אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספר שיגרום לילדים לאהוב היסטוריה

כיצד יש לספר לילדים על השואה, מי היה האדם הניאנדרתלי ועוד תשובות לשאלות בספרו של ארנסט גומבריך שרואה אור כעת בעברית

תגובות

"למרבה הצער, ההיסטוריה של העולם אינה רק שיר הלל יפה. יש בה רק מעט גיוון, ודווקא הדברים הלא טובים הם אלה שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם" ("היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים")

בשביל אנשים לא מעטים, שמו של ארנסט גומבריך מעלה מיד זיכרון נעורים. "תקראו על זה אצל גומבריך", נהגה לומר המורה לאמנות חיה, כשנדרשה להסביר בפעם האלף את ההבדלים בין הסגנון הדורי לסגנון היוני ביוון העתיקה. גם המורה אורלי, שהחליפה אותה בהוראת תולדות האמנות בבית הספר התיכון של רשת אורט שלמדתי בו, היתה שולחת את תלמידיה בחדווה אל "קורות האמנות", ספרו עב-הכרס של גומבריך, כשהתעורר צורך להבהיר כמה נקודות באפלוליות הציור ההולנדי, או למפות את הזרמים העיקריים שהסתעפו מהאימפרסיוניזם. למען האמת, זה היה רעיון לא רע בכלל; גומבריך הרי ידע לכתוב מצוין.

מאז פרסומו ב-1950 היה "קורות האמנות" (שתורגם לעברית ב-1955 בהוצאת עם עובד) לאחד מספרי המבוא הנגישים והמצליחים ביותר בתחום ההיסטוריה של האמנות, ומיליוני תלמידים ושוחרי אמנות ברחבי העולם נעזרו בו כדי לעשות את צעדיהם הראשונים בהיכלותיה של האסתטיקה.

ואולם, נדמה שברבות השנים חש גומבריך אי-נחת מסוימת מהפיכתו למורה אולטימטיבי: בהקדמה לאחת המהדורות של ספרו "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים", הוא הבהיר כי "הספר הזה לא אמור לבוא במקומו של ספר היסטוריה כלשהו, המשרת בבית הספר מטרות אחרות לגמרי. הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם, ויעקבו אחר סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחויבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם".

כעת רואה אור בעברית ספר זה, המביא סקירה עשירה של תולדות האנושות מאז הפרה-היסטוריה ועד תום המאה ה-20 (תירגם מגרמנית: דן תמיר; הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). מי היה האדם הניאנדרתלי, מדוע חתולים נחשבו לקדושים בעיני המצרים הקדמונים ומה מקורם ההיסטורי של המושגים "חוקים דרקוניים", "קשר גורדי", "התנהגות אבירית" ו"הליכה לקנוסה" - אלה הן רק דוגמאות אחדות לשאלות הרבות שגומבריך משיב עליהן בהסברים המטעימים את עיקרי הדברים בעזרת דימויים וסיפורים קלים להבנה.

ככאלה, הם מתאימים גם לקוראים צעירים מאוד, שההיסטוריה שלהם בעולמנו עוד לא הסתכמה בעשור אחד, אך הם כבר בוגרים מספיק כדי להתחיל בגיבושה של תודעה היסטורית. מצד אחר, גם אחיהם הבוגרים, הוריהם ואולי אף סביהם יוכלו ללמוד לא מעט מהספר וליהנות מסגנונו הסיפורי.

תמיד חשוב להיות ספקניים

גומבריך, שנולד בווינה ב-1909 כבן למשפחה יהודית בורגנית, למד בבירה האוסטרית וב-1936 עבר ללונדון, שם חי עד מותו ב-2001. הוא נודע בעיקר כהיסטוריון אמנות, וקיבל פרסים רבים ואף תואר אצולה בריטי על הישגיו המחקריים. לבד מ"קורות האמנות" תורגמו לעברית גם שני ספרים מחקריים שלו: "אמנות ואשליה: הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי" (כתר, 1988) ו"סוס עץ, או שורשי הצורה האמנותית: שתי מסות באסתטיקה" (ספרית פועלים, 1983).

ארנסט גומבריך ונכדתו ליאוני בילדותה, 1972 (תצלום: אילזה גומבריך)

את ספר ההיסטוריה המבואי לילדים הוא כתב בצעירותו, ב-1935, זמן לא רב אחרי סיום עבודת הדוקטור שלו. המניע לכתיבה היה מקרי, כפי שמספרת בראיון בדואר אלקטרוני נכדתו, ליאוני גומבריך, שחיברה הקדמה לספר.

