אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לודוויג בלום: שמרן חדשני

ציוריו של לודוויג בלום, המוצגים בבית התפוצות בתל אביב, מתווים דרך אלטרנטיבית למסורת האמנות המקומית: לנוכח שליטתו של המודרניזם בארץ, גישתו המרכז-אירופית מציעה מבט מפוכח על המקום הישראלי

תגובות

"ארץ מול שמים", תערוכתו של לודוויג בלום בבית התפוצות בתל אביב, מוצגת במקביל לתערוכה הגדולה מאוסף גבי ועמי בראון במשכן לאמנות בעין חרוד. בזו האחרונה מוצגות שתי עבודות של בלום, והן, כמו עבודות של קטה אפרים מרקוס או ליאון אנגלסברג הנשכחים, מציעות אמירה על דרך אלטרנטיבית בתוך האמנות הישראלית, דרכם של מי שלא הלכו בנתיב המרכזי.

יש בכך משום אבסורד שכן בלום מייצג את האימפרסיוניזם האוסטרי, זרם שנחשב באירופה לשמרני, מעין דרך אמצע בין מסורת אקדמית לאקספרסיוניזם; נציגיו המובהקים, כמו אמיל יעקב שינדלר או רודולף ריבארץ, כמעט אינם זכורים חוץ מבאוסטריה. לעומת זאת, בישראל, שבה נוצר מצב של קונפורמיות המודרניזם (בגרסתו המקומית, של קבוצת "אופקים חדשים"), נהפכה דווקא השמרנות לאלטרנטיבית.

בלום השתייך למסורת המרכז-אירופית, ששורשיה העמוקים היו ברנסנס האיטלקי וברנסנס הצפוני ועיניה היו נשואות לפאריס. כאשר כל אלו עברו תרגומים מקומיים, ההשפעה של מה שנחשב להשפעת הציור הפאריסאי היתה לא פעם רק בבואה של בבואה של השפעה. מבחינה רעיונית, הציור הזה היה ציור שלא רק האמין שהוא משקף את העולם אלא ביקש גם להללו ובכך היה במהותו (מעבר לטיפול נושאי) ציור דתי. התחושה הזאת של ציור שקשור לרגש דתי במובן של אמונה בסדר עולם היא מרכזית ליצירה של בלום, החל בציורי ירושלים הרבים שלו, דרך ציורי אתרים קדושים אחרים וגם בציורי אנשים ונופים אורבניים מקומיים. מבחינה זו, בלום דחה את האמנות המודרנית באשר היא.

עם הפנים לאירופה

בלום (1891-1974) נולד במורביה בתקופה שהיתה חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית (כיום היא חלק מצ'כיה). הוא למד אמנות בווינה לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה בפראג, שהיתה אז בירת צ'כוסלובקיה, ישות מדינית חדשה שנוצרה בעקבות המלחמה. לארץ ישראל הוא עלה ב-1923, בהיותו בן 32, ובמשך מרבית הקריירה שלו היתה התכוונותו לזירת האמנות האירופית ולה הוא ייחד את מיטב מרצו. עבודתו הגדולה ביותר בממדיה הפיסיים, פנורמה של נוף ירושלים שרוחבה כשמונה מטרים, נוצרה בעבור מוזיאון עתיקות המקרא בברנו ב-1936.

לודוויג בלום, "שכונה בתל אביב", 1924

בארץ אמנם שמר בלום על נוכחות והציג בכמה תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד אך מהמחצית השנייה של שנות ה-20 ועד שנות ה-40 היה מוקד פעילותו בערי אירופה כמו ברלין, אמסטרדם ולונדון וכן מולדתו (גם אמנים אחרים, ובהם הרמן שטרוק, ראובן ולאופולד קרקואר, פעלו בחו"ל). גם מבחינה זו בלום הנחשב לשמרן הקדים מגמות עכשוויות.

