אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיה ברינר שוברת את המסגרת

היא לא מתחרטת על כך שלא התקבלה לאחת מלהקות המחול הגדולות ואינה מוכנה להיות חלק מתרבות פס הייצור. מאיה ברינר, שיצירתה החדשה "אדומות" תועלה ביום ראשון באירועי "הרמת מסך", מבקשת לשבור את המסגרת

תגובות

שלוש נשים, לבושות בתלבושת זהה, מבצעות תנועות זהות לצלילי מוסיקה מעיקה. הן מתחילות ביוניסון (קטע קבוצתי אחיד), יוצאות לסולואים מינימליסטים וחוזרות חלילה. תחושת המעגליות מתעצמת. מסך.

יצירתה החדשה של מאיה ברינר, "אדומות", היא מהמסקרנות באירועי "הרמת מסך" המתקיימים זו השנה ה-20 במרכז סוזן דלל בתל אביב. "אדומות", טריו בן 20 דקות בביצוע ברינר, ריטה קומיסרצ'יק ושני בן חיים, שיועלה ביום ראשון הקרוב היא הדרך של ברינר לבטא את זעקתה נגד תרבות פס הייצור, השכפול והסיזיפיות הכרוכה בו.

"בעת העבודה היתה תחושה של שלוש דמויות משוכפלות שמנסות לפרוץ את השכפול בכלים המעטים שיש להן", אומרת ברינר. "זה זרק אותנו לעולם של פועלות בתוך מסגרת מדכאת, שבלונית, שעובדות על פס ייצור, ושמקבלות את הגורל המר אבל גם שונאות אותו".

ברינר אמנם מציגה במסגרת הממוסדת של "הרמת מסך", אבל אינה מוכנה לקבל את הגורל המר. כמי שמשלימה בימים אלה לימודי קולנוע במסלול הבימוי של בית הספר סם שפיגל, "מתוך החלטה שאני רוצה להפסיק לרקוד", היא מוצאת דרך לשלב בין שני העולמות. האם אינה חשה צורך להתמקד בתחום אחד? "זה נראה לי כמו אותו עולם. קולנוע זה גם תנועה, אתה מניע אנשים בתוך הפריים, מניע מצלמה, הסרט נע".

היא נולדה בקליפורניה לפני 29 שנה לאם ישראלית ולאב אמריקאי ובגיל חמש עלתה לישראל. היא רוקדת, לדבריה, מאז ומתמיד, אבל עד שהתחילה ללמוד בתיכון שליד האקדמיה למחול ולמוסיקה בירושלים השכלתה הסתכמה בכמה חוגים. בשלב מסוים רקדה בלהקת "תמר" הירושלמית "ויש לי זיכרון של נעה דר מעבירה שיעור כשהייתי בת שמונה".

"אדומות". תחושת האין אונים משתלטת על היצירה

בעת שירותה הצבאי, אז היתה במעמד של רקדנית מצטיינת, הצטרפה לקבוצת המחול של דר, והיתה גם שותפה ליצירה. בגיל 23 התחילה לרקוד בלהקתו של עמנואל גת, שיצר אז את פרשנותו הלטינית ל"פולחן האביב" (2003) של סטרווינסקי. מיד לאחר מכן החלה ללמוד בבית הספר סם שפיגל. "הרגשתי שאף פעם לא החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, וזה הפריע לי", היא אומרת. "הרגשתי שאני מתגלגלת מחוג לתיכון ללעשות את זה באופן מקצועי עם איזו אמביציה של ‘זה מה שאני רוצה לעשות', אבל שאף פעם לא התקבעה ההחלטה הזו אצלי, ואולי זו לא השפה שהכי נוח לי לדבר, אף שזה מה שעשיתי כל החיים. זה לא הדליק אותי יותר, איבדתי קצת את התשוקה לזה".

תוכניתה לא צלחה. ברינר אמנם משלימה את לימודיה במוסד הירושלמי בימים אלה, ובשנה שעברה אף ביימה את הקליפ לשירו של רמי פורטיס, "בלונדיניות על אוטוביאנקי", אבל מאז 2005 היא יוצרת כוריאוגרפיות למסגרות שונות: "אין שום דבר סקסי בספונג'ה" (2005) ו"מתחת לציפורניים" (2007) לפסטיבל "אינטימדאנס"; לקונצרט לכל המשפחה מטעם התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחה של טליה אילן (2006); הדואט ועבודת הווידיאו "בין המיטה לרצפה" (2008) לזירת הפסטיבל בפסטיבל ישראל בשיתוף אביב אבגי. בין לבין הציגה את עבודת הווידאו "הצד הפנימי שלי" (2007) לפסטיבל "א-ז'אנר" בתיאטרון "תמונע". השנה זכתה בפרס היצירה של חברת "טבע".

"אדומות", שמתארחת במסך שאצרה נעה דר, מלווה בפסקול מקורי ומעכיר שלווה מאת יובל מסנר. תחושת האין אונים משתלטת על היצירה בשלב מוקדם שלה, דווקא באמצעות שימוש ביוניסונים, אלמנט אסתטי מהמעלה הראשונה. "באיזשהו אופן זו מאוד עבודה של רקדניות, ברמת הסיזיפיות, החזרתיות, הביקורתיות כלפי הגוף, הדרישה לדיוק והפדנטיות", אומרת ברינר. "אלה דברים שמאוד מגדירים את איך שרקדנים הרבה פעמים תופשים את עצמם. זו עבודה שמתעסקת בצורה נוראית עם יוניסון ועם וריאציות של יוניסון. יוניסון נחשב למשהו יפה וקל, אבל בעבודה הזאת יש לזה סיבה. כשמנקים יוניסון מדברים על זוויות, אלה דברים די מדכאים".

היא לא מתחרטת על כך שלא התקבלה לאחת מהלהקות הגדולות ויוצאת נגד ההקפדה על לוח זמנים ומשמעת כרקדנית, "וגם ביני לבין עצמי. יש לי כל מיני הפרעות של דיוק, זה משהו שמאוד חשוב בחיים שלי, סוג של פדנטיות".

האם הליווי האמנותי של נעה דר סייע לה ביצירתה? "נעה פנתה אלי בעניין ‘הרמת מסך' לפני יותר מחצי שנה, והתחלנו רק מפגישות של שיחות מאוד כלליות, קונצפטואליות, על מה כל אחד רוצה ואיך ייראה החלל, בשלב שאין באמת מושג מה הולך להיות שם. כשנכנסתי לסטודיו הפגישות הצטמצמו, וחזרנו לדבר כשהיה כבר משהו יותר מבוסס. היה מדהים להיות בתהליך שהוא באמת תהליך ולא אודישן מתמשך שבו צריך ליצור פרזנטציות ושבסופן יש תוצאה. היה נפלא לשקוע למשהו שהוא חיפוש, שלוקח זמן, שלא יוצרים בו כל הזמן תוצאות. נעה נתנה לנו זמן ומקום, היא שאלה שאלות אבל לא דרשה תשובות או פתרונות מיידיים. ב'אינטימדאנס' עבדתי עם נאווה צוקרמן ועם שלומי פלסנר, עם שניהם היה לי תהליך טוב, וגם עם נעה עכשיו. מאוד חשוב שיש מישהו שנמצא מבחוץ ומלווה אותך מהפנטסיה ודרך תהליך של גיבוש, שינוי ומשברים. אודישן זה משהו שאני לא רוצה יותר לעשות בחיים שלי, כי זה באמת לא טוב לי ברמה המיידית. אף פעם לא התקבלתי לאף מקום באודישן, אני לא יודעת לעשות את זה כנראה".

*#