אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בקט עדיין מחכה לגודו

במה ריקה, עץ בודד ושני נוודים. אילו כתב סמואל בקט רק את "מחכים לגודו" עדיין היה ראוי להיחשב לאחד מגדולי היוצרים של המאה ה-20

תגובות

לפני 20 שנה ושבוע, ב-22 בדצמבר 1989, מת סמואל בקט. 20 שנה לפני כן קיבל את פרס נובל לספרות. אשתו, שקיבלה את שיחת הטלפון, הגיבה במלים "איזה אסון". המו"ל שלו שלח לו מברק: "למרות הכל הם העניקו לך את הפרס. תצטרך למצוא מחבוא". ובקט, שהעדיף לחיות באלמוניות יחסית ומיעט להתראיין, אכן שימר את אורח חייו ותרם את רוב הפרס לידידים שנזקקו לעזרה או למטרות פוליטיות. 16 שנה לפני כן, ב-1953, קבוצת שחקנים בראשותו של הבמאי רוז'ה בלן העלתה את מחזהו "מחכים לגודו", ששינה לעד את פני התיאטרון המודרני, ונותר עד היום כיצירה הבוהקת בזוהרה המיוחד על רקע התיאטרון של המאה ה-20, שלא חסר מחזאים ומחזות גדולים.

בקט היה עוד אחד מבניה הגדולים של אירלנד שבלעדיהם לא היתה ספרות אנגלית במאה ה-20. אבל אחרי שסיים לימודי צרפתית ואיטלקית בדבלין יצא לפאריס והיה לידידו ומזכירו של ג'יימס ג'ויס, אחרי שהלה פירסם כבר את "דיוקנו של אמן כאיש צעיר" ו"יוליסס". בזמן מלחמת העולם השנייה, נטל בקט ככל הידוע חלק בפעילות מחתרתית, שעליה זכה באות הצטיינות מממשלת צרפת. הוא בעצמו מיעט להתבטא בנושא, ותיאר את חלקו כ"משחקי צופים". לאחר המלחמה המשיך לחיות בפאריס ולכתוב, בצרפתית דווקא, כי לטענתו בשפה זו היה לו קל יותר לכתוב "ללא סגנון". באותה תקופה כתב את טרילוגיית הרומנים שלו "מולוי", "מלון מת" ו"אלושם" ואת מחזותיו הראשונים.

לקבוצת השחקנים של בלן (שבה היתה חברה הבמאית הישראלית ניקול קאסל) הגיש שני מחזות: "אלאותריה" רב המשתתפים ו"מחכים לגודו". השני, שנבחר להצגה, היכה את צופיו בתדהמה בהיותו שונה מכל יצירה תיאטרונית אחרת עד אז. על רקע הדרמה הריאליסטית, הקלאסית או הבידורית שהיתה מקובלת על במות העולם, הציג בקט מציאות אחרת לגמרי: במה ריקה שעליה ניצב עץ בודד שמצמיח עלה אחד בין המערכה הראשונה לשנייה, ועל הבמה שני נוודים שעליהם איננו יודעים הרבה, ולדימיר ואסטרגון, ושניהם מחכים. לגודו. הם והקהל, עד הסוף, אינם יודעים מיהו גודו זה ואם אכן יבוא. אבל הם יודעים שהם אמורים לחכות. הם לא יודעים בעצם מדוע. הם מחליטים ללכת, אבל הם נשארים.

למי אם לא לך?

ההצגה זכתה להצלחה ביקורתית מסוימת בבכורה בפאריס, וכעבור שנתיים, בלונדון, בבימויו של פיטר הול, נתקלה בעיקר בחוסר הבנה. אלמלא דבקותם של מבקרי תיאטרון כהרולד הובסון וקנת טיינן, ייתכן שלא היתה מצליחה לחולל את המהפכה שחוללה.

ייחודה של ההצגה היה, כדברי אחת הביקורות, ש"שום דבר לא קורה, פעמיים", ובכל זאת הקהל נשאר מרותק בציפייה לגודו המסתורי. בינתיים הדמויות מנסות להעביר את הזמן, להתאבד בתלייה (ואז עולה השאלה מי ינסה קודם, זה השמן יותר, שעלול לשבור את הענף, או הרזה, שיצליח למות וישאיר את ידידו בבדידות נוראה). אחד מהם חולם ומנסה לספר את הסיוט שלו לחברו. זה מעדיף שהסיוטים ישארו פרטיים, ואז נשאלת השאלה: "למי אני אספר את הסיוטים שלי אם לא לך?"

לעולם השרירותי והריק של גוגו ודידי מגיעים שני אורחים, פוצו האדון ולאקי, המשרת. לא, הם לא גודו. פוצו מתעלל בלאקי, היודע לרקוד ו"לחשוב" כששמים על ראשו כובע. החשיבה שלו היא מונולוג פילוסופי ארוך, מפותל ומפוטפט, לכאורה מלא משמעות, אבל למעשה אבסורדי באוזני שומעיו. בהופעה השנייה שלהם, במערכה השנייה, פוצו עיוור ולאקי אילם. העולם הולך ומתמעט. אבל גוגו ודידי מחכים לגודו, בשפה שהיא גם קרקסית, גם פיוטית, גם עניינית. מין משל על ההוויה האנושית במערומיה, ללא משמעות, ללא סוף, בציפייה מתמדת למישהו שתמיד כמעט מגיע.

