אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרים זוהר: אמא מלכה

התחושה העולה מההצגה "אמא מלכה" בתיאטרון חיפה, היא של דרמטיות יתר בבחירת הנושאים המועלים בה, וחוסר יכולת לברור את המוץ מן התבן. על כל זאת מחפה המשחק המופתי של מרים זוהר בתפקיד האם השתלטנית, אשר מזכירה כי רגע בימתי מדויק יכול להפוך כל אירוע תיאטרוני לחגיגה

תגובות

"משונה כעת לחשוב עלייך, מתה בלי מחוכים ועיניים, כשאני הולך על המדרכה המוארת באור השמש של גריניץ' וילג' [...] וזכרך בראשי כעבור שלוש שנים. – וקראתי את הבתים האחרונים של אדונאיס בקול רם – בכיתי, מבין איך אנחנו סובלים- [...]". כך מקונן אלן גינזברג ("קדיש" בתרגומו המצוין של נתן זך, ובהוצאת עם עובד) על אמו הפרטית מאוד, ועל האמהות של כולנו. הקדיש האכזרי, המיוסר, החושפני ומורט העצבים של גינזברג הוא אחד הטקסטים האמיצים ביותר שנכתבו בין בן לאמו; והוא הידהד בראשי בכל זמן הצפייה בהצגה "אמא מלכה", המציגה בימים אלו בתיאטרון חיפה. להבדיל.

גם מאנליו סאנטנלי, המחזאי האיטלקי, מתחשבן עם אמא ועם מושג האמהות; ולמרות שהמחזאי החינני שנכח בהצגה הבהיר מיד עם עלייתו לבמה בסוף ההצגה שלא מדובר באמו שלו, ברור גם שהוא מכיר את המתח העדין שבין גברים לאמ האוהבת-חונקת.

"אמא מלכה" (משחק מילים שלא עובר בעברית, עם שם האם רגינה) הוא מחזה קלאוסטרופובי לשחקנית מקשישה (מרים זוהר) ושחקן בגיל העמידה (נועם בן אז"ר), המנהלים דו קרב רגשי בין אם שתלטנית וגאה לבין בנה שנכשל בכל אספקט של חייו.

על רקע התפאורה הנפלאה (לילי בן נחשון), המחקה בדייקנות בית כל-נשי של ליידי מזדקנת, מתפרצים הרגשות המודחקים באשר לשנים של הכחשה ושקרים לבנים יותר ופחות בין האלמנה שמעלה את בעלה המת על נס ובין בנה שתמיד יהיה צל חיוור שלו. הילד בן 50, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו; לכאורה לטובת אמו החולנית, למעשה עבור צרכיו האגוצנטריים: נישואיו התפרקו, עבודתו כעיתונאי מקרטעת ויש לו אספירציות ספרותיות שהוא מנסה לממש דרך כתיבת סיפור גסיסת האם. אלא שהאם המלכה (יצור כלאיים בין יוקסטה – אמו של אדיפוס, למדיאה – האם הרצחנית) לא מתכוונת לוותר על החיים כל כך מהר.

אמא מלכה. דו קרב רגשי בין אם שתלטנית לבנה הכושל (צילום: כפיר בולוטין)

סאנטנלי לא מנקה אף אחת מדמויותיו מאשמה - המאמא האיטלקייה לא שונה מאוד מהיידישע מאמא: היא מניפולטיבית, ערמומית ומסרסת. למרבה המזל היא גם מצחיקה מאוד, ומרים זוהר מפיחה בה חיים נוספים שספק אם היו בה מראש. אלפרדו, הבן הכשלוני, הוא יבבן משהו, חרדתי ומכור לתרופות, ולאו דוקא מעורר אמפתיה. כאן נועם בן אז"ר דוקא לא עושה חסד עם הדמות, בביצוע פומפוזי שמפספס את רגעי ההומור והרוך, ומתמקד בעיקר במלודרמה.

הבעיה של המחזה היא בהחמצת העיקר שבו, ובהיקסמות העצמית מהדרמה המשפחתית המועצמת. סאנטנלי מטיל אל הבמה חומרים עסיסיים – תסביך נחיתות מול דמות אב עוצמתי; העברה ארוטית בין בן לאם; רמז להומוסקסואליות; סופרים/עיתונאים (מחזאים?) כטפילי דרמה שניזונים מחייהם של אחרים. העניין הוא שאת הנתחים המובחרים האלו שורף סאנטנלי מהר מדי וללא הבחנה: חלק מהנושאים כלל לא מפותחים, מקצתם ננטשים ללא מענה.

להבדיל מאלן גינזברג ב"קדיש", שגם עובד למחזה "קדיש לנעמי" – סאנטנלי בורח לדרמה, ומשאיר את הפרטים הלא פוטוגניים מחוץ למשוואה. הקונפליקטים יותר מסומנים מאשר מטופלים, והסוף המגה-דרמטי מגיע בחיפזון, מיטשטש בתוך סבך האירועים. המוץ מתערבב עם התבן, ואין בנייה דרמטית המתכנסת לכדי שיא.

יחד עם כל הנאמר, כל רגע בימתי של מרים זוהר הוא מופת לדיוק, ואיזון משחקי מושלם. כל עשרות השנים של זוהר על הבמה נוכחות בכל רפליקה מחודדת, תנועת גוף מוצדקת ובחירה דרמטית מושלמת. זוהר, אשה לא צעירה המתמודדת עם תפקיד המזמן חשבון נפש, מזקקת רגש אותנטי בכל מהלך ומהלך שלה, והיא שחקנית יפהפיה בכל מובן שתוכלו להעלות על דעתכם. המלכה האמיתית בהצגה הזו היא מרים זוהר עצמה.

תיאטרון חיפה, בבימוי אילן שני.

כתבות שאולי פספסתם

*#