אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אירו סארינן, האדריכל שהקדים את זמנו

48 שנה אחרי מותו, נראה שהמציאות מיישרת קו עם אירו סארינן, מחשובי האדריכלים במאה ה-20. תערוכה רטרוספקטיבית בניו יורק מעידה על גל חדש של התעניינות בסארינן, ששירטט בעיפרון ובסרגל מבנים שנראים כאילו תוכננו במחשב. לדברי נכדו אוון, רק עכשיו אפשר להבין כמה חדשני הוא היה

תגובות

אוון סארינן מודה שסבו, אחד מהאדריכלים החדשניים ביותר במאה ה-20, היה אדם לא לגמרי נורמלי. "הוא עבד כמו משוגע והיה אובססיבי לחלוטין בכל הנוגע לבניינים שלו. הוא נהג לישון לא יותר משש שעות בלילה ולחזור לעבוד בסטודיו עד שלוש לפנות בוקר. אבא שלי סיפר שהיה קשה מאוד לגדול לצדו כילד".

אף שלא זכה להכיר את סבו באופן אישי אומר אוון, סטודנט לאדריכלות ב-AA היוקרתי בלונדון, כי דמותו של עדיין מלווה אותו. "הוא העדיף להיות אדריכל על פני איש משפחה", מספר הנכד בראיון טלפוני מניו יורק. "הוא היה סוג של סופר אדם, שהיה יכול להזיז את העיניים בכיוונים שונים כמו זיקית, או לכתוב עם שתי הידיים הפוך קדימה ואחורה. אני מניח שהיה בו משהו מאוד יוצא דופן גם מבחינה חיצונית".

מותו הפתאומי של אירו סארינן ב-1961, כשהוא בן 51 בלבד, קטע קריירה מבטיחה של אחת מהדמויות המסקרנות ביותר באדריכלות המאה ה-20. אדריכל שנגע בכל זווית בעולם העיצוב, מתכנון רהיטים פופלריים דרך בניינים איקוניים שנהפכו לחלק בלתי נפרד מהקאנון המודרניסטי ועד לתכנון ערים. בין אם מדובר בכיסא או בטרמינל לחברת תעופה, ההישג העיקרי שלו היה במבע העתידני של עבודותיו וביכולת לשקף באמצעותן את ההתפעמות של דור שלם מטכנולוגיה חדש ומסגנון חיים מבטיח. כישוריו כאמן וכפסל העניקו לבנייניו איכויות פלסטיות נדירות, שגם היום נדמות כמעט בלתי ניתנות להשגה.

הטרמינל שלTWA בנמל התעופה קנדי בניו יורק. ההשראה הגיעה מציפור או מאשכולית (תצלום: מתוך הספר "סארינן" מאת פיירלואיג'י סראינו, בהוצאת Taschen)

לפני שבועיים נפתחה במוזיאון העיר ניו יורק תערוכה רטרוספקטיבית לזכרו של סארינן ששמה "לעצב את העתיד". התערוכה הזאת, לצד שורה של ספרים ופרסומים חדשים, מבטאת התעניינות מחודשת בעבודתו של האדריכל הפיני-אמריקאי. לדעת אוון, בן 26, הסיבה המרכזית לכך היא השימוש ההולך וגדל במחשב ככלי תכנוני. "ככל שהטכנולוגיה מתקדמת אפשר להבין כמה חדשניים הבניינים של סבא שלי. זאת גיאומטריה מורכבת שכאילו נוצרה בתוכנות כמו 'ריינו' (תוכנה מתקדמת המשמשת לעיצוב תלת-מימדי). כשאתה מסתכל על הסקיצות המקוריות של הטרמינל של TWA וחושב ששירטטו את זה עם סרגלים ועיפרון, זה ממש משוגע. היום היו מתכננים כזה בניין עם מחשב. רק כך אפשר אולי להבין כמה חדשני הוא היה באמת".