בעוד מה שנחשב לחדשני בארץ פנה במשך השנים לשיח המקומי (מ"אופקים חדשים" ועד הקבוצה שהתגבשה במדרשה לאמנות בשנות ה-70 וה-80), הרי דווקא בלום השמרן פנה החוצה. בארץ, עוד לפני הקמת המדינה, הוא טיפח קשרים עם ממסד המנדט הבריטי והציג בתערוכות במגדל דוד בירושלים, שהיו ההתרחשות המרכזית בתחום האמנות החזותית ונערכו ביוזמת רשויות המנדט ובחסותן. במשך כל הקריירה שלו לא השתייך בלום לקבוצה כלשהי.

התערוכה הנוכחית היא הזדמנות להתוודע באופן נרחב לציוריו. אף שאינה מוגדרת על ידי האוצרת דליה מנור כרטרוספקטיבה, הרי המבט ההיסטורי שהיא יוצרת הוא רחב יריעה, החל בעבודות רישום מוקדמות יפות מאוד ועד לעבודות המתארות את נופי ירושלים. אלה האחרונות הקנו לו את פרסומו והוא מזוהה עמן.

בתערוכה מוצג רישום של דיוקן אשה מ-1919, עבודה קטנה ומשובחת. בלום מתגלה בהן כמתבונן מוכשר, קשוב לניואנסים וער להימצאותם של היושבים לפניו בקונפליקט בין התכנסות פנימה ובין היותם מושאים להתבוננות. זאת ועוד: עיצוב הצורה, הבניית הפנים על ידי יחסי האור והצל וההבלטה של הדימוי מתוך הדף מעולים. אלו דיוקנאות טובים בהרבה מדיוקנאות שעשה אחרי בואו לארץ, כמו "דיוקן בדואי" מ-1928, "יהודי תימני" מ-1931, דיוקנאות חיילים מסוף שנות ה-40 ודיוקנאות נכדותיו. בדיוקנאות שיצר בארץ בלום בוחן פחות את ההתרחשות הפנימית והייחודית של המצויר, אלא מצייר דמויות שהן כמעט גנריות.

בלי סימני מודרניזציה

אותו הבדל שבין ציור גנרי לציור שבלום מעביר בו את אבחנותיו, ובו העיקר הוא הייחודי והחד-פעמי, קיים גם בין ציורי הנופים הפנורמיים של ירושלים לציורי תל אביב. מספרם הרב של אלו האחרונים מפתיע.

לודוויג בלום, "העיר העתיקה"

בלום השתקע בירושלים עם הגעתו לארץ ובה חי עד מותו. בקטלוג נאמר שהוא צייר אותה אלפי פעמים. הוא צייר את האתרים החשובים ליהודים כמו הכותל המערבי, מגדל דוד וגם ציורים של סמטאות ושווקים "אקזוטיים", שיש בהם הד לאוריינטליזם אירופי מוקדם. עוד צייר שורת אתרים קדושים לנצרות בהם מסלול ה"ויה דולורוזה", כנסיית הקבר הקדוש, הגן בגת שמנים (וגם נופים מחוץ לירושלים כמו מראה בית לחם וכפר נחום שבגליל).

ציורי ירושלים נחלקים לפנורמות שצוירו מרחוק ונופים אורבניים. המשותף להם הוא שבלום מצייר את ירושלים כמקום בלתי משתנה, מתרכז בעיר העתיקה ובנופים סביבה ולא מכניס שום סימן למודרניזציה. ציורי ירושלים של בלום כמעט לא השתנו בין שנות ה-20 לשנות ה-50. לעומת זאת, בציור מאוחר, שנעשה שנה אחרי מלחמת ששת הימים, צייר בלום את בריכת הסולטן ואת מגדל דוד כשבעבודה מופיעים גם דרכים ושיכונים חדשים.

