ליטל ריצ'ארד המציא את הרוקנרול

מה גרם למשורר ופרופסור לספרות אנגלית להקדיש ספר שלם לשיר אחד של ליטל ריצ'ארד? דייוויד קירבי מודה שהוא אולי מעריץ נלהב מדי, אבל בטוח ש"טוטי פרוטי" - שהחל כשיר גס מדי להשמעה - בישר את תחילתו של עידן חדש בתולדות האנושות, ושהזמר הוא המלך האמיתי של הרוקנרול

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

ב-14 בספטמבר 1955 זמר אלמוני בן 23, שנולד כריצ'ארד פנימן אבל כינה את עצמו ליטל ריצ'ארד, הקליט את השירים הראשונים שלו בחברת התקליטים "Specialty". במשך חודשים ארוכים הוא רדף אחרי בעלי החברה והתחנן שייתנו לו להקליט. בהתחלה, אחרי ששמעו כמה שירי גוספל ששלח להם, הם דחו אותו, אבל אחרי פריצתו של ריי צ'ארלס שיוועו אנשי "Specialty" לקול חדש שיתחרה בו, והם החליטו להיענות להפצרותיו של הצעיר עם התסרוקת המשונה והמבט הלא לגמרי שפוי ממייקון, ג'ורג'יה. אולי בכל זאת יש בו משהו, הם קיוו.

היום הראשון של ליטל ריצ'ארד באולפן של "Specialty" בניו אורלינס היה מאכזב. הוא אולי נראה כמו טרזן, אמר המפיק באמפס בלקוול, אבל הוא נשמע כמו מיקי מאוס. גם היום השני באולפן החל בעצלתיים, ובלקוול החליט לצאת להפסקת צהריים בתקווה שליטל ריצ'ארד יחזור ממנה משוחרר יותר. השניים התיישבו במסעדה שהיה בה פסנתר, ועד שהאוכל הוגש ליטל ריצ'ארד ישב לידו והשתעשע. בלקוול כמעט התעלף כשהוא שמע את הזמר חורך את הקלידים עם שיר פראי שהטקסט שלו תיאר את הבלתי יתואר: נפלאות המין האנאלי. "טוטי פרוטי", שר ריצ'ארד, "גוד בוטי" (Booty, ישבן). "השיר הזה יהיה להיט", חשב לעצמו בלקוול, "כל מה שצריך לעשות זה לשנות לו את המלים".

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא הזמין לאולפן את דורותי לה-בוסטרי, מחברת שירים כושלת, והורה לה "לחטא את המלים שליטל ריצ'ארד שר במסעדה". לה-בוסטרי היתה נוצרייה טובה והגסויות של ליטל ריצ'ארד עוררו בה שאט נפש, אבל רבע שעה לפני סוף הסשן היא חזרה עם הטקסט המכובס. ליטל ריצ'ארד התלונן שנגמר לו הקול, אבל בלקוול הורה לו להישאר. אחרי שלושה טייקים ועשר דקות "טוטי פרוטי" היה מוכן, ואם מקבלים את טענתו של פרופ' דייוויד קירבי, שמכנה את השיר הזה "ההימנון האחר של אמריקה", זאת היה תחילתו של עידן חדש בתולדות האנושות, לא פחות.

כך מתאר זאת קירבי בספרו החדש "ליטל ריצ'ארד: לידתו של הרוקנרול": "השנה היא 1955. אמריקה לבנה וא-מינית. הארץ נתונה בעיצומו של השפע שאחרי מלחמת העולם השנייה, ודווייט ומיימי גרים בבית הלבן. נכון, אלפרד קינסי בדיוק פירסם את המחקרים שלו על ההתנהגות המינית של הזכר והנקבה, אבל, ובכן, דווייט ומיימי גרים בבית הלבן. חוץ מזה, החדשות המסעירות של קינסי הן שרוב הפעילות המינית מתקיימת כשאנשים נמצאים בגפם. 92% מהזכרים מאוננים - הייתם מאמינים?