"סמואל בקט ישוב עם סיגר", יולי 1970. דיוקן שצייר חברו הטוב, האמן אביגדור אריכא

בקט סירב לספק פירושים למחזה שלו. כשנשאל מיהו גודו ואם יש קשר בין שמו ל"אלוהים" ענה שאינו יודע, ואילו ידע היה כותב את זה במחזה. כשנשאל למה למחזה שלו יש שתי מערכות, ענה שאחת זה פחות מדי ושלוש זה יותר מדי. לכאורה עוד אבסורד, אבל למעשה תשובה מדויקת: מערכה שנייה דרושה כדי להראות שיש כאן תהליך ומצב שחוזר על עצמו. הפעם השלישית היא כבר חזרה עקרה. על פי אנקדוטה שלא אומתה, אשה ראתה את בקט בפאריס כמה חודשים לפני מותו ברחוב ואמרה לידידתה "הנה סמואל בקט, שכתב את ‘מחכים לגודו'" והוא שמע אותה ואמר "כן, ואני עדיין מחכה".

ריאליסטי להחריד

לכאורה זוהי דרמה אבסורדית המביאה את מצבו הקיומי של האדם בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה. והנה, כשקוראים כי אחד מידידיו של בקט נכלא על ידי הגסטפו במלחמה, ושוביו התעללו בו כשהם מכריחים אותו לדקלם שירים של ארתור רמבו תוך שהם מכים אותו ומכריחים אותו לרקוד, מקבלת פתאום התמונה של לאקי העבד מדקלם נאום פילוסופי תוך ריקוד מוזר משמעות ריאליסטית להחריד.

אם התיאטרון של המחצית השנייה של המאה ה-20 זכה לכותרת "תיאטרון האבסורד", הרי זה לא מעט בגלל ההוויה הייחודית של שני הנוודים של בקט. אבל הדבר הנפלא בהם, המשאיר אותם בחיים זמן רב אחרי שיוצרם הלך לעולמו, הוא היותם כל כך אנושיים, תמימים, כואבים, זקוקים זה לזה, יודעים בתוך תוכם שאין טעם לחכות, כי גודו לא יבוא, ואם יבוא לא בטוח שזה יהיה הוא, אבל הם ממשיכים לחכות, כי אלו החיים. אילו כתב בקט רק את "מחכים לגודו" עדיין היה ראוי להיחשב לאחד מגדולי היוצרים של המאה ה-20.

התיאטרון הישראלי גילה את בקט ואת "מחכים לגודו" הרבה לפני שאר העולם. מיכאל אלמז תירגם וביים את ההצגה בתיאטרון "זירה" ב-1955 תחת הכותרת "אנו מחכים למראל". נדמה שזה היה מעט מוקדם מדי לקהל הישראלי. עדנה שביט, שגילמה את לאקי בהפקה ההיא, ביימה את ההצגה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב בשנות ה-60. בשנות ה-70 ביים יוסי יזרעאלי את המחזה בהבימה, כשאת התפאורה עיצב יגאל תומרקין.

דורון תבורי בתפקיד לאקי בהפקה שביים אילן רונן בחיפה, 1985

אבל ההפקה המעניינת ביותר של "מחכים לגודו", הבולטת גם בקנה מידה עולמי, רשומה לזכותו של התיאטרון העירוני חיפה באמצע שנות ה-80, עוד בחייו של בקט. ככל הידוע לי בקט לא ידע על פרטי ההפקה, ואילו ידע כנראה שלא היה מסכים להעלותה (הוא דרש שהמחזות יועלו ככתבם, ובעלי הזכויות עדיין מקפידים על כך).

ההצגה שביים אילן רונן שנתיים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה היתה בערבית ובעברית, בתרגומו של אנטון שמאס, כשעוד חי בארץ, בתקופה שבה פירסם את ספרו הראשון והידוע "ערבסקות". הבמה ייצגה אתר בנייה נטוש, והעץ היה עמוד בטון שמתוכו ביצבצו מוטות ברזל. גוגו ודידי היו שני פועלי בניין פלסטינים שדיברו ביניהם בערבית מדוברת. גילמו אותם מכרם חורי ויוסוף אבו-ורדה, שזמן קצר לפני כן שיחקו בערבית ב"האי" של אתול פוגארד, מחזה שבו שני אסירים שחורים בדרום אפריקה מעלים את "אנטיגונה" (אחת ההפקות המפורסמות של "מחכים לגודו" היתה על ידי אסירים בכלא סן קוונטין בארצות הברית).

פוצו בהפקה החיפאית היה קבלן בניין שדיבר עברית וחבש בגדים קולוניאליים, כולל כובע שעם לבן. גילם אותו אילן תורן. לאקי העבד עוצב על ידי דורון תבורי, שהשמיע את הנאום הפילוסופי שלו בערבית ספרותית, שאותה פועלי הבניין הפלסטינים לא הבינו. המחזה של בקט לא איבד במאום מערכו האוניברסלי, אבל ספג לתוכו את המציאות הישראלית המורכבת.

תיאטרון הבימה העלה את המחזה בשנות ה-2000, שוב בבימויו של רונן, הפעם בתרגומו של יוסף אל-דרור ועם רמי הויברגר ודב נבון בתפקידים הראשיים. קסמו של המחזה נותר בעינו, כמו גם קסמם של השחקנים, אבל מי שראה את ההפקה של רונן בשנות ה-80 לא היה יכול שלא להתגעגע.

*#