אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון גכטמן, בן חורג לאמנות הישראלית

שנה אחרי מותו של גדעון גכטמן, מתברר כי יצירתו עדיין לא זכתה להנצחה הראויה לה. רק ב-2013 תתקיים רטרוספקטיבה שלו במוזיאון ישראל. מדוע בעצם המוזיאונים והאספנים בשדה המקומי התקשו לקבל את עבודותיו?

תגובות

גם אם היה זה צפוי מראש, מקומם להיווכח בכך שגדעון גכטמן - האמן שעסק במחלה, במחלתו, במוות, במותו שלו בטרם עת, במות בנו, בהנצחה ובזיכרון - ייכנס לשערי מוסד ההנצחה האמנותי, הלא הוא המוזיאון, רק לאחר מותו; רק כאשר נוכחותו לצד יצירתו כבר פחות מביכה, פחות מטרידה, ואפשר להביט בה ממרחק היסטורי.

ביום שישי שעבר, 27 בנובמבר, מלאה שנה למותו של גכטמן. הוא נולד ב-1942 באלכסנדריה שבמצרים ועלה לארץ ישראל כשלוש שנים לאחר מכן. ב-1951 התגרשו הוריו וכמעט בכפייה נלקח גכטמן מבית אמו אל משפחה אומנת בקיבוץ אלונים. בגיל עשר חלה בדלקת פרקים שפגעה במסתם לבו. מאז, הוא נתקף במחלה לעתים קרובות וכשחלה שוב בגיל 13 הורחק מהקיבוץ בשל מחלתו. הוא לא גויס לצה"ל וכבר בגיל 19 נרשם ללימודי ציור במכון אבני בתל אביב למשך שנה. בסופה נסע ללונדון שם למד בהאמרסמית קולג' אוף לונדון ונשאר בעיר במשך תשע שנים, שבהן התחתן עם השחקנית והזמרת בת שבע צייזלר ועבר את ניתוח הלב הראשון שלו.

בלימודיו נחשף לאמנות הקונצפטואלית, לפיסול מינימליסטי ולחומרים ייחודים כמו פיברגלס, פוליאסטר ושלל יציקות, לצד חומרים מוכרים כמו עץ, מתכת ועופרת. כבר בפסליו הראשונים החל לעסוק בדמותו ובגופו, ובעבור אחד מהם קיבל פרס של "צעירים עכשוויים" מטעם הרויאל אקדמי בלונדון. עם העבודות החשובות שלו מאותה תקופה נמנית "עבודה עברית", עבודה פוליטית שבאמצעותה הוא דיבר על העובדה שהפלסטינים הנכבשים בשטחים הם למעשה אלה שבונים את הארץ. העבודה, שהוצגה בתערוכה הקבוצתית "סדנה פתוחה" במוזיאון ישראל בירושלים ב-1975 (אוצר: יונה פישר), שם הציג תיעוד של משכנים ליליים זמניים של פועלים פלסטינים הלנים באתרי בנייה, ואף יצר בחלל התצוגה פינת שינה עזובה משלו, שם ישן במשך כמה ימים, ותלה מודעות שנכתב עליהן: "עבודה עברית".

גכטמן לימד בבצלאל מ-1972 ולאחר שלוש שנים עבר ללמד במדרשה לאמנות כמורה לפיסול ולמשך תקופה כמרכז מקצועות האמנות. כמו כן לימד שנה בבית הספר מוסררה ובמשך שנתיים הנחה את עבודות הגמר וריכז את מקצועות האמנות במכללה להוראה טכנולוגית בחוג לאמנות קלישר. הוא המשיך ללמד עד יומיים לפני מותו והשאיר אחריו אמנים רבים שהושפעו ממנו עמוקות, או קיימו דיאלוג מורכב עם עבודתו, ובהם גל וינשטיין (שאף הציג עם גכטמן תערוכה משותפת), בן הגרי (שהיה אסיסטנט שלו), ארז ישראלי (שהיה תלמידו ויש קשר מעניין בין יצירותיהם).