"בינתיים, בשעה שיותר מתשעה מתוך כל עשרה גברים מנגבים את הידיים בממחטה ומסבירים לנשים שלהם שהם עייפים מכדי לשכב אתן, הומו שחור ונכה ממקום שאיש אינו מכיר מקליט שיר בשבחי המין האנאלי. ומיליוני אמריקאים פותחים רדיו ובמקום לשמוע את הגרסה הדביקה של אנדי ויליאמס ל'עלי שלכת' או להיט נשכח אחר ממצעדי הפזמונים של 1955, הם שומעים זעקת ג'ונגל שנשמעת פחות או יותר כמו 'א-וופ-באפ-אלומאפ-אלאפ-באם-בום!'. שום אקורד לא משמש כאזהרה, שום כינורות או כלי נשיפה לא מכינים את האוזן לכך שזאת תחילתו של שיר. רק הצרחה הפראית הזאת. וזה לא הסוף. 'טוטי פרוטי!' צועק איזה בחור מטורף, ואחר כך: 'או רותי!' או אולי 'רודי!'. מי זה רודי לכל הרוחות? והאם 'טוטי פרוטי' זה לא סוג של גלידה? המוסיקה ממשיכה לדהור, מהירה מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריה, ומדי פעם המשוגע חוזר על ה'אוואפ-באפ-אלומאפ' שלו. מה קורה כאן? מה כל זה אומר? ואם אי אפשר להבין, מה הוא מסתיר מאתנו? האם יכול להיות שהוא מדבר על... סקס?".

ליטל ריצ'ארד ב-1960 (מימין: עטיפת הספר). כבר לא היה רלוונטי (תצלום: רדפרנס)

קירבי לא כתב ביוגרפיה של ליטל ריצ'ארד. צ'ארלס וייט כבר עשה את זה ב-2003, וזה מסמך מפורט שאי אפשר להתעלות עליו: ריצ'ארד חשף בו את הפרטים הכי אינטימיים על עצמו. ספרו של קירבי, שיצא לאחרונה בהוצאת Continuum, הוא מעין ביוגרפיה של שיר אחד, "טוטי פרוטי", בדומה לספר "כמו אבן מתגלגלת" של גרייל מרקוס שהוקדש כולו לשירו הגדול של בוב דילן. במובן מסוים, ספרו של קירבי הוא אפילו לא ביוגרפיה של "טוטי פרוטי", הוא ביוגרפיה של הקריאה המהממת שפתחה אותו: "א-ואפ-באפ-אלומאפ-אלאפ-ב אם-בום!". כבר היה מי שקרא לה "עשר הברות שזיעזעו את העולם". קירבי מפרט ומנמק את הטענה הזאת על פני 200 עמודים.

פסקול המהפכה

מה גרם למשורר ופרופסור לספרות אנגלית, שכתב ספרים על דנטה ועל מלוויל, להקדיש ספר שלם לשיר אחד של ליטל ריצ'ארד? "הייתי יכול לספר לך שכתבתי את הספר כדי להעניק לליטל ריצ'ארד את מקומו הראוי בהיסטוריה ולספר עליו לדור צעיר שאולי אינו יודע מיהו, וזה היה נכון", אומר קירבי. "אבל הדחף המרכזי שלי היה הרצון לחיות במשך כמה שנים בעולמו של ליטל ריצ'ארד, לראות את החיים כפי שהוא רואה אותם וליהנות מהם כפי שהוא נהנה מהם".

כשקירבי אומר "להעניק לליטל ריצ'ארד את מקומו הראוי בהיסטוריה", הוא מתכוון לכך שמיטב עיתונאי הרוק, אף שהכירו בגדולתו של ריצ'ארד, נמנעו מלכתוב עליו בהרחבה. אפילו העיתונאי ניק קון, ששם ספרו המפורסם הוא "א-ואפ-באפ-אלומאפ-אלאפ-באם-בום!", בקושי מזכיר את ריצ'ארד. "זה כמו שלאדם דתי לא יהיה שום דבר לומר על אלוהים", כותב קירבי. כוכבי הרוקנרול עצמם נתנו לריצ'ארד יותר קרדיט . קית ריצ'ארדס, למשל, אמר ש"טוטי פרוטי" הפך בבת אחת עולם של מונוכרום לעולם של טכניקולור.

איך קירבי מסביר את ההתעלמות היחסית מריצ'ארד? "במידה מסוימת הוא אחראי לכך. השנים הגדולות שלו היו 1955 עד 1957. לאחר מכן הוא חזר לגוספל והתבצר שם, ורק מדי פעם חזר ל'מוסיקה של השטן'. ואז באה הפלישה הבריטית, וכולם כתבו על הביטלס והרולינג סטונס ושכחו שהן התחילו את דרכן עם קאוורים לליטל ריצ'ארד וצ'אק ברי. אלמלא הענקים של ראשית הרוקנרול, היינו מקשיבים עכשיו למוסיקה די משעממת".