"הר הבית והכותל המערבי" מ-1943 היא עבודה שמבחינת היקף הנוף המצויר בה היא בין הפנורמות הנרחבות של ציורי העיר העתיקה. בלום מצייר במשיחות קלות אך ללא פירוק אימפרסיוניסטי של הצורה, בצבעוניות שיש בה מתיקות מסוימת אך היא רחוקה מתאורה דרמטית שיש לא פעם בציורי ירושלים של ציירים נוצרים אוריינטליסטים; אין בה את ההשטחה, את החיוורון של האור שכל כך הרבה פעמים מוסבר כאור ישראלי מסמא ומוחק כל. בלום יוצר האחדה של הנוף והרמוניה צבעונית אך אינו מתרחק מאוד מהנוף המתגלה לעין. ירושלים של בלום, בציור זה ובציוריו האחרים, אולי אינה ירושלים של מעלה אך היא בוודאי אינה העיר שעל האדמה. בקטלוג נכלל ציור שיש בו קלילות גדולה ונושא נדיר בעבודתו של בלום - "ירושלים בשלג" מ-1927, שהוא צייר רק ארבע שנים אחרי בואו לארץ. אפשר לשער שמראה השלג קסם לו גם כרגע שבו נגלה לפניו לפתע דמיון כלשהו לאירופה.

מקום ממשי מאוד

ציורי תל אביב נראים כציורים של מי שבא לראות את העיר ללא צעיפים של דימוי קודם, כמו אלה שקרוב לוודאי היו לבלום ביחס לירושלים. ב"שכונה בתל אביב" (כנראה צ'לנוב) מ-1924 נראית תל אביב כמקום חי. אמנם בקדמת הציור עוד יש שטחים ריקים אך ברחוב יש דמויות והבתים, כבר אז בגבהים משתנים ובצפיפות רבה מדי, יוצרים מקום ממשי מאוד עם אור וצל חזק. ציור מעט מאוחר יותר, "תל אביב, רחוב ביאליק" מ-1927, מגלה כבר עיר הומה עם דרכים ואפילו מכונית ובית מפואר עם גן לצד בתים מפוארים הרבה פחות.

בציורים האלה וכן בציורי העבודה במושבים ובקיבוצים בלום מתגלה במיטבו. מעניין לראות את הדי הציור האירופי שמהדהדים בעבודותיו. ב"חלוצה" מ-1935 נראית בחורה שמפזרת מזון לתרנגולות במה שיש בו זיכרונות של הציור הצרפתי של אסכולת ברביזון יחד עם ציור רוסי מאותן שנים. בציור "חוף הים באשקלון" מ-1958 יש זיכרון רחוק של ציורי החוף הקטנים של אז'ן בודן - צייר צרפתי שהיה מחלוצי הציור בחוץ וצייר בעיקר נופי ים. הדמיון הזה למי שהיה אמנם מקור השראה לקלוד מונה, אך אינו נחשב לחדשן, מתיישב יפה עם האמנות של בלום.

עריכת התערוכה לבלום היא חלק מהמהלך הכולל של הרחבת הקריאה של אמנות ישראלית, המתרחש בשני העשורים האחרונים. מטרת התערוכה, לדברי מנור בקטלוג, היא "לבנות נדבכים ראשונים למחקר היסטורי על בלום ובעיקר למקם אותו בהקשר מבחינה חברתית, תרבותית ולאורך תולדות האמנות". המטרות האלה מושגות היטב. ייתכן שמוטב היה לוותר על כמה עבודות חלשות שמוצגות בתערוכה (כמו "עמודי שלמה" מ-1957 או כמה מנופי הרי יהודה, שנראים יותר כרפרודוקציה מאשר מקור) אך כמכלול, זו תערוכה שמגלה מחדש את בלום כצייר מצוין ובעל מבט מפוכח על המקום הישראלי.

"ארץ מול שמים - הציור של לודוויג בלום". אוצרת: דליה מנור. בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל אביב (כניסה משער 2, רח' קלאוזנר, רמת אביב). שעות פתיחה: יום ראשון-שלישי, חמישי, 10:00-16:00; יום רביעי, 10:00-18:00; יום שישי, 09:00-13:00. עד 31.12

*#