אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לונדון עדיין קוראת ל"קלאש"

30 שנה אחרי שיצא לראשונה בבריטניה, האלבום "London Calling" של ה"קלאש" אינו רק אבן דרך בתולדות המוסיקה, אלא גם מעיין בלתי נדלה של רעיונות מוסיקליים וטקסטואליים. מה היה בו שממשיך להשפיע עד היום?

תגובות

"לונדון קולינג", אלבום פאנק שיצא בחברת תקליטים ממוסדת. אלבום שנפתח בשיר נושא אפוקליפטי, אבל מסתיים בלהיט פופ מסחרי "Train In Vain (Stand By Me)". אלבום כפול במחיר של אלבום אחד. עטיפה איקונית שהתמונה שלה אפילו לא בפוקוס. אלבום שהוא גם פאנק, גם רגאיי, גם רוקבילי ואפילו קצת דיסקו.

30 שנה אחרי שיצא לראשונה בבריטניה, "לונדון קולינג" של ה"קלאש" אינו רק אבן דרך מוסיקלית, אלא מעיין שופע של רעיונות מוסיקליים וטקסטואליים שממשיכים להחשף גם היום. מאחר שיצא בבריטניה בדצמבר 1979 ובארצות הברית בינואר 1980, הוא נכלל במצעדים של שני העשורים. כבר כשיצא "לונדון קולינג" הוא הצליח מאוד. הוא הגיע למקום 9 במצעד הבריטי ולמקום 27 במצעד האמריקאי. הוא היה אלבום העשור של שנות ה-80 לפי הדירוג של "רולינג סטון", והגיע למקום 8 ברשימת "500 האלבומים הטובים של כל הזמנים" של המגזין ב-2003. במצעד 100 האלבומים של המגזין המקוון "פיצ'פורק" הוא במקום השני.

"זאת כבר היתה הנשימה, או אולי הנפיחה האחרונה של הפאנק", נזכר מבקר המוסיקה יובל לוי בהופעה של ה"קלאש" שראה ב-1979, זמן קצר לפני שהאלבום יצא. "הוציאו לאנשים שרוכים מהנעליים בכניסה כדי שלא יחנקו זה את זה. בדקו את הקהל טוב טוב כדי שלא יכניסו אגרופנים, סכינים, דברים כאלה. בקומות העליונות של האולם רוב האנשים היו מסטולים מהסנפת דבק. היו שקפצו זה על זה והיו שהחזיקו זה את זה כדי שלא ייפלו לקומות התחתונות. זה היה כמו ב'סאטיריקון' של פליני. כאוס מוחלט.

"ה'קלאש' נראו כמו ארבעה אנשים שירו אותם מתוך תותח. הם זינקו לבמה והתחילו להתפרע", הוא מוסיף. "זה היה פרץ האנרגיה הכי היסטרי שראיתי בחיים שלי. הם לא נחו לשנייה. הם היו צמודים למיקרופונים, קפצו ורקעו ובעטו בתופים. לא היה שום משחק רוקנרול שהם לא הכינו להופעה. האוזניים שלי צילצלו ארבעה ימים אחר כך. ידעתי שהימרתי על סוג המוסיקה הנכון".

"הקלאש" ב-1980. הלהקה ספגה ביקורת על התמסדותה (תצלום: אימג'בנק / Getty Images)

לוי גם נכח בהופעה של ה"פינק פלויד", שהוציאו באותו חודש את "החומה". "כשבאתי לראות את ה'פינק פלויד' זה היה כבר מאוחר מדי, זה היה כבר סיכום של שנות ה-70", הוא אומר. "לראות את ה'קלאש' ב-1979 היה לראות את ההתחלה של שנות ה-80. זאת היתה התקדמות מוסיקלית כל כך גדולה וידעתי כבר אז שזאת הולכת להיות להקה ענקית. 'לונדון קולינג' היה נקודת השקה מעניינת, שבה הפאנק נהפך למוסיקה לגיטימית".