ב-1973 עבר גכטמן ניתוח לב שני, שכלל החלפת מסתם בניתוח לב פתוח. זה היה הרגע שבו התיישב בבירור האיבר הסינתטי בגוף האורגני. הרגע הזה סימן שינוי ביצירה וממנו יצאו שתי פעולות חשובות במיוחד בהבנת מכלול יצירתו של גכטמן: האחת, התערוכה "חשיפה", שהתקיימה באותה שנה בגלריה יודפת בתל אביב, הורכבה מסדרת תצלומים גדולים של האמן, שבהם משוחזרים ומתועדים שלבי ההכנה לניתוח ובמסגרתם הוא מגלח את כל השיער בגופו העירום, מהגבות ועד הערווה. לצד התצלומים הונחו קופסאות פרספקס ובתוכן שיערות הגוף מהאיברים השונים, תצלום מבית החולים ותצלום של מנתחיו. עוד הוצבו שם מיטת בית חולים, בקבוקי שתן, תצלומי רנטגן של הלב, סרט וידיאו המתעד את פעולת הסרת השער ותעודה רפואית אישית של האמן. בעצם הצגתה היא החזירה את הצופים למציאות הקונקרטית וכך פתחה מקום למבט נוסף, אישי. החלל כולו היה מלווה באפקט מצמרר - פעימות הלב של האמן, שהוקלטו על ידי אשתו.

"זו היתה עבודה שלא כולנו תפשנו את החשיבות שלה מהרגע הראשון", אומר האוצר יגאל צלמונה, "אך היא היתה מדהימה בתהודה שלה והתבררה כמהפכנית בתולדות האמנות. לא מפני שגכטמן עסק באמנות מושגית, כי עבודות מושגיות כבר הכרנו, אלא בשל הניתוח של הגוף הציוני הישראלי החדש. הדיבור הזה - אני חולה, אני פגום - חוזר לגוף היהודי הישן. זה היה מהלך חשוב ומרתק, עם הקשר שלו לשואה. הידיים המורמות הפוכות למה שהכרנו וגדלנו עליו. זו הצגה של החולשה. כל העבודה מבוססת על כך שבימיו בקיבוץ הוא הסתיר את העובדה שהיה חולה, וזה גם מה שחיזק את המחלה שלו".

האוצרת שרה בריטברג סמל טוענת: "היום אפשר לומר שזו היתה אחת מהתערוכות הרדיקליות ביותר של הזמן הרדיקלי ההוא, וגם מהתערוכות השלמות ביותר של גדעון עצמו. בזמנו, נדמה לי, היתה בעיקר מבוכה. לא עיכלתי את מה שנראה לי אז כאקט אקסהיביציוניסטי: חשיפת המחלה והניתוח בפרהסיה, צילומי העירום הרבים של גדעון עצמו.

אחת ממודעות האבל שיצר גכטמן

היו גם רמזים עבים לשואה שלא חשבתי שהתבקשו - למה מחלה וניתוח מובילים לשם? והיה עירוב לא נוח - של השגבה, חולין ויופי. התברר שמבחנות שתן מוגדלות יכולות להיות יפות מאוד, אך לא ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה הזאת".

ב-1974 פירסם גכטמן לראשונה (ב"הארץ" בעברית וב"ג'רוזלם פוסט" באנגלית) את מודעת האבל המפורסמת שלו, המבשרת על מותו שלו. במשך השנים הוא יצר גרסאות נוספות של המודעה. כמו כן הוא תלה את מודעות האבל בשכונת מגוריו בראשון לציון ותיעד אותן. העבודה עוררה תגובות מעורבות. העיסוק במחלה כלל לפתע את העיסוק במה שאורב לאמן בפתח - מותו שלו.

