אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאל תומפסון מגדירה את סרטה כקומדיה

הפער בין הדימוי של אושר והצלחה שבני אדם משדרים לסביבתם ובין האמת שמאחוריו הוא שמעסיק את הבמאית הצרפתייה, שמבקרת כעת בישראל

תגובות

התסריטאית והבמאית הצרפתייה דניאל תומפסון מספרת שהיא נכחה פעם בארוחת ערב עם חברים קרובים מאוד, שעמם אף בילתה את חופשותיה והאמינה שהיא מכירה היטב אותם ואת חייהם. האווירה היתה חמה ולבבית, השיחה קלחה בנעימות ונדמה היה שהכל כשורה אצל כולם; אך למחרת, כאשר היא טילפנה כדי להודות על האירוע המוצלח, סיפרה לה בעלת הבית שבו התקיימה הארוחה שבאותו אחר צהריים החליטו היא ובעלה להתגרש.

באירוע הזה טמון הגרעין להחלטה שלה ליצור את סרטה החדש, "שינוי בתוכנית", שלרגל עלייתו לאקרנים הערב בישראל באה תומפסון לביקור כאן. "רציתי לעשות קומדיה שתעסוק בהבדל שקיים בחיים של כולנו בין הצרות האמיתיות שלנו, השאלות האמיתיות שמציקות לנו, הבעיות שלנו כגון אבטלה, למשל, והסבל שאנו חווים - לבין הדימוי שאנו משדרים כאשר אנחנו נמצאים בתוך קבוצה, יחד עם אנשים אחרים. חשבתי שזה עשוי להיות נושא מעניין לקומדיה, כי הוא עוסק בניסיון לכסות על המציאות כפי שהיא בעזרת הנימוס, הגינונים החברתיים המקובלים, שקרים מסוגים שונים והרצון להסתיר מהזולת את כל מה ששלילי בחייך. בעזרת כל האמצעים האלה, כולל החום והנעימות המאפיינים מפגש בין חברים, מסתירים את המצוקה היום-יומית שקודמת לאותו מפגש ותימשך גם אחריו. עיניין אותי לעסוק בפער שמתקיים בין מה שנגלה לעין ובין האמת שמסתתרת מאחוריו".

במרכז העלילה של "שינוי בתוכנית" מצויה ארוחת ערב המתקיימת בביתם של עורכת דין לענייני גירושים (קארין ויאר) ובעלה המובטל (דני בון). רשימת האורחים כוללת רופא אונקולוג (פטריק ברואל) ואשתו הגינקולוגית (מרינה פואה); עורך דין (פטריק תומפסון) ואשתו שהיא עקרת בית (עמנואל סנייה); ושחקן (פטריק שנה) ובת זוגו הצעירה ממנו בהרבה (מרינה הנדס), שהיא אחותה של בעלת הבית. במשך הערב אמור להגיע לבית גם אביהן של שתי האחיות (פייר ארדיטי), שהאחות הצעירה יותר מתנכרת לו מכיוון שעזב את אמן שנים רבות קודם לכן.

בדומה לסרטים רבים של העת האחרונה משוטט סרטה של תומפסון קדימה ואחורה בזמן; הוא נע בין תיאור המתרחש באותה ארוחת ערב לתיאור האירועים שהתרחשו בעקבותיה ומרביתם שינו את מצב העניינים כפי שהם נדמו לנוכחים בזמן הארוחה.

אין גיבור אחד

"זו קומדיה של החיים", אומרת תומפסון בתשובה לשאלה מדוע היא מגדירה את סרטה כקומדיה אף שמתרחשים בו כמה אירועים מלודרמטיים ביותר. כאלה הם החיים, היא מסבירה. ואמנם, קומדיית המצבים, שסרטה של תומפסון משתייך אליה - והצרפתים התמחו בה, ממולייר ועד היום - משקפת את קיומו בחיים של הקומי, שבשינוי זווית יכול היה ליהפך לטרגי. "מעניין אותי השילוב בין הקומי לרציני", היא מוסיפה, "ועשיתי זאת בכל סרטי. זהו אחד הדברים שלמדתי מאבי, שאף כי ביים קומדיות מובהקות יותר ממני, פארסות בעצם, גם הן נגעו בבסיסן בנושאים רציניים כגון המלחמה, הכיבוש הגרמני או הגזענות. אני מאמינה שהדרך לגעת באנשים היא ליצור איזון בין הנושאים הרציניים של החיים לאופן הקליל יותר שבו הם מוצגים".