מבקר המוסיקה מיכאל רורברגר אומר שהאזנה מחודשת לאלבום מגלה אותו מחדש: "זה אלבום שצריך לשמוע אותו עוד ועוד. ב'לונדון קולינג' ה'קלאש' הם כבר לא פאנק, אבל יש בו את התהליך שהפאנק יצא נגדו. מבחינה טקסטואלית, הם עדיין פאנק כי התקליט נורא פוליטי ואנטי. זו ההתחברות של הפאנק למשהו יותר מוסיקלי. הפריצה האמיתית לדעתי היתה ב'סנדניסטה!', שיצא שנה אחר כך. אותו כבר אפשר להשוות לביטלס".

ארבע שנים קודם לכן, ב-1975, איש החזון, המפיק והאמרגן הבריטי מלקולם מקלרן חזר מניו יורק ללונדון. הוא הביא עמו את הניסיון שצבר במרתפי הפאנק של העיר שאינה ישנה, שם ניהל את להקת ה"ניו יורק דולס" (ויש האומרים שעליו יש להטיל את האשמה בפירוק הלהקה) והכיר את ריצ'רד הל ("טלוויז'ן", "ווידודס"), שממנו שאב, שלא לומר גנב, את המראה המטונף, הבגדים הקרועים וסיכות הביטחון, שנהפכו לסימן ההיכר של ה"סקס פיסטולס", להקה שהוא אחראי להקמתה ולתדמיתה.

ג'ו סטראמר, סולן ה"קלאש", היה אז חבר להקת "101's" והזמין את ה"פיסטולס" לחמם הופעה שלו. שנים מאוחר יותר הוא אמר שזה היה הרגע שגרם לו לזנוח את להקת רוק-הפאבים ההיא. הופעת הבכורה של ה"קלאש", ב-1976, היתה חימום ל"פיסטולס".

סטראמר (שמת ב-2002) נולד כג'ון גרהאם מלור והחל את דרכו המוסיקלית כנגן יוקלילי במסדרונות הרכבת התחתית בלונדון. הוא אמנם היה בן של דיפלומט, אבל שיכתב את הביוגרפיה שלו באופן מספק כדי להתאים לדימוי גיבור מעמד הפועלים שניסה לשוות לעצמו. הוא העריץ את רולינג סטונס וה"ביץ' בויז". המודל שלו לחיקוי היה אותו אחד שגרם לבוב דילן להרים גיטרה, וודי גאתרי.

הכי טובה בסביבה

את השיר הראשון שכתב בעצמו הקדיש לפלמוליב, הנערה האנדלוסית שהיתה למתופפת להקת ה"סליטס". הוא היה האחרון להצטרף להרכב שגיבש הגיטריסט מיק ג'ונס. ג'ונס אסף את פול סימנון והפך אותו מזמר לבסיסט. המתופף הראשון של ה'קלאש' היה טרי צ'יימס. קית לוון ניגן גיטרה. ההופעות הראשונות של הלהקה ביססו במהרה את מעמדה כחלק בלתי נפרד מסצינת הפאנק של לונדון. היא הופיעה לצד ה"באזקוקס", "סוזי והבנשיז" ועוד. כבר בשנה שקמה היא היתה חלק מסיבוב ההופעות המכונן "אנרכי". שנה שלאחר מכן היא הוחתמה על חוזה בסך 100 אלף ליש"ט עם סי-בי-אס, בצעד שספג ביקורת על התמסדותה. אנשי המכירות של סי-בי-אס היו אלה שטבעו את הסלוגן "הלהקה היחידה שנחשבת" ("The Only Band That Matters"), שבניגוד לאירוניה הצפויה מהצהרות גרנדיוזיות כאלה, דווקא כן ליווה את הלהקה בצורה חיובית. הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלה, "White Riot", הוא עד היום אחד משיריה המוכרים ביותר. אלבום הבכורה "The Clash" יצא ב-1977 ושנה אחריו יצא אלבומם השני "Give 'Em Enough Rope".

סנדי פרלמן, אז המפיק של "בלו אויסטר קאלט", נשלח להופעות של ה"קאלש" מטעם סי-בי-אס. ב-1979 הוא אמר ל"רולינג סטון" ש"כמו בנס אלוהי, נראה שהם מאמינים במה שהם עושים. הם ניגנו מתוך ההתרגשות של ההשפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית. בהנחה שרוקנרול לא אמור להיות חמוד ומתקתק, אלא אלים ואנרכי, זו להקת הרוקנרול הטובה בסביבה".