בהמשך לכך הוא החל לעבוד על מה שכינה "מאוזוליאום" - פרויקט מתמשך, בעל פרגמנטים רבים ומהויות משתנות. "כעברתי את הניתוח ב-1973, יותם (בנו של גכטמן, אע"א) היה בן שנתיים", הוא סיפר בראיון שנכלל בתערוכה "מלאך ההיסטוריה", שהוצגה במוזיאון הרצליה בשנת 2000. "אמרתי: 'ואלה, אם קורה לי משהו, יותם לא יידע עלי כלום'. יש אלבום תמונות, יש תצלומים של אבא שלו. התנחמתי בזה שיש כמה יצירות אמנות שלי. מאז, כל העבודה שלי התכוונה לחוויה האישית הבלתי אמצעית שלי עם יותם. גזרתי מסקנה כללית גורפת לגבי המשמעות הכללית של עשיית אמנות: דבר מה שאמן משאיר אחריו ושורד אותו. כלומר, סוג של מאוזוליאום הנצחה".

נעילה עצובה

רק ב-2013, כשיחלפו חמש שנים ממותו, מתוכננת להיפתח לגכטמן תערוכת יחיד רטרוספקטיבית במוזיאון ישראל בירושלים, באוצרותו של אמיתי מנדלסון.  זו בשורה משמחת בכל אמת מידה, אך היא מגיעה באיחור, כמעט 30 שנה מאז התקיימו המגעים הראשונים בין גכטמן למוזיאון בנוגע לאותה תערוכה מיוחלת. כיצד נוצר מצב זה, שגכטמן לא זכה לתערוכה מקיפה, שלא יצא לאור שום פרסום הכולל מחקר ומאמרים עליו ושהוא לא זכה בפרס שנחשב ליוקרתי מבין פרסי האמנות שמחולקים מדי שנה, וזאת על אף שבמשך שנים רבות הוא עורר הערכה ועניין רבים בשדה האמנות המקומי?

בערב ה-30 למותו, שהתקיים במוזיאון תל אביב, רק אחת מבין המשתתפים, האמנית אסנת רבינוביץ', התייחסה לעניין זה. "יצאתי מהאולם ההומה במוזיאון וחשבתי 'בטרם עת', כבר נגמר", היא אמרה אז. "הגיעה העת, באיחור מצער, לתערוכה מוזיאלית לגדעון גכטמן. במקום לפתיחה חגיגית הגענו לנעילה עצובה, כמו הערימה שגדעון מטאטא אל עבר שער היציאה, בקפדנות, בשקידה, מתוך תחושת אחריות ונשיאה בעול. הוא מילא את חובותיו. הגיע הזמן להחזיר לו חוב של כבוד, גם אם מדובר בתערוכה שנתאחרה".

"אכן, נשקלה האפשרות לקיים לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב", אומר היום האוצר הראשי ומנהל מוזיאון ת"א, פרופ' מרדכי עומר (המכהן בתפקידו זה 14 שנה). בריטברג סמל, שהיתה האוצרת הראשית של המוזיאון בשנים 1977-1989, אצרה בתקופת כהונתה מספר לא מבוטל של תערוכות יחיד במוזיאון (בהן תערוכות של רפי לביא, אביבה אורי, מיכל נאמן, דוד ריב וגבי קלזמר). מדוע לא אצרה גם תערוכה לגכטמן? "אפשר לומר שעד היום, למרות החיבה והאמפתיה, והידיעה שמדובר באמן חושב, חוקר ורציני, העבודות שלו לא באמת הפעילו אותי", היא משיבה. "כלומר, התוצאה - העבודות בשטח - לא יצרו בשבילי חיים עצמאיים מעבר לכותרות פילוסופיות טעונות ונכונות לזמן".

צלמונה, שהיה לאוצר ראשי במוזיאון ישראל, הקדים את כל האוצרים האחרים ופנה לגכטמן באמצע שנות ה-80. הם דיברו והתכתבו שוב ושוב, צלמונה אף פקד את הסטודיו בבית האמן וההבטחות המשיכו לעמוד באוויר. במכתב מאפריל 1990, שנמצא בעיזבונו של גכטמן, כתב צלמונה: "אני מכיר את יצירתו האמנותית של מר גדעון גכטמן מאז תחילת שנות ה-70. מר גכטמן הוא אמן יוצא דופן, אחד הכישרונות המבטיחים של דורו". באותו מכתב גם כתב כי "בעתיד הקרוב הולכת להתקיים לגכטמן תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, אותה אני אאצור".

