שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זיוה שטרנהל
זיוה שטרנהל

שתי תערוכות רטרוספקטיביות שנערכו לרון ארד השנה, תחילה במרכז פומפידו בפאריס ואחר כך במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, העניקו למעצב שנולד והתחנך בישראל אישור סופי כאחד מעמודי התווך של העיצוב האוונגרדיסטי העכשווי. למרות זאת, מההיבט התיאורטי הוא נחשב כאגוז קשה לפיצוח. ארד עצמו מעדיף את הדימוי של "פרא אציל". הוא דוחה כל ניסיון לשייך אותו לזרמים מוכרים או לשבצו במסגרת מושגית: "אני לא מאמין בתיאוריות ובמניפסטים", טען בעבר, "ואין לי כל כוונה לשפר את העולם".

אולם התערוכות שסיכמו 25 שנות יצירה, הקטלוגים שנילוו אליהן ולקט מהתבטאויותיו בראיונות שנערכו עמו במשך השנים, מאפשרים לגלות את השורשים שמהם צמחה השקפת עולמו. המעצב הבטוח שהוא עצמו "One Off", הפועל ברמה הגלובלית בכוח השראה ואינסטינקטים שאינם קשורים למקום מושבו, הביא ללונדון מ"הבית" תחמושת שסייעה לו להשתלב ב"רוח הזמן" של שנות ה-80.

בראיונות עמו נוטה ארד לבטל את תקופת לימודיו במחלקה לעיצוב בבצלאל בירושלים בשנים 1972-1971. לטענתו הוא העדיף "להסתובב" עם סטודנטים מהמחלקה לאמנות ואחרי שנה נטש את ירושלים ועבר ללונדון, שם קלט את רוח המרד של שנות ה-70. אולם, כבר האובייקטים הראשונים שהקנו לו את שמו - כורסת הרובר שהורכבה מחלקי מכונית משומשת ועמדת הסטריאו מבטון - העלו אצל מבקריו הישראלים אסוציאציות למיתוס שנוצר סביב "דלות החומר" "התל-אביבית".

אלא שהרטרוספקטיבה המאפשרת להתבונן ברצף העבודות לאורך השנים, מגלה דווקא מקור "ירושלמי" שעד היום לא זכה לתשומת לב: אין מדובר רק באופי המונוליטי ובקווים המעוקלים הדרמטיים המאפינים את עבודותיו, ונטייתו ליצירת סביבת עיצוב טוטאלית. התייחסותו הבלתי אמצעית של ארד לחומר ולתהליך העבודה, האמונה שבכל חומר טמונה אמת פנימית ושהרגש הראשוני והייחודי ינחה אותו לגלות את הצורה הנכונה של האובייקט המעוצב - מחברות את ארד דווקא למה שניתן לכנות בהכללה כמורשת האקספרסיוניסטית המודרנית.

כורסת הרובר של ארד והכסא של קסטיליוני. חיבור מקרי של אלמנטים מתועשים

הצהרותיו הפוטוריסטיות, הניצול של חידושי הטכנולוגיה כמו גם הקפיצה למחוזות הדאדא והפופ - כולל שמותיהן החידתיים של העבודות (עיין ערך מרסל דושאן) - אינם צריכים להטעות. ברור גם שלא ניתן לשייך את תפישתו להפשטה קונספטואלית. כאשר ארד מצהיר שהוא "לוקח חתיכת פלדה ומכה בה עם פטיש עד שהיא מודה שהיא כיסא", הוא אינו מבטא רק את הנטייה לחיספוס ה"ברוטליסטי" המאפיין את העיצוב הישראלי. מעבר לגישה הצינית "המתיילדת", מסתתרים עקבות האידיאל האקספרסיוניסטי הידוע של הדגשת תהליך העבודה שבו שואף האמן להתמזג עם החומר במטרה להעניק לו ממד רוחני.