"לסבי לא היתה כל כוונה לכתוב ספר היסטוריה לילדים עד שהוא התבקש על ידי חבר שעבד בהוצאת ספרים בווינה לקרוא ספר באנגלית על ההיסטוריה של העולם ולחוות דעה אם כדאי לתרגמו לגרמנית", היא אומרת. "מכיוון שאותו ספר היה כה רע, הוא חשב שהוא לבטח יוכל לכתוב ספר טוב יותר בעצמו. הוא בוודאי סבר שזה עניין חשוב בעבור כל אחד להבין בהדרגה את ההיסטוריה, אבל לא היו לו אמביציות פדגוגיות במיוחד".

הנכדה, בת 43, המנהלת כיום את עיזבונו של סבה בלונדון, היא בתו של ריצ'רד גומבריך, בנו היחיד של ההיסטוריון, המכהן כפרופסור לסנסקריט ולבודהיזם באוניברסיטת אוקספורד, ולה אח אחד. היא סבורה ש"סבי קיווה שיהיו שלושה לקחים עיקריים שיעלו מספרו על תולדות העולם, במיוחד בשביל ילדים: ראשית, היסטוריה היא באמת מעניינת וכיפית; שנית, היסטוריה היא הרחבה של חיינו שלנו, שכן כל האנשים קשורים בה ואליה; ושלישית, הגרסה של ההיסטוריה שהוא מציג היא גרסתו-שלו, אבל תמיד חשוב להיות ספקניים כלפי תבונתם של המבוגרים ולא לקבלה כפשוטה, שכן ההיסטוריה תיכתב גם על ידי הדור הבא".

בתחילת הספר גומבריך מקשר בין היווצרותה הראשונית של תודעה היסטורית ובין ההבנה של הילד שגם לסבים שלו היו סבים ולהם היו סבים משלהם, וכך הלאה עם הפנים לאחור. באיזו דרך הוא סיפר לך ולאחיך על ההיסטוריה בילדותכם?

"סבי לא נהג להרצות בפנינו על היסטוריה, או על כל תחום אחר. ואף על פי כן, השיחות בביתו היו תמיד מעניינות מאוד, מלומדות ומעל הכל - שזורות בחוש ההומור היבשושי והנפלא שלו, שאני חשה שפיעפע גם לספר. ביסודו של דבר, סבי אחז ברוב האמונות וההשקפות העיקריות של עידן הנאורות. משום כך, אנו הילדים זכינו ליחס כמו אנשים בעלי מחשבות ודעות משל עצמם, שיש להביאן בחשבון, ותמיד שיתפו אותנו בשיחה - היתה לזה תרומה עצומה לחינוך הכללי שלנו. כשהייתי מעט מבוגרת יותר, בשנותי האחרונות בבית הספר ובעת הלימודים בקולג', ביקשתי מסבי 'שיעורים פרטיים' על נושאים מסוימים שלמדנו, והם היו תמציתיים, צלולים ומבדרים להפליא. היקף ידיעותיו היה בלתי שגרתי".

הגבול בין היסטוריה לתעמולה

ספר היסטוריה שנכתב ב-1935 עלול לעורר תהייה בדבר מידת העדכניות שלו; לא מפני שההיסטוריה הקדומה של המצרים, היוונים, הסינים, ההודים ויתר העמים הנסקרים בספר השתנתה במרוצת הזמן שחלף מאז פרסומו, אלא מכיוון שמאורעות היסטוריים הרי גורל פקדו מאז את האנושות והקרינו אף על פרשנותו של העבר. גם הספר עצמו לא חמק מהשפעה כזאת: גומבריך ורעייתו עוד הספיקו לעזוב את אוסטריה לפני סיפוחה לגרמניה, אבל הספר נאסר להפצה על ידי השלטון הנאצי. הסיבה לכך לא היתה מוצאו היהודי של המחבר אלא הגישה הפציפיסטית מדי, לדעת הנאצים, שאיפיינה אותו.

בקריאה עכשווית של הספר, אפשר לטעון כי ההיסטוריה שגומבריך מציג מתמקדת בעיקרה בעולם המערבי ובפרט באירופה, ואינה מרחיבה מספיק על קורותיהם של יתר אוכלוסי העולם; או שמדובר בהיסטוריה של מוסדות, שליטים ומלחמות, שאינה משאירה כמעט מקום לתולדות התרבות והמדע. ואולם, כפי שהוצאת ספרי עליית הגג מציינת בפתח המהדורה העברית, זו היתה הדרך המקובלת שההיסטוריה סופרה בה בזמן כתיבת הספר, וחרף החוסרים שבה, "בכל זאת, גומבריך היה תמיד הומניסט גדול, והאמין בכל מאודו באדם, באנושות ובקידמה".