                      מתוך "יותם", תערוכתו של גכטמן במוזיאון הרצליה ב-1999

צלמונה, כמו עומר ובריטברג סמל, הזמין את גכטמן להשתתף בתערוכות הקבוצתיות שהם יזמו, ואף נתנו ליצירתו מקום נכבד: בתערוכה הגדולה "אמן-חברה-אמן", שאצרה בריטברג סמל במוזיאון תל אביב ב-1978, השתתף גכטמן והציג את מודעות האבל שהדפיס, שהודיעו על מותו. עומר הגיע אל יצירתו של גכטמן רק ב-1990, בתערוכת "העמוד בפיסול הישראלי העכשווי" שהתקיימה בגן הפסלים של הגלריה האוניברסיטאית לאמנות באוניברסיטת תל אביב. במסגרתה הציג עומר את פסלו של גכטמן "מריביב", שעד היום ניצב בקמפוס האוניברסיטה. שנה לאחר מכן הוזמן האמן להשתתף בתערוכה "הנעדר הנוכח: הכיסא הריק באמנות הישראלית" שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב, באוצרות של עומר, ובפעם השלישית והאחרונה הוא השתתף ב-1998 בתערוכה "תיקון: היבטים באמנות הישראלית של שנות ה-70", שנערכה אף היא בגלריה האוניברסיטאית בתל אביב. "בתערוכה זו הוענק לגכטמן חלל תצוגה מלא", מציין עומר.

בריטברג סמל נימקה את העובדה שלא אצרה תערוכת יחיד לגכטמן בטעם אישי, אך בחירתה מטרידה אם מביאים בחשבון שהיא ראתה בו "אמן חושב, חוקר ורציני". בהיותה אוצרת ראשית, יש להניח כי תפישתה זו יכלה להיות בסיס ליזום תערוכה לאמן. על רקע זה, עולה השאלה אם אוצרים ראשיים של מוזיאונים יכולים להתבסס רק על טעמם האישי, או שמא מוטלת עליהם חובה להציג את האמנים הטובים והמעניינים ביותר של תקופתם, גם אם אלה אינם מועדפים עליהם מבחינה סובייקטיבית.

עומר מציג נימוק אחר לאי-הצגת תערוכת יחיד לגכטמן במוזיאון תל אביב: "הסיבה מאוד פשוטה: לא היה מחקר מספק לתערוכה רטרוספקטיבית, ועדיין אין, אף על פי שמשה ניניו כתב מאמר מרתק על יצירתו של גכטמן. אך זה בהחלט לא מחקר שיספק תערוכה רטרוספקטיבית; ללא מחקר לא ניתן לקיים תערוכה רטרוספקטיבית". הנימוק נשמע תמוה במקצת והוא בוודאי אינו תקף ביחס לאמנים אחרים, שהרי הנוהג בעולם האמנות הישראלי הוא שתערוכה והקטלוג הנלווה לה הם אלה שמולידים את המחקר על האמן, ולא להפך.

צלמונה מצר על כך שהרצון לקיים תערוכה לגכטמן בעודו בחיים לא הסתייע. לטענתו, הסיבה לכך היתה כלכלית גרידא. "שנינו ביחד ניסינו לגייס לתערוכה כסף", הוא מספר, "היינו סוגרים מעטפות יחד ושולחים לכל מי שרק היה ניתן. אפילו שלחנו בקשות לקבלני שיש להשתתף בהוצאות. מאה מעטפות שלחנו ואף אחת לא חזרה עם תשובה חיובית". צלמונה מסביר כי באותה תקופה השיטה לתקצוב תערוכות היתה שונה מאשר כיום: "אז עבדנו למען גיוס תקציב לכל תערוכה בנפרד. בתחילת שנות ה-90 אף נערך ערב התרמה בגלריה בוגרשוב בתל אביב וגדעון ויותם הכינו יחד וחילקו סושי לעשירים שהוזמנו במיוחד, וזה היה מעין פרפורמנס ייחודי. התערוכה העתידית תוכל להתקיים בזכות השיטה החדשה, שבמסגרתה מגייסים כספים לשנה שלמה והוא מתחלק בין התערוכות השונות".