מתוך "שינוי בתוכנית". קומדיה של החיים

אביה של תומפסון הוא במאי הקולנוע ז'ראר אורי, שביים כמה מהלהיטים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי, ובהם "שיגעון גדלות", "המוח", "הרפתקאותיו של רבי יעקב" וכן "ההרפתקה הגדולה" מ-1966 בכיכובם של בורביל ולואי דה פינס, שהיה לסרט המצליח ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי; רק אשתקד נשבר שיאו ארוך השנים על ידי הקומדיה "ברוכים הבאים לצפון" שביים דני בון - המשחק בסרטה החדש של תומפסון. "זה קרה בזמן שצילמנו את הסרט", מספרת תומפסון וצוחקת.

תומפסון, בת 67, כתבה את התסריטים של כל הלהיטים האלה של אביה, וגם את התסריטים של להיטים נוספים של הקולנוע הצרפתי מאז אמצע שנות ה-60, כגון "שיגעון של מסיבה" וסרט ההמשך שלו, שביים קלוד פינוטו; "זוגות נשואים" של ז'אן שארל טאשלה ("Cousin, Cousine" במקור), להיט בינלאומי ענק שהופקה לו גם גרסה אמריקאית; ו"המלכה מארגו" של פאטריס שרו בכיכובה של איזבל אדז'אני. אמה של תומפסון היא השחקנית ז'קלין רומאן. הוריה התגרשו בהיותה מתבגרת; ב-1960 התחתן אביה עם מישל מורגן, גדולת הכוכבות של הקולנוע הצרפתי משנות ה-30 ועד אמצע שנות ה-50, והיה נשוי לה עד למותו ב-2006.

מופקים כיום הרבה מאוד סרטים שאין להם עוד גיבור מרכזי אחד אלא הם עוקבים במקביל אחר סיפוריהן של דמויות רבות. גם סרטך הוא כזה. מדוע לדעתך זה קורה?

"אני חושבת שהימים שבהם יכולנו לעקוב בסרט אחר סיפורו של גיבור גדול אחד חלפו להם. אפילו כאשר סרט כיום כן מעמיד במרכזו גיבור אחד, כמו 'גראן טורינו', למשל, הגיבור הזה הוא קלינט איסטווד. אני חושבת שהקהל היום מתעניין יותר בנושאים מאשר בגיבורים, וגם חלף לדעתי העידן של הכוכבים הגדולים. גם 'גראן טורינו', אף שיש לו גיבור מרכזי, הוא בראש וראשונה סרט שעוסק בגזענות".

הקולנוע הצרפתי עוסק לעתים קרובות בבורגנות. לעתים, כמו בסרטיו של קלוד שברול, הוא מבקר ותוקף אותה. גיבורי סרטך שייכים אף הם לבורגנות. האם הבורגנות היא נושא שמעסיק אותך?

"אני מעדיפה שלא להשתמש במלה 'בורגנות', מכיוון שמתלווה אליה איזושהי קונוטציה שלילית, אלא במושג 'המעמד הבינוני'. בסרטי אני עוסקת באנשים ולא במעמד שאליו הם משתייכים. יש במאים שמעלים בסרטיהם בעיות חברתיות, והבעיות לעתים משתלטות על הסיפור ועל הדמויות שמשתתפות בו. אני מתעניינת בראש וראשונה בדמויות שבסרטי. כאשר אני ממקמת את סרטי בקרב המעמד הבינוני או אף למעלה ממנו, זה מאפשר לי לספר סיפור ולא לדון בבעיה".