מייקל גילמור, כתב המגזין שהכין את הכתבה ההיא, נפגש עם סטראמר וסימנון בטייט גאלרי בלונדון. סימנון ערך לו סיור במוזיאון לפני הראיון, שבו סיפר שהוא מעדיף לקום מוקדם בבוקר, לשפץ את הדירה שלו ולהתאמן בנגינה בבס מאשר להשתכר בכל ערב. "אני רואה את האנשים יוצאים בבוקר לעבודה, ואני מרגיש יותר כמו אחד מהם".

"לונדון קולינג" הוקלט באוגוסט וספטמבר 1979. חברי הלהקה אז היו ג'ו סטראמר, מיק ג'ונס, פול סימנון וטופר הדסון. מיק ג'ונס סיפר ל"אובזרבר" ב-2004 ש"בחודשים שלפני ההקלטות עשינו חזרות באופן אינטנסיבי. כשהגענו לאולפן, רוב השירים כבר היו כתובים. הייתי רוצה לומר שהיתה לנו תוכנית-על אבל היינו בחורים די אינסטינקטיבים ופשוט עשינו מה שראינו לנכון... תוך כדי ההקלטות ידענו שזה הולך להיות משהו גדול, והרבה מזה אפשר לזקוף לזכות גאי סטיבנס (מפיק האלבום), שדחף אותנו להמשיך. סי-בי-אס לא התהלבו להוציא אלבום כפול במחיר רגיל, אבל הצלחנו לשכנע אותם. אני חושב שהאלבום שיקף אותנו, ואנחנו שיקפנו את התקופה... זה היה אלבום של פעם בדור".

הצהרת כוונות

ב"לונדון קולינג" יש שתי גרסאות כיסוי בולטות: "Wrong 'Em Boyo", במקור של להקת הרגאיי "הרולרס", ו,"Brand New Cadillac" במקור של אמן הרוקבילי וינס טיילור. ה"קלאש" אמנם מתויגת בראש וראשונה כלהקת פאנק, אבל חציית הז'אנרים הבלתי נלאית במוסיקה שלה הרחיבה את גבולות ההשפעה שלה. למשל, החיבור העמוק של ה"קלאש" לתת-התרבות הג'מייקנית בבריטניה השפיע לא רק על להקות הפאנק הפוליטי שבאו אחריה, כמו ה"בד בריינז", אלא גם על להקות אמריקאיות כמו "נו דאוט", והניחו את אבני היסוד לPאנק-Fאנק של "אל.סי.די סאונדסיסטם". הריאליזם החברתי שהם טבעו בשירים שלהם ממשיך להדהד עד לאלבומים של הזמרת A.I.M, "The Right Profile", עם האזכור של שחקן הקולנוע האמריקאי מונטגומרי קליפט, נשמע כמו דמו לאלבום "פארקלייף" של בלר. "לונדון קולינג" הוא אלבום כל כך עשיר, שאפשר להמשיך ולגזור ממנו עוד ועוד שירים, אלבומים, להקות שלמות.

המפיק גיל בונשטיין, מעמודי התווך של סצינת הרגאיי בארץ, ראה את ה"קלאש" בהופעה שלוש פעמים, בסיבוב ההופעות האחרון שלהם, "קומבט רוק". "הם לקחו את החיבור בין הפאנק לרגאיי הכי רחוק", הוא אומר ומזכיר שאת "סנדניסטה!", האלבום הרביעי שלהם, הפיק הג'מייקני מייקי דרד. "ה'קלאש' חיו בגטאות של לונדון, בשיכונים. הם היו מתראים עם ג'מייקנים. הרגאיי בתקופה הזאת בלונדון היה תרבות האנדרגראונד הכי קיצונית. בשביל לבנים ללכת לסאונד סיסטם במרתף של בית, לשמוע את הבאסים והווייב של הגאנג'ה, זה היה החיבור האולטימטיבי".