על השאלה מדוע היה כל כך קשה לגייס כסף בעבור תערוכתו של גכטמן משיב צלמונה: "העבודה שלו הפחידה והרתיעה, כי היא עסקה במוות כל הזמן וזה היה משהו שהתורמים פחדו להתקשר אליו. אספנים רוצים לתרום למשהו בעל קונוטציה חיובית. הם אוהבים משהו שהוא נצחי ויישאר לתמיד. הנושא המרכזי ביצירתו של גכטמן היה הארעיות של החיים".

מהאב אל הבן

העיסוק בארעיות של החיים ביצירתו של גכטמן הגיע לשיאה עם מותו של בנו הבכור יותם ב-1998, בהיותו בן 26. זמן קצר קודם לכן פנתה לגכטמן דליה לוין, אוצרת ומנהלת מוזיאון הרצליה, והציעה לו לקיים תערוכה. כשהוא הסכים, היא הגישה את ההצעה לפורום המוזיאונים (שקיבל תקצוב ממשרד התרבות), שאישר את התערוכה והקציב לה סכום מסוים להפקה. גם שלושה תורמים תרמו כסף (בעילום שם) לתערוכה. לוין, שציינה כי אינה מרבה להסתובב בחוגים של אספנים, הצליחה למצוא את השלושה, שידעו להעריך את הכבדות, הסטואיות, המורבידיות והמקאבריות, הטמונות ביצירתו של גכטמן. לוין מספרת כי "המוזיאון עשה מאמצים רבים, משום שזה היה נראה לנו כל כך חשוב".

לדברי לוין, כשיותם מת, היה ברור שהתערוכה תהיה תערוכת זיכרון לבן. ואכן, ב-1999, לאחר שנה של עבודה, הוא הציג את התערוכה "יותם", שאצר האמן משה ניניו, חבר טוב של גכטמן. התערוכה הוצגה בהרצליה ואחר כך עברה בתמיכת הפורום לגלריה העירונית ברחובות, למשכן לאמנות בעין חרוד ולגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה.

האלמנה צייזלר-גכטמן מספרת כי כאשר התגלה שלבנם יש מחלה אוטואימונית מסוג טקייסו, "גדעון לקח את זה קשה וראה בזה קוד גנטי". לאחר ניתוח קשה בגיל 11, שהיה כרוך בבקשת נדבות מאחרים, השתפר מצבו של הבן והוא אף שיתף פעולה עם אביו כמה פעמים במעין מיצגים זמניים, כמו "האכלה" (במסגרתו הם האכילו אנשים); הם גם צילמו יחד סרטים קצרים. כשהבן אושפז בשנית זמן לא רב לפני מותו, הוא ביקש מגכטמן לצלם אותו. נראה שנקודת המבט המורבידית עברה מהאב אל הבן, שרצה באמצעות הצילומים לדעת איך הוא נראה במבט חיצוני.

בתערוכה "יותם" הוצגו שני תצלומים מתוך חדר האשפוז וכן יציקת הרגליים של הבן, שגכטמן יצר יחד עמו. "כל התערוכה נבעה ממקום רגשי בהרבה מהעיסוק שלו בעצמו. הוא גם חשב שמאז הוא יפסיק לעשות אמנות", אומרת צייזלר-גכטמן. לה ולגכטמן יש בן נוסף, נועם, כיום בן 30.