עיקרון זה משותף לרבים מהאמנים הישראלים ולכן ההפרדה בין אסכולה "ירושלמית" ל"תל-אביבית" היא מלאכותית. אולם לא במקרה המורשת האקספרסיוניסטית תקעה יתד בירושלים עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20. האינטלקטואלים, האמנים והאדריכלים יוצאי מרכז אירופה כמו מרדכי ארדון, לאופולד קרקואר ואריך מנדלסון, התיישבו בעיר ההררית עמוסת המיתוסים ותירגמו לקונטקסט הישראלי את עקרונות האקספרסיוניזם הגרמני שהשפעתו המתמשכת בארץ ובעולם על כל תחומי האמנות עדיין לא זכתה להכרה ראויה.

למרות הרושם המוטעה שמאז שנות ה-30 תל אביב היתה מרכז האמנות היחיד בארץ, ירושלים בשנות ה-70 היתה מקום תוסס ומפרה. עבודתו של ארד זוכה לממד נוסף כאשר בוחנים אותה נולדת ממקום שבו פעלו אז אמנים כמו בני אפרת, גבי קלזמר, מיכאל גיטלין ושרון קרן. מעניין לגלות שגם נסיעתו של ארד ללונדון לא היתה מקרית. העיר הפכה אז ליעד ישראלי מועדף. לונדון היתה מרכז בינלאומי, לקוחותיו הראשונים של ארד הגיעו מעבר לתעלה ולהצלחתו המסחרית תרמה דווקא איטליה. אולם, ניתן גם לגלות קשרים בין עבודותיו הראשונות של ארד לבין מורשת הפיסול, האדריכלות והעיצוב הבריטיים.

השוואה מעניינית בין כסא "Mezzadro" הפרגמנטרי, המינימליסטי והאלגנטי של המעצב האיטלקי אקילה קסטיליוני מ-1971 לבין כורסת הרובר הכמו-מרופטת של ארד, המבוססים שניהם על עיקרון "האובייקט המצוי", מלמדת רבות על אופי עבודתו של ארד: תחושה של חומריות ואחדות עולה גם מכורסה המורכבת מחיבור מקרי של אלמנטים מתועשים.

ארד. "לוקח חתיכת פלדה ומכה בה עם פטיש עד שהיא מודה שהיא כיסא"

שנות ה-80 החזירו את האקספרסיוניזם הדשן והאפל. בד בבד החל באותן שנים עידן השפע והנהנתנות של הקפיטליזם הגלובלי, שהעניק לארד יותר מבסיס כלכלי. עבודתו משקפת היטב את האווירה ששלטה בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, שסימנו את נטישת המחויבות החברתית והפוליטית של העיצוב. היתה זו תקופה שאיפשרה למעצבים אינדבידואליסטים לפרוח. היא החזירה אותם לימים שבהם ייצור מוצרי מותרות שנועדו לחצרות מלכים, לכנסייה, לאריסטוקרטיה ולבורגנות הגבוהה, היווה כר נרחב לעיצוב אליטיסטי של "One Off" שבו טושטש ההבדל בין אמנות לאומנות.

ארד, המאמין באוטונמיה של תחום העיצוב, הפיק מכך את המיטב. הוא זכה למרחב פעולה שבו יכול היה לממש את כישרונותיו כמעצב-פסל ולהוכיח גם את יכולתו להתחבר לטכנולוגיה המתקדמת ביותר ולייצור ההמוני מבלי לאבד את "מגע" ידו הייחודי.

האדריכלות, שבה החל ארד לעסוק בשנים האחרונות, מהווה המשך ישיר לעבודתו כמעצב. האפשרות לבחון את מוזיאון העיצוב שתיכנן בחולון בהקשר של התנועה האקספרסיוניסטית מלמדת על מכלול יצירתו. כך למשל, השוואה בין המוזיאון לעבודותיו המוקדמות של אריך מנדלסון לעבודותיו המאוחרות של פרנק גרי, סוגרת מעגל ומוכיחה שגם יוצרים אינדבידואליסטים מובהקים מוצאים את עצמם בסופו של דבר במגירות מוכנות מראש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