הטרמינל של TWA בנמל התעופה קנדי בניו יורק היה ונשאר יצירה חד פעמית, סמל לשגשוגה של התעופה האזרחית בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. סארינן שם לו למטרה לעצב בניין ייחודי שייהפך לאייקון של החברה ברחבי העולם. אחת האנקדוטות המוכרות על אודות הבניין מספרת כי את הרעיון לצורה הלא שגרתית הגה בעת שאכל אשכולית לארוחת בוקר. סארינן התבונן בקליפה וכשלחץ על מרכזה היא התעקמה כלפי מעלה וסיפקה מודל קונספטואלי ראשוני.

סארינן עצמו נהג להדגיש כי בבסיס הרעיון הצורני עמדה הפשטה של הריגוש שבמסע האווירי: את פני הבאים לטרמינל קידם בניין בצורת המזכירה כנפי ציפור, עם לובי מרהיב בגובה שלוש קומות וחלונות עצומים הצופים לעבר המטוסים הממריאים ונוחתים. בנוסף, היה זה הטרמינל הראשון בעולם עם קרסולות מסתובבות למזוודת, לוחות זמנים אלקטרוניים ומסדרונות ישירים למטוסים.

אירו סארינן נולד ב-1910 בפינלנד, בן לאדריכל מפורסם בזכות עצמו, אליאל סארינן, ולמעצבת טקסטיל בשם לואיז. הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן 13, ובנעוריו למד אמנות ופיסול באקדמיית קראנברוק הידועה בעיירת מגוריו החדשה במישיגן. חבריו לספסל הלימודים היו צמד המעצבים לעתיד צ'ארלס וריי אימס וכן פלורנס נול, שבית החרושת שלה ייצר שנים לאחר מכן את רהיטיו המקוריים.

תצלומים: מתוך הספר "סארינן" מאת פיירלואיג'י סראינו, בהוצאת Taschen

בגיל 19 פנה ללימודי פיסול בפאריס, אך כעבור שנה שינה את דעתו והחל ללמוד בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת ייל. לאחר מכן עבד עם אביו במשך עשור, עד למותו, ואז תפס פיקוד על המשרד. בתקופה זאת ייצר כמה מהמבנים הידועים ביותר שלו - המרכז הטכני של חברת ג'נרל מוטורס בדטרויט, שגרירות ארה"ב בלונדון וקשת הניצחון המפורסמת בסנט-לואיס. בזמן שאדריכלים רבים היו מאוהבים עדיין בנוקשות הקווית והנפחית של המודרניזם, סארינן יצר חללים זורמים וקלילים ואימץ לעצמו תדמית פורה, לא אורתודוקסית ולעתים שנויה במחלוקת.

מבקרים אחדים האשימו אותו בהעדר סגנון מובחן, אך הבניינים המגוונים של סארינן משכו לקוחות חזקים ובעלי חשיבות בהתפתחות תרבות הצריכה האמריקאית, דוגמת ג'נרל מוטורס, שהפכה את חלום המכונית הפרטית לנגיש בעבור כל אמריקני, חברות מחשבים חלוציות, חברות תעופה וקמפוסים של חברות שנהפכו לאבן דרך בהתפתחות התאגידית. סארינן התייחס ברצינות רבה ללקוחותיו ולעתים אף כינה אותם "שותפים ליצירה".

לצד העשייה האדריכלית, עסק סארינן רבות בתכנון רהיטים, שחלקם - כמו כיסא "טוליפ" וכיסא "רחם" (Womb) - עדיין מיוצרים ומשווקים היום. הקווים האורגניים והמפתיעים משכו לא רק את הציבור האמריקאי, אלא גם את תעשיית הטלוויזיה. כך לדוגמה, בסט המקורי של הסדרה "מסע בין כוכבים" שצולמה החל ב-1966 נעשה שימוש בולט ב"טוליפ".