לא היה קל לסחור ביצירתו של גכטמן, שכן קיומה חורג ממנגנון האספנות שקיים בארץ. היא חורגת מאופיה של האמנות הזוכה לאהדת הבורגנות בכמה מישורים. ראשית, מפני שהיה חוסר התאמה בסיסי בין הנעשה באמנות בארץ ובין יצירתו של גכטמן, שרכש את השכלתו הפורמלית בלונדון ונחשף לאמצעי הבעה שונים ולעיסוק בתכנים שאף אחד לא חשב עליהם בישראל. ניניו מציין בהקשר זה את חדירתו של "הווירוס הדושאני", שגכטמן עשה לו רדיקליזציה של הרדי-מייד (באמצעות התותב). "הוא כבר לא אופטי, הוא כבר בפנים, בתוכו", אומר ניניו. "כלומר, הוא מצא צורה לחבר את האירוע של הרדי מייד עם הממד הביוגרפי". מישור אחר הוא העיסוק במוות ובכישלון האורגני של הגוף.

גם מבחינה אסתטית גכטמן היה שונה מרוב אמני דורו. מאמצע שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90 שלט בשדה המקומי השיח שקיבל את הכינוי "דלות החומר" (כשם התערוכה שאצרה בריטברג סמל במוזיאון תל אביב ב-1986). יצירתו של גכטמן - כולל פעולות המיצג, אמנות הגוף והמיצבים שלו - חרגה בכל אחת מאמות המידה מסגנון והלך רוח זה ובכך גם הדירה את עצמה מההיבט הכלכלי של שדה האמנות. על מיצביו של גכטמן אומר צלמונה ש"הם בעלי גימורים קרים וכאילו מנוכרים, עשויים באופן כמעט תעשייתי, באופן שמייצר שונות ומתחים עם התוכן. בעבודותיו בולט ההבדל בין ההקשר התוכני - המסר - ובין הצורה הקרה מאוד שבה הן עשויות, צורה שחובקת בתוכה אלמנט של זיוף ושקר. הוא היה מכניס את העניין האישי והמיוחד שלו, לא לאספקט הצרכני של עולם האמנות".

לעתים העבודות גדולות במיוחד וכמעט בלתי אפשרי להציגן בתצוגה ביתית או משרדית. כמו כן יצר גכטמן מיצבים מרובי פריטים, שמבחינתו אינם יכולים להתפרק לגורמים ויש לרוכשם כיחידה אחת. עבודות אחרות שלו עלולות להטריד את מנוחתו של האספן - למשל, קול פעימות הלב הסינתטיות, שמופקות כתוצאה מהמסתם.

למרות כל זאת, עבודות של גכטמן שמורות בארבעה אוספים גדולים של אמנות ישראלית: אוסף הפניקס; אוסף דורון סבג; אוסף גבי ועמי בראון; ואוסף שוקן, שבו נשמרים בין היתר אחת ממודעות האבל והמיצב המרשים "חדווה", המורכב משישה פסלונים ותצלומים. נדמה שבמקרה של גכטמן, אפשר לתהות מדוע המוזיאונים הגדולים לא רכשו את יצירותיו.

גכטמן עצמו אמר בהקשר זה בנאום שנשא כשקיבל פרס על מפעל חיים מטעם שר התרבות ב-2007: "כאן המקום לציין שהאנומליה של סצינת האמנות בארץ היא שאין כל קשר בין ההון הסימבולי שצובר האמן להון ממש, בניגוד למקומות אחרים שאנו מנסים להידמות אליהם. אמן מצליח צריך היה להיות מסוגל להתפרנס בכבוד ממכירת יצירותיו".

יצירתו של גדעון גכטמן עדיין לא זכתה להנצחה הראויה לה, אף שבאמצעות האמנות חתר להעניק לדברים מעמד של נצח. מי שיבקש לחקור את מכלול יצירתו, יוכל להיעזר בעזבונו, שנותר כמעט בשלמותו.

נקודת מוצא לדיון כזה בעבודתו היא הראיון החשוב שקיימו עמו משה ניניו ואורי הס בכתב עת "קו" ב-1989. חלק מהגיליון החדש של כתב העת "המדרשה", שמוציאה המדרשה לאמנות, מוקדש לגכטמן. הגיליון, שמספרו 12, הוא כולל תיק עבודות של גכטמן ושלושה מאמרים מעמיקים על אודותיו מאת מיכל בן נפתלי, יהושע סימון ויונתן סואן.