ז'ראר אורי. במאי מהגל הישן

יתרה מזאת, היא מוסיפה, כאשר מדובר בדמויות ממעמד זה, לקהל יש הרגשה שחייהן מתנהלים כשורה, שהכל בסדר אצלם, גם אם הם עובדים קשה או אפילו מובטלים, כמו אחת הדמויות המרכזיות בסרטה החדש, ובוודאי אם הם אמנים, כמו כמה מגיבורי סרטה הקודם, "כיסאות מוסיקליים", שמנהלים אורח חיים אלגנטי במקומות המסוגננים ביותר בפאריס. ומובן שזה לא כך. לא הכל בסדר אצלם או בחייהם. לעומת זאת, כאשר הקהל צופה בדמויות ממעמד הפועלים, הוא לעולם לא יחשוב כך. הוא יודע מיד שיש להם בעיות. לפיכך, הבחירה בדמויות מהמעמד הבינוני מאפשרת לה לעסוק בנושא המעניין אותה, והוא הפער בין התדמית, שנדמית שאננה ושבעה, לאמת שמאחוריה.

תומפסון מסכימה שהדיוקן שהיא מציגה בסרטה הוא של מעמד שברירי ביותר, המעמיד פנים שהוא יציב אך כבר מזמן איננו כזה, ודאי לא בתקופה הזאת. סרטה עוסק בפשרות שבני המעמד הזה חייבים לעשות כדי להמשיך בסגנון חייהם, ופשרות, היא אומרת, הן תמיד עניין כואב וקשה.

"אב לא ידוע"

תומפסון ביימה את סרטה הראשון, "La buche", ב-1999, אחרי יותר משלושה עשורים שבהם עבדה כתסריטאית בלבד. מאז ביימה שלושה סרטים נוספים, שרק שני האחרונים שבהם, "כיסאות מוסיקליים" וכעת "שינוי בתוכנית", הופצו בישראל. מה הניע אותה לעשות את המעבר הזה? האם זה דרש אומץ מצדה?

"אומץ?" היא שואלת ופורצת בצחוק; "קודם כל חשתי פחד עצום. מעולם לא הצבתי בפני עצמי את המעבר לבימוי כיעד שיש להשיג אותו; לא הרגשתי שחסר לי משהו בחיי המקצועיים. אבל אבי (שמת לפני כשלוש שנים, א"ק) עודד אותי מאוד להתחיל לביים, וגם נחלתי כמה אכזבות, כאשר במאים, שלא אנקוב בשמם, לא מימשו את התסריטים שכתבתי באופן שסיפק אותי".

תומפסון מסבירה כי מה שמשך אותה לביים סרטים לא היה הכוח הכרוך בכך אלא יכולת ההשפעה, האפשרות לממש את חזונה באופן הנכון לה ביותר. וגם, יום אחד היא הבינה שכבר אינה צעירה, ושאין סיכוי שתלך ותצעיר, היא אומרת וצוחקת, ולכן אם לא עכשיו היא תתחיל לביים - אימתי? "הדבר שאני הכי אוהבת במלאכת הבימוי", היא מוסיפה, "הוא הקשר עם השחקנים, שלא היה לי כאשר הייתי תסריטאית בלבד".

תומפסון ניצבת במרכזה של שושלת של יוצרי קולנוע. כפי שעבדה שנים רבות עם אביה, כך את התסריטים של הסרטים שהיא מביימת היא כותבת יחד עם בנה, השחקן כריסטופר תומפסון, שגם הוא ביים עתה את סרטו הראשון. תומפסון מדגישה שאין מדובר בהעדפה משפחתית, כפי שיש הטוענים במקרה שלה. לדבריה, אם שיתוף הפעולה בינה לבין בנה לא היה פועל, כפי שפעל בעבר הקשר בינה לבין אביה, ולא היה מקצועי לחלוטין, היא לא היתה מקיימת אותו.