לדעת הנכד אוון, כוחו הגדול של סארינן היה בגיוון הרב. "אני חושב שהוא מעולם לא הבדיל בין קני מידה שונים. הוא תמיד עבד מפרספקטיבה גדולה לקטנה והיתה לו הבנה הוליסטית של התפקיד שאדריכלות משחקת בתרבות ובחברה. כשהוא היה מתכנן בניין או כלי אוכל הוא היה מדבר עליהם בדיוק באותו אופן. זה עיצוב כוללני מצד אחד ומדוקדק מצד שני". לדבריו, עולם הטבע היה מקור השראה חשוב לסבו. "זה אולי משהו שאדריכלים רבים נוהגים לומר, אבל צריך לזכור שהוא נולד וגדל בפינלנד באמצע היער. מקור השראה אחר היה לדעתי אמנות ופיסול".

לאחר מותו של סארינן, שותפיו קווין רוש (זוכה פרס פריצקר בעצמו) וג'ון דינקלו המשיכו לתכנן ולבצע עוד עשרה פרויקטים בתכנונו, כך שלמעשה חלק ניכר מעבודותיו הידועות נבנו כשכבר לא היה בחיים. לבסוף נסגר המשרד המקורי ונפתח מחדש תחת שמם של השותפים.

סארינן נשא בחייו שתי נשים. מאשתו הראשונה נולדו לו שני ילדים, אריק וסוזן, ומאשתו השנייה, אלין ברנסטיין, מבקרת אמנות ב"ניו יורק טיימס", נולד לו בן אחד שנקרא על שם חברו הקרוב צ'ארלס אימס. אוון הוא בנו של אריק, יוצר סרטים בלוס אנג'לס. "אפשר להגיד שגדלתי בסביבה מאוד מעוצבת", אומר אוון, "הבית שלנו היה מלא ברהיטים של סבא שלי ושל חבריו הקרובים כמו צ'ארלס וריי אימס ואיסאמו נוגוצ'י. את הבית עצמו תיכנן אנטואן פרידוק (אדריכל אמריקאי מודרניסטי) ותמיד היינו מוקפים בכל מיני סקיצות וציורים. אני מניח שלכן לא היתה בעבורי ממש שאלה אם להיכנס לתחום העיצוב והאמנות".

ה-AA בלונדון, שבו לומד אוון, הוא אחד מבתי הספר הנחשבים לאדריכלות ברחבי העולם, ובעבר למדו בו אדריכלים כמו זאהה חדיד וריצ'רד רוג'רס. "בהתחלה למדתי פילוסופיה וציור, אבל האדריכלות נראתה לי כהמשך טבעי. דבר הוביל לדבר וכך הגעתי ללונדון. אני לא חושב שזה ישירות בגלל סבא שלי, אבל אין ספק שזה עוזר כשאתה יושב על הרהיטים שלו כילד".

בימים אלו שוהה אוון בהפסקה מהלימודים, שבמהלכה הוא עובד בסטודיו הניו-יורקי של אמן המיצג הידוע ויטו אקונצ'י. לתערוכה שנפתחה לפני שבועיים הוא הגיע יחד עם רבים מבני משפחתו, אולם הוא מתייחס אליה ברגשות מעורבים. "זה היה מופע יחסי ציבור וכמובן שהדבר היחיד שאתה לא מצליח לראות בפתיחה זה את העבודות עצמן". כשהוא נשאל על שמה של התערוכה, "לעצב את העתיד", הוא אומר כי מדובר בשם קליט "שנועד להכניס כסף למוזיאון וליצור עניין. זה נוגע פחות לסבא שלי ויותר לניסיון למשוך אנשים".

אנשים מסביבו מתקשים להתייחס אליו ללא אזכור של המורשת המשפחתית. "אני מניח שזה מטריד אותי במידה מסוימת. זה לא חדש בשבילי לענות על שאלות על סבא, אבל אני אף פעם לא מעלה את זה בעצמי, כי זה נהפך להיות דבר שמפריע לי בדרך. אני מעדיף לעבוד בעצמי ולהיות מי שאני. תמיד היתה בי התלהבות גדולה מכל מה שהוא עשה וכשאני פותח ספרים שנכתבו עליו אני מקבל הרבה השראה. אבל האמת היא שבעבודות שלי לא מורגשת כל כך השפעה שלו. זה חבל, כי אני לא באמת יכול להשתחרר ממנו".הגיע עד "מסע בין כוכבים"

*#