כמעט בכל עמוד בספרו קירבי תובע את כבודו האבוד של ליטל ריצ'ארד. כשהוא קורא לו "מלך הרוקנרול" הוא יודע שהכינוי הזה שמור לאלביס פרסלי והוא מערער על ההיררכיה המקובלת. אז מדוע ליטל ריצ'ארד הוא המלך האמיתי? ומדוע "טוטי פרוטי", ולא "It's alright mama" של אלביס, הוא "השיר שהתחיל את הכל"?

"הרבה שירים מתמודדים על תואר 'שיר הרוקנרול הראשון', אבל אני טוען שלאף אחד מהם לא היתה השפעה כל כך גדולה כמו ל'טוטי פרוטי'", אומר קירבי. "הוא נמכר מיד בחצי מיליון עותקים, גרם לבני נוער לבנים לקנות מוסיקה שחורה, ובסופו של דבר הוביל לכך שצעירים לבנים ושחורים היו ביחד על רחבת הריקודים. ליטל ריצ'ארד לא רק כתב שיר אדיר, הוא גם עזר לבטל את ההפרדה הגזעית באמריקה.

"דבר נוסף שצריך לזכור הוא שליטל ריצ'ארד ויתר חלוצי הרוקנרול המציאו את הרעיון של בן העשרה. עד אמצע שנות ה-50 בני נוער היו גרסאות מוקטנות של המבוגרים. ואז התחולל שינוי תרבותי עמוק שהוביל לכך שלבני נוער היה כסף משלהם והם התחילו לנהוג במכוניות משלהם ולהתלבש כמו שהם רצו. ליטל ריצ'ארד והעמיתים שלו סיפקו את הפסקול למהפכה הזאת".

קירבי לא מפחית מתרומתם של חלוצי הרוקנרול האחרים - צ'אק ברי, בו דידלי, אדי קוקרן, ג'ין וינסנט, וגם אלביס - "אבל אני חושב שאני לא מגזים כשאני טוען שליטל ריצ'ארד המציא את העתיד שבו אנחנו חיים היום. לכל רעיון יש הרבה אבות: הרבה חוקרי אבולוציה עבדו בזמן שבו דארווין פירסם את 'מוצא המינים'. היום רואים בדארווין מוביל של תנועה ולא הוגה יחיד. ועדיין, לתיאוריה קוראים דארוויניזם. אני רואה את מקומו של ליטל ריצ'ארד בהיסטוריה של הרוקנרול באופן די דומה".

אחת ההברקות של ספרו של קירבי - הברקה שאי אפשר למצוא בביוגרפיה סטנדרטית של ליטל ריצ'ארד - היא השימוש שלו במושג "אמריקה העתיקה, המוזרה". גרייל מרקוס טבע את המושג הזה בהקשר של בוב דילן כדי לתאר אמריקה של מהמרים, זמרים נודדים, מסילות רכבת ומופעי שדה למכירת תרופות מפוקפקות - אמריקה מאלתרת, אקסצנטרית, בלתי צפויה, שכביכול נעלמה עם השפע של שנות ה-50.

קירבי

מרקוס טען שדילן משמר בשיריו את "אמריקה העתיקה, המוזרה" - משמר אותה כרעיון, כתפישת עולם אלטרנטיבית לתפישת העולם של אמריקה הרשמית. קירבי טוען דבר דומה בהקשר של ליטל ריצ'ארד. "מי שמספר לנו את ההיסטוריה שלנו הם מורים וספרים, אבל רק אדם כמו ליטל ריצ'ארד יכול להראות לנו את ההיסטוריה הסודית שלנו", הוא אומר. "הוא גדל כהומו שחור, נכה ועני, כך שלקבל את הגרסה שלו זה כמו להביט בצד האפל של הירח. ההיסטוריה שהוא מספר לא אמורה להחליף את ההיסטוריה הרשמית, אבל כדאי לשמוע את שני הצדדים. ריצ'ארד סיפר לאמריקה ולעולם הרבה דברים שהם היו צריכים לדעת על עצמם".