בערוב ימיו, בסוף שנות ה-90, בחר גומבריך לעדכן את הספר וצירף לו פרק סיום חדש, שכותרתו "מבט לאחור: החלק הקטן מתולדות העולם, שחוויתי בעצמי". לדברי ליאוני גומבריך, היו שתי סיבות עיקריות לתוספת הזאת: "הסיבה הראשונה היא פרוזאית. המו"ל הגרמני, שהוציא מחדש את הספר, רצה - כדרכם של מו"לים - לעדכן אותו מהיבט כלשהו. סבי היה מופתע מהצלחתו המאוחרת של הספר והבין שאנשים לא מעטים קראו אותו, ולכן הכרחי לתקן כמה טעויות.

"זה מוביל אותנו לסיבה השנייה. בדיעבד, הוא ידע כי מה שהוא חשב בעת לימודיו בבית הספר באוסטריה על נסיבות סיומה של מלחמת העולם הראשונה - ומה שכתב על כך בספר המקורי - היה פשוט תעמולה ושקר. בשנות מלחמת העולם השנייה הוא כבר היה באנגליה ועבד בהאזנה לתעמולה הנאצית, שאת תכניה הוא תירגם בעבור השלטונות הבריטיים. הוא נעשה מודע מאוד למלאכתם של התועמלנים ולכן, בתוספת המאוחרת לספר, היה לו חשוב מאוד להבהיר שאין לבלבל בין היסטוריה ובין תעמולה. היכן שיכולה להיות יותר מגרסה אחת של ההיסטוריה, אמיתות ושקרים משמשים בערבובייה! הוא שלל לחלוטין את הגישה שלפיה 'כל אחד רשאי שתהיה לו דעה משלו', שכן דעה חייבת להיות רציונלית, לוגית, ודאית ומבוססת על מחקר".

איך לספר על השואה

בכמה מקומות בספר גומבריך מביע את דעותיו ואת רגשותיו ביחס למאורעות שהוא מספר עליהם. כך, למשל, על הכחדת האינדיאנים באמריקה על ידי הספרדים הוא כותב ש"זהו פרק מביש ונורא ביותר בהיסטוריה של האנושות" וש"אני עצמי חש בושה כשאני כותב על כך".

על השאלה כיצד יש לספר לילדים על השואה - שאלה שהורים רבים מתחבטים בה (בישראל זה קורה להם בדרך כלל בעונת האביב, זמן קצר לאחר תום חג הפסח) - מציע גומבריך תשובה רגישה ועניינית בפרק הסיום של ספרו. "הייתי מעדיף שלא אצטרך לדבר על אותו פשע איום ומחריד, השואה, כיוון שבסופו של דבר הספר הזה מיועד לקוראים צעירים", הוא כותב. "ובכל זאת גם ילדים ובני נוער עתידים לגדול יום אחד, ולכן הם צריכים ללמוד מן ההיסטוריה, ללמוד באיזו קלות השנאה וחוסר הסובלנות עלולות להפוך בני אדם לחיות אדם, אנשים - ללא-אנשים".

ואם לקראת סיום הספר בגרסתו המקורית מ-35' כתב גומבריך ש"כולנו מקווים לעתיד טוב יותר - הוא חייב להיות טוב יותר!", אזי בסוף הפרק שהוסיף בשלהי המאה ה-20, הוא מצא לנכון להתנסח בצורה מעודנת יותר. אחרי שתיאר את המלחמות, האסונות והאיומים שהביאה עמה אותה מאה (לרבות איום הנשק האטומי), הוא חתם במלים: "עדיין מותר לנו להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר".

כאשר ליאוני גומבריך נשאלת אם סבה היה אדם אופטימי באחרית ימיו ביחס לעתיד האנושות, היא אומרת: "הלוואי שהייתי יכולה להשיב על השאלה בחיוב, אך אני חוששת שהתשובה היא לא. למעשה, סבי היה פסימיסט גדול והרבה מחוש ההומור שלו נבע מכך. ועם זאת, אני חושבת שהוא חש שאין זה נכון להפגין פסימיות בפני ילדים. הוא הספיק לחזות בקטסטרופה של מגדלי התאומים בניו יורק ב-11 בספטמבר 2001, כשכבר היה במצב חלש, והדבר דיכא אותו מאוד. הוא מת שבועות אחדים לאחר מכן".

*#