"לונדון קולינג" עמוס באזכורים תרבותיים, הבולט שבהם נמצא כבר על העטיפה, שמושפעת באופן ישיר מאלבום הבכורה של אלביס. הטקסט בוורוד וירוק זהה, אבל במקום תמונה של המלך בצעירותו מופיעה שם תמונה שבה פול סימנון, כפוף קדימה, פניו לרצפה, אוחז בשתי ידיו בצוואר גיטרת הבס שלו, בניצב לרצפה. הפריים הבא, אם היה שם, היה של הגיטרה מוטחת ברצפה. הצלמת, פני סמית, התנגדה לבחירה הזאת בהתחלה; הרי התמונה לא בפוקוס. בפנים מחכה עולם שלם: פצצות אטום, מלחמות אזרחים ספרדיות, סופרמרקטים: סטראמר וג'ונס תיארו את החיים הקונקרטיים שלהם במערב לונדון באותה מידה ששלחו חצים לנושאים הפוליטיים והחברתיים שהעסיקו אותם.

"הם מההתחלה לא הלכו על הקטע של הניהיליזם של 'סקס פיסטולס' או על רעננות הנעורים של 'אקס ריי ספקס'", אומר לוי. "המטרה המכוונת היתה להצהיר משהו. משהו שאפשר להזדהות אתו או לא, אבל הצהרה. לא סתם מצמידים את השיר שלהם ('גאנז אוף בריקסטון') למהומות בבריקסטון ב-1977. מה שהיה חשוב ב'קלאש' זה שהם הפכו את הפאנק למוסיקה 'חשובה', כמו שקוטנר היה אומר".

קריאת השכמה לפורענות

ניצן חורש, סולן להקת "אלקטרה", אומר שלא מוגזם לומר ש"לונדון קולינג" שינה לו את החיים. לדבריו, "בהתחלה בלטה בעיני הברבריות של האלבום והרעב. וההגשה של סטראמר וג'ונס, שאתה מרגיש שהכוונות שלהם טובות, הלב שלהם במקום הנכון; הם לא סתם ניהיליסטים אלא אכפתיים. יש כיף חיים באלבום, מין קריאת השכמה לפורענות. וגם המסתורין שלו, בעיקר בשיר הנושא, שמאחוריו הסתתרו רבדים שגיליתי מאוחר יותר. אחר כך האלבום הזה שימש בשבילי כמו שיעור להכרת העולם: האנרכיסטים באנדלוסיה מ'ספניש בומבז'; ענייני המהגרים ב'גאנז אוף בריקסטון'; עולם הצריכה של 'לוסט אין דה סופרמרקט'; מפתח למוסיקה ג'מייקנית. מאז אני מגלה בו דברים חדשים והוא עדיין מרתק אותי. הלחנים והגיטרות של מיק ג'ונס, שלא הוערך מספיק; עכשיו אני מקשיב להפקה של האלבום, לשימוש בפסנתר ומתרשם מכך ששירי רוק מוחצים יכולים להיות גם קצת פרומים וג'מיים".

מה בגישה או בהגשה שלהם השפיע עליך?

"גנבתי מסטראמר את צעקת הזאב שלו... אבל חוץ מזה, ההבנה שהגישה והאינסטינקט היא כל מה שמשנה לי באמת באמנות. ה'קלאש' היו מאה אחוז גישה. ההבנה שמוסיקה צריכה להיות עם כוונה, שהיא מנהלת קרב על התודעה. סטראמר תמיד נשמע כאילו החיים שלו תלויים בכל מלה שיוצאת לו מהפה. ה'קלאש' לימדו אותי שלכל דבר יש משמעות פוליטית".

מה באלבום רלבנטי היום?

"ה'סקס פיסטולס' נראים לי היום כמו גלויה מפעם. השירים של ה'קלאש' תמיד עסקו בהווה הקונקרטי, אבל היה בהם ממד שנשאר מודל רלבנטי ובעל עוצמה. כשהעולם עדיין בפאניקה לגבי סוגיות של הגירה וזהות לאומית, וצעירים לבנים עדיין מחפשים ישועה בתרבות הצריכה - הרעיונות והדרייב של ה'קלאש' רלבנטיים".

הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר אמר פעם ל"פאריס רוויו" שהמטרה של כל אמן היא לעצור את התנועה של החיים ולשמר אותה כך ש-100 שנים מאוחר יותר, כשאדם זר יביט בה, היא תזוז שוב. 100 שנים אמנם לא עברו, אבל בשליש מהקריטריון של פוקנר, "לונדון קולינג" עומד בכבוד.

כתבות שאולי פספסתם

*#