הצורך של קירבי לספר לקורא שוב ושוב כמה גדול וחשוב ליטל ריצ'ארד חוצה לעתים את הגבול ונהפך לאובססיה. הקשיבו למשל לפסקה הבאה: "במשך מאות שנים כל מה שהתרחש בהיסטוריה האנושית הוביל באטיות אל האולפן של קוזימו מטסה בניו אורלינס (שבו ליטל ריצ'ארד הקליט את "טוטי פרוטי", ב"ש), אל אותו יום הרה גורל במחצית המאה הקודמת. שם, כל מה שאנחנו יודעים על העולם וכל מה שאנחנו צריכים לדעת על אהבה, תשוקה וחופש התחבר במשך פחות משלוש דקות ("טוטי פרוטי" נמשך 2:25 דקות, ב"ש). ואז, מתוך חלקיק הזמן הזה פרץ החוצה כל מה שאנחנו יודעים וכל מה שנדע, בדיוק כמו שהעולם שלנו נוצר במפץ אדיר וקצרצר".

מה קורה פה? האם המרצה המכובד לספרות אנגלית איבד את שפיות דעתו? "אני מורה", מסביר קירבי. "את רוב זמני אני מבלה בכיתה באוניברסיטת פלורידה. וכל מורה יודע שהלימוד הכי טוב מתרחש כשהמורה משוחד, כשהוא מאוהב בנושא שלו. רק אז הוא מצליח לצייר תמונה שנשארת בראשם של התלמידים. זה מה שניסיתי לעשות. העובדות נמצאות לצדי, אבל אני צועק אותן בווליום גבוה כדי שישמעו אותן היטב". בדיוק כמו ליטל ריצ'ארד.

כדור האש הגדול

ב-1957, בשיא הקריירה שלו ("אם הוא היה מקנח את האף שלו והיינו מקליטים, זה היה מגיע למצעדי הפזמונים", אמר מנהל חברת התקליטים "specialty"), ליטל ריצ'ארד פרש במפתיע מעולם הפופ. באמצע הופעה באוסטרליה הוא הביט לשמים וראה "כדור אש גדול. זה פוצץ לי את הראש. קמתי מהפסנתר ואמרתי 'זהו. גמרתי. אני עוזב את עולם הבידור וחוזר לאלוהים'". הוא היה בסך הכל בן 25.

"כדור האש הגדול", כך התברר, היה שרידי הלוויין הסובייטי ספוטניק, אבל ההסבר הזה לא שיכנע את ליטל ריצ'ארד. הוא נהפך לצמחוני, נרשם ללימודי דת, התחתן עם אשה שלא ידעה שהוא הומו והפסיק להקליט ולהופיע. בתחילת שנות ה-60 התגרש, הפסיק ללמוד, חזר להופיע (הביטלס חיממו אותו ב-1963, הרולינג סטונס ב-1964), אבל זה לא היה זה. ליטל ריצ'ארד כבר לא היה רלוונטי. הוא איבד את הקהל הצעיר, וגם את הקהל השחור. ההופעות שלו, הגם שהשתמרה בהם האנרגיה הלא תיאמן של האיש, נהפכו למופעי נוסטלגיה לקהל המבוגר.

ספרו של קירבי מסתיים בתיאור של אחת ההופעות האלה, שבסופה קירבי אורב לליטל ריצ'ארד, יחד עם מעריצים נוספים, ליד חדר ההלבשה של הזמר. "איש הביטחון הזהיר אותנו לא לצלם את ריצ'ארד ולא לגעת בו, אבל אחרי שהחלפנו כמה משפטים והוא חתם על הפוסטר שלי, ליטל ריצ'ארד הושיט את ידו. כשהושטתי את ידי איש הביטחון התערב. "זה בסדר!" אמר ליטל ריצ'ארד, ואז הוסיף: 'תישאר קרוב לישו'. 'אני מבטיח, ליטל ריצ'ארד', אמרתי ואז חשבתי: מה אני עושה? כל אחד יכול לומר שהוא יישאר קרוב לישו, אבל כרגע הבטחתי לליטל ריצ'ארד שאני אעשה את זה".

ממש כאחרון המעריצים. האם קירבי לא חשש להיחשף כך? האם הוא לא פחד שקוראי הספר יחשבו לעצמם "נו, הוא בסך הכל מעריץ מטורף"? "זה בדיוק מה שאני רוצה שהם יחשבו", אומר קירבי. "למעשה, אני רוצה שהם יאמרו לעצמם: 'הוא בסך הכל מעריץ מטורף, ועכשיו גם אני'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