אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איזו צורה אמריקה צריכה ללבוש?

התערוכה החדשה בניו יורק מקלפת בזהירות חלק מהציפוי הבוהק מבנייניו של אירו סארינן, וחושפת את החרדות והסתירות הטמונות מתחת לפני השטח

תגובות

האדריכל אירו סארינן זכה לא פעם ליחס מבטל; אמרו שהוא בסך הכול איש יחסי ציבור מוכשר. לכאורה, לפחות, מעטים האדריכלים שעשו יותר ממנו להאדיר את אמריקה התאגידית שלאחר מלחמת העולם השנייה. ג'נרל מוטורס, איי-בי-אם, סי-בי-אס - כולם בסופו של דבר באו לשחר לפתחו. האדריכלות שלו הציעה להם ציפוי זוהר של אמריקה מתקדמת, בטוחה בעצמה באופן עילאי, שכל המחוספסות שלה לוטשה וצוחצחה. כך היה קל יותר לשכוח את ראשי הנפץ הסובייטים ואת ענני הפטרייה.

הקווים המעוגלים והמשטחים הבוהקים מפתים כתמיד ב"Eero Saarinen: Shaping the Future" ("אירו סארינן: לעצב את העתיד"), תערוכה שנפתחה במוזיאון העיר ניו יורק ותוצג בו עד 31 בינואר. אך הסיפור שהיא מספרת מורכב יותר.

התערוכה, בעריכת דונלד אלברכט, אוצר המוזיאון לאדריכלות ועיצוב, מקלפת בזהירות חלק מהציפוי הבוהק וחושפת את החרדות והסתירות הטמונות מתחת לפני השטח. לצד עיסוקו של סארינן בשפת הסמלים, הוא גם חושף כלי דם אדריכליים עמוקים יותר. בסופו של דבר אפילו הספקנים הקשוחים ביותר נאלצים לקבל שהבניינים שלו יכולים להיות הן עבודות מתוחכמות של תעמולה והן יצירות אדריכליות נהדרות והומאניות.

התערוכה נפתחת בביסוס הרקורד הקוסמופוליטי המבוסס של סארינן: ילדות מטופחת בפינלנד, כבן להורים אמנותיים ונאורים; הכשרה קלאסית כפסל בפאריס; פרק זמן שבו עבד במשרדו של המעצב התעשייתי נורמן בל-גדס; שותפות מוקדמת בפרוורי דטרויט עם אביו, אליאל, מודרניסט שהיגר לאמריקה ב-1923.

סארינן הבן פרץ לתודעה הציבורית בדיוק כשארצות הברית התחילה להסתמן כמעצמת על וחיפשה דרכים לבטא את השפע הכלכלי החדש שלה. הוא השתייך לדור של אדריכלים שביקשו להעביר את המודרניזם מהשוליים אל הזרם המרכזי, ולהביא לכך שהאמריקאים יקבלו אותו.

כמה מהפרויקטים המוקדמים שלו מדגימים את עומק האתגר שניצב למולו. דגם של עיצוב מ-1939 שהוצע לגלריה סמיתסוניאן לאמנות בוושינגטון, קומפוזיציה של צורות שיש נמוכות ערוכות לאורך בריכת השתקפות, הדיף ביטחון אזרחי. אך הציבור דחה את הפרויקט: הקונגרס סירב לממנו, בטענה שהוא מודרני מדי ואינו משתלב עם עיצוב הנשיונל גלרי אוף ארט בעיצוב הניאו-קלאסי של ג'ון ראסל פופ, שנפתחה מעבר לרחוב.

כשנכנסים לאולם הבא, ולשנות ה-50, ניכר שאמריקה התאגידית כבר הבינה שהאדריכלות יכולה לשמש כמכשיר רב ערך ליחסי ציבור, ועבודתם של סארינן ועמיתיו המודרניסטים נהפכה לחלק מהתרבות הפופולרית. תמונה של סארינן הופיעה בשער המגזין "טיים", וכתבה כפולת עמודים במגזין "ווג" (שכתבה אשתו אלין). בחדר אחר, פרסומת מציגה את סנטה קלאוס, ורוד לחיים, יושב בכיסא התואם את קווי המתאר של גופו, בעיצוב סארינן, ובידו בקבוק "קוקה קולה" - תמונה אידילית של עידן מקארתי. תמונות כאלה מחזקות את תדמיתו של סארינן כתועמלן מטעם אמריקה הממסדית. רבות מהזמנות העבודה שקיבל - מטה התאגיד והפארקים במשרדים הפרווריים - חיזקו את השינויים ששיקפו את הצד האפל של העידן שלאחר המלחמה: המתחים הבין-גזעיים ובריחת הלבנים לפרוורים, הפרזות תרבות הצריכה, הבידוד של הפרוורים.