בנוסף לכך, בגלריה שלוש בתל אביב (שייצגה את גכטמן במשך 20 שנה) תתקיים בסוף החודש תערוכה במלאות שנה למות גכטמן. ישתתפו בה כמה אמנים, שעוסקים בתכנים דומים או באסתטיקה דומה לאלה של גכטמן, או כאלה שיצירתו פתחה הדלת ליצירתם שלו. חלקם גם עמדו בקשר אישי עם האמן. בין המשתתפים: מירי סגל, בן הגרי, ארז ישראלי וגל וינשטיין.

וינשטיין לא למד אצל גכטמן באופן רשמי אך דרכיהם נפגשו בזכות האמן והמורה דוד וקשטיין, שאצר לפני כעשור תערוכה משותפת לשניהם בגלריה במכללת אורנים. אין זה מקרה קלאסי של השפעה, אבל בכל זאת, יש כמה גרעינים משותפים ליצירתם ולמרות ההבדלים הרבים, נדמה שאפשר למצוא דיאלוג ביניהן.

וינשטיין אומר כי "יש משהו במקום שקשור לכאורה באיזשהו היבט רציונלי, בבחירה לעבוד בחומר דיקטי, ולפעמים בסוג החומרים, שברובם פחות קשורים לחנויות של חומרי ציור ואמנות כי אם למעין חנויות של עשה זאת בעצמך. לשנינו יש משיכה לחומרים שיש להם נוכחות תרבותית כחומר, אך אני עובד הרבה עם חומרים תעשייתיים יותר של צמר פלדה, פיביסי ודיקט ואילו גדעון עבד עם חומרים שכל המהות שלהם היתה להיות דמוי חומר אחר. זה דבר שתמיד מצא חן בעיני, כי הוא בעצם אנטי תזה למהות".

עבודת "פטירתו" של גדעון גכטמן וחייו לאחריה על כל הסתעפויותיה - כאמן שהוא איש חולה, אב מודאג, אב שכול - מתוחה בין שני מיצבי שיא של גכטמן שייסורי גוף ונפש ממשיים לגמרי במרכזם, והיא עסוקה בדרכה בהצגה של התקיימות ביחס ל"ממשי" באמצעיו של מרחב שהולך והופך ל"מדומה" (במונחי שנות ה-70 וה-80, קרי אחרי אמנות הפופ ורגע המקף המושגי). המוקדם שבהם, "חשיפה", היה עבודה של לפני, של עדיין-לא, שהציגה בלאקוניות תהליך מפורק לחלקיו של הליכה לקראת מוות אפשרי וניצחון עליו, זמני אמנם, המאפשר השהיה. המאוחר שבהם, "יותם", הוא מיצב של הכבר-לא, של האחרי והמאוחר-מדי, של שארית ושארות.

הוא כבר סיפור של תבוסה ואוזלת יד, של טכנולוגיה רפואית שאיכזבה. אתר בית החולים אינו מקום של תמורה (וגאולה לכאורה) אלא של היעלמות, זירת מוות שהוקפאה. המוקדם שבהם עשה שימוש בהתנסות, בייסורי גופו שלו-עצמו, לסימון של מצב עניינים חדש ב"עולם". המאוחר שבהם, שהוצב בראשונה במוזיאון שהוא גם "יד לבנים", הוא כבר עבודת קינה, באמצעות רדי-מיידס, שלאחר מות בנו. הנפש ה"משוחררת מייסורי הגוף" היא זו של בן קונקרטי ולא של "יצחק" סמלי, כזה המסמל את כלל ה"בנים" המוקרבים של הקולקטיב (ואף לא אחד מהם במיוחד).

המאמר המלא יתפרסם בספר "The Beauty of Japheth in the Tents of Shem", עורכים: פרופ' חנה טרגמן ופרופ' נסים גל, הוצאת אוניברסיטת תל אביב.

*#