומיהם כלל לא התחילו, אחת ההחמצות הגדולות ביותר היא זו שאיחדה בפעם הרביעית בין הבמאי האמריקאי ג'וזף לוסי, שגלה לאנגליה בתחילת שנות ה-50 בעקבות רדיפות המקארתיזם, למחזאי והתסריטאי הבריטי הרולד פינטר (הם שיתפו פעולה בשלושה סרטים שזכו להערכה: "המשרת" ב-1963, "התאונה" ב-1967 ו"המקשר" ב-1970); הם שאפו ליצור עיבוד ל"בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. פינטר הקדיש זמן רב לכתיבת התסריט, שביקש להתבסס על כל כרכי הרומן, אך לוסי והוא לא הצליחו למצוא מימון לסרט, שלא הופק מעולם. בין השאר התעוררה מחלוקת לגבי השחקנים שיופיעו בסרט; לוסי ופינטר רצו שהסרט יאוכלס בשחקנים בריטים בלבד; המפיקים הפוטנציאליים רצו שזו תהיה הפקה בינלאומית עם שחקנים ממוצאים לאומיים שונים. הסרט לא הופק, אך התסריט יצא לאור תחת הכותרת "The Proust Screenplay", והקריאה בו מוכיחה עד כמה הניסיון היה שאפתני אך גם אינטליגנטי ומבטיח.

ולס לא היה היחידי שרצה לעשות סרט על פי "דון קישוט". הקריירה של הבמאי האמריקאי טרי גיליאם, חבר לשעבר בחבורת מונטי פייתון, מלאה, כמעט כמו זו של ולס, בפרויקטים שבוטלו או לא הושלמו (בין השאר רצה גיליאם להפיק גרסאות של "סיפורן של שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס ו"הרפתקאותיו של ינקי בחצר המלך ארתור" על פי מארק טוויין). אחד הפרויקטים הנודעים ביותר של גיליאם, שלא הושלמו, הוא גרסתו שלו ל"דון קישוט" שאמורה היתה להיקרא "האיש שהרג את דון קישוט". בשבוע הראשון של הצילומים נפצע כוכב הסרט, השחקן הצרפתי ז'אן רושפור, בגבו, ושיטפון הרס את תפאורות הסרט, שהיה אמור להיות מופק בתקציב גדול. השחקן ג'וני דפ, שאף הוא השתתף בסרט, ביקש לחדש את ההפקה, אך חברת הביטוח סירבה לבטח את הסרט, והיא בוטלה. נפתולי ההסרטה הונצחו בסרט תיעודי בשם "אבודים בלה מאנשה".

לסיפורו של "האיש שהרג את דון קישוט", לעומת הסרטים הרבים שלא הופקו או שצילומיהם נקטעו, עשוי להיות סוף טוב. צילומי הסרט אמורים להתחיל מחדש בכיכובם של רוברט דובאל כדון קישוט וג'וני דפ כסנשו פאנצ'ה, צילומי הסרט אמורים להתחיל באביב, ואם אמנם הכל יתגלגל כשורה, הסרט אמור לצאת לאקרנים ב-2011.

*#