סארינן בביתו, 1958. לצדו שני כיסאות בתיכנונו, "רחם" בכחול ו"טוליפ" (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

ואף על פי כן, אי אפשר לפטור את סארינן כאחד מחבורת המעודדות של הקפיטליזם ותו לא. העיצובים שלו, שנהפכו לראוותניים יותר ויותר במהלך השנים, היו מאמץ להתחבר אל החדשנות הטכנית והחירות החזותית שהוא מצא בעיצוב האמריקאי התעשייתי וכן סטייה מוקדמת מהדוקטרינה שלפיה הצורה באה בעקבות התפקוד. חזיתות הזכוכית הפריכות של המרכז הטכני של ג'נרל מוטורס בוורן שבמישיגן, בעיצובו, הראשון בשורה של פארקי משרדים בפרוורים שאת עיצובם השלים בשנות ה-50, הוחזקו במקומן במסגרת אלומיניום ובחותמי ניאופרין שהגיעו היישר מעיצוב שמשות קדמיות של מכוניות. ואף על פי שהחזיתות הנקיות של מתקן הייצור וההכשרה של איי-בי-אם ברוצ'סטר שבמינסוטה נראות כאילו עוצבו בידי מיס ון דר רוהה, הוא מן הסתם היה סולד מן הלוחות החיצוניים בכחול נוצץ.

באופן דומה, גם הצורות הממוסגרות של הרהיטים שהוא עיצב למשרד המעצב הראשי של ג'נרל מוטורס, הרלי ארל (הנראים כאן בקומפוזיציה חלומית של קווים מעוגלים המרמזים על האקספרסיוניזם של עבודתו המאוחרת יותר), מזכירות לוחות מחוונים בעיצוב זורם של מכוניות.

החירות הזאת מצאה בסופו של דבר את ביטויה הבולט ביותר בבניינים הקשורים בניידות, כגון מסוף חברת התעופה TWA בניו יורק ונמל התעופה Dulles אינטרנשיונל. עיצובו של מסוף TWA במיוחד נתפש כבגידה באמונה שהצורה צריכה לבטא את המבנה. בתפישה המודרניסטית, גג הבטון דמוי הכנף, הנתמך בשלד פלדה נסתר מהעין, היה שקרי מבחינת המבנה. אך צורותיו המעוגלות היו מטאפורה מושלמת לאידיאל האמריקאי של ניידות חברתית.

כשהספק החל לצוץ, הוא נטה לעסוק בסוגיה איזו צורה סמלית צריכה אמריקה החדשה ללבוש. בחלק האחרון של התערוכה אנו רואים את סארינן מפלס לו דרך בשפע של עיצובים אפשריים לגנזך השגרירות האמריקאית בלונדון. העבודה נעה ממודרניות קלאסית לניאו-פאשיזם, מחזיתות קעורות חושניות לצורות תיבתיות נוקשות. כולן מנסות להתאים להקשר של השכונה. אך נדמה שסארינן לא הצליח לשים את האצבע על תמונה קבועה שאמריקה צריכה לצייר לעולם.

החיפוש הבלתי נפסק מנקב לרגע את שריון הביטחון העצמי ומרמז על מה שהעניק לאדריכלות הטובה ביותר בתקופה זו את עומקה: תחושה שלא הכול הוא מה שהוא נראה, שיש עוד מים סוערים - מבחינה פוליטית, חברתית, פסיכולוגית - המבעבעים במקום כלשהו מתחת לפני השטח.

ההבדל בין העידן של סארינן לבין תקופתנו הוא שאנחנו כבר לא רוצים להיראות נאיוויים כל כך. האדריכלים הרציניים ביותר כיום לא פתרו את הסתירות הניצבות בלב עבודתו של סארינן; הם מעדיפים לפתוח אותן ולהניח לציבור להכריע.

*#