ב"שינוי בתוכנית" עולה לדיון הקשר בין אב שעזב את אשתו לבין שתי בנותיו, שאחת מהן מתקשה עדיין לקבל את העובדה הזאת. האם יש לחלק הזה של הסיפור ממד אוטוביוגרפי? "ממש לא", עונה תומפסון. עם זאת, היא מסבירה שמה שעיניין אותה להראות בחלק הזה של הסיפור הוא שהדעה המקובלת, שגירושי ההורים קשים יותר לילדים קטנים מאשר למתבגרים, אינה נכונה בהכרח. גיל ההתבגרות הוא גיל מסובך בלאו הכי, היא מציינת.

מה למדת מאביך על עשיית סרטים?

"המון. בראש וראשונה שזו עבודה נפלאה, עבודה מלהיבה, אבל גם עבודה קשה מאוד. למדתי ממנו גם כיצד ליצור איזון בין העבודה לחיים עצמם, וכיצד להתנהג על בימת הצילומים, כיצד להתייחס לצוות ולשחקנים, כיצד לא להיות רודן. למדתי ממנו גם כיצד לגרום הנאה לצופים".

אביה של תומפסון החל לביים, ותומפסון החלה לכתוב תסריטים, בשנות ה-60, השנים של הגל החדש, שבהן התהוותה בקולנוע הצרפתי קוטביות בין קולנוע שנחשב לחדש ולנועז לקולנוע שנחשב למסורתי ולשמרני. סרטיו של ז'ראר אורי נחשבו למשתייכים לקוטב השני. האם דיון שכזה מתקיים כיום בקולנוע הצרפתי?

"לא", עונה תומפסון וניכר בקולה שהיא מרוצה שזה כך. "הגל החדש היה בו בזמן תופעה נפלאה - ואסון", היא מוסיפה. "למה? כי הבמאים שהשתייכו לגל החדש מחקו דור שלם של תסריטאים ובמאים נפלאים שפעלו בשנות ה-30 וה-40. אם לא בחרת לעבוד באופן שבו עבדו במאי הגל החדש - ואני לא מכחישה שהופקו באותן שנים לא מעט סרטים מצוינים - נחשבת למיושן וכמעט חסר ערך.

"כיום יש חזרה אל הסרטים שכתבו תסריטאים כגון ז'אק פרוור או מישל אודיאר, שבנו, ז'אק אודיאר, הוא אחד הבמאים המוערכים ביותר בצרפת כיום, ולבמאים כגון מרסל קארנה או ז'וליאן דוביווייה, שבמאי הגל החדש ביטלו. הם זוכים להערכה מחודשת, ובצדק. הקולנוע הצרפתי הרבה יותר פתוח היום מכפי שהיה בשנות ה-60. אין היום בצרפת מחיצה בין קולנוע מסחרי לקולנוע אינטלקטואלי. אין תחושת הבוז שהיתה פעם לקולנוע מסוים".

בסוף השיחה עולה הנושא היהודי, שגם מופיע באופן משני למדי בסרטה החדש. מוצאה של תומפסון ממשפחה שהיו בה יהודים ונוצרים. אביה נולד בשם ז'ראר טננבאום. בילדותו התגרשו הוריו וכשהחל בקריירה של שחקן, בקומדי פרנסז וברדיו, אימץ את שם הנעורים של אמו, אורי. במלחמת העולם השנייה נמלט עם בת זוגו מצרפת הכבושה. בדרכם לשווייץ שהו במונקו, שם נולדה תומפסון ב-1942. הוריה עוד לא היו נשואים אז, וכדי שלא לזהות את התינוקת כיהודייה, בתעודת הלידה שלה לא נכתב שמו של אורי, אלא נרשם "אב לא ידוע". זה רק חלק מסיפורה המסועף של משפחתה, סיפור גדוש סודות שחלקם התגלו למעורבים בהם רק בשלבים מאוחרים של חייהם.

זה סיפור טוב לסרט.

"לסרט?" היא שואלת וצוחקת, "גם מיני-סדרה בטלוויזיה לא תספיק להכיל אותו".

*#