אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאיה ערד: אמנית הסיפור הארוך

הספרות העברית היא אחד מגיבורי הרומן החדש של מאיה ערד, "אמן הסיפור הקצר". גיבור אחר הוא סופר מתוסכל של סיפורים קצרים, שכמה מהם משולבים ברומן. בראיון עמה היא מסבירה מדוע בחרה בקול של סופר גבר, מה קרה לקאנון הישראלי ולמה נוח לה להיהפך לאמריקאית

תגובות

זה 16 שנים מאיה ערד חיה בניכר. בשנת 1994 נסעה ללמוד בלונדון ולאחר מכן קבעה את מקום מושבה בסטנפורד, קליפורניה, שם משמש בעלה, רויאל נץ, פרופסור מן המניין ללימודים קלאסיים.

היא ד"ר לבלשנות ולימדה בסטנפורד כמה שנים, אבל לשמחתה אינה מלמדת עוד. בשיחת טלפון מביתה שבעמק הסיליקון היא מספרת על משרתה החדשה כסופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים שבאוניברסיטה, משרה הכרוכה בין השאר בפעילויות מתחום הספרות בקרב הקהילה הישראלית המקומית. לדבריה, "מכל העבודות שעבדתי בהן עד עכשיו זאת המשרה שהכי מתאימה לי ונעימה לי". כשהיא נשאלת אם לא אהבה ללמד היא משיבה שעכשיו היא כבר יכולה לומר שלא. ברגע שהחלה בעיסוקה הנוכחי, היא אומרת, "הפסקתי להרגיש כמו הביצה שהתחפשה".

ערד, ילידת 1971, היא עוף מוזר בשמי הספרות העברית. בשנת 2003 פירסמה את הספר הראשון שלה, "מקום אחר ועיר זרה: רומן בחרוזים" (הוצאת חרגול), על פי הפואמה "יבגני אונייגין" לפושקין. זה היה ספר ביכורים מפתיע, מנוגד לכל הזרמים והאופנות. מצד אחד הוא עסק במצב הישראלי ומצד אחר עשה זאת בחרוזים.

ערד היא סופרת מקורית, רצינית, ידענית, שנונה, וירטואוזית וגם מצחיקה מאוד. בניגוד לסופרים רבים היא גם נושאת מטען רב ערך, מכירה היטב הן את ספרות העולם והן את מחקר הספרות. שילוב לא שכיח זה של כישרונות הופך אותה לקול יוצא דופן בנוף המקומי. ב-2005 פירסמה מחזה בחרוזים, "צדיק נעזב" (הוצאת אחוזת בית), ב-2006 את הרומן הקומי "שבע מידות רעות" (הוצאת חרגול) וב-2008 את הספר "תמונות משפחה" (חרגול, עם עובד) ובו שלוש נובלות. עוד פירסמה יחד עם רויאל נץ את "מקום הטעם" (הוצאת אחוזת בית), ספר מסות על ספרות ישראלית.

כעת רואה אור ספרה "אמן הסיפור הקצר" (חרגול ועם עובד), רומן מבריק, מורכב, מצחיק ורציני, שגיבורו, אדם טהר זהב, הוא סופר של סיפורים קצרים בעולם שבו סיפורים קצרים יצאו מהאופנה. בתוך הרומן של ערד שזורים סיפוריו הקצרים של טהר זהב וחיי האהבה הכושלים שלו. גם הספרות העברית עצמה היא גיבור ברומן. ערד כותבת פארודיות מופלאות על דמויות מוכרות מעולם הספרות, האקדמיה והביקורת ועל היחסים בין קודקודי המשולש הזה. עוד נושאים שהספר עוסק בהם: הקאנון, סדנאות כתיבה, סטודנטים משעממים ומשועממים וכתיבה אישית נשית שממלאת את הגיבור בוז.

מי כתב על מש"קית ת"ש

ערד אומרת שכאשר התחילה לכתוב את "מקום אחר ועיר זרה" היה לה חשוב שיידעו שהסיפור הוא לא עליה; "לאט לאט עשיתי איזו דרך. ב'שבע מידות רעות' השתמשתי באירועים שקרו ובספר הזה התקרבתי לשם עוד יותר, כי אני כותבת על סופר וההתלבטויות שלו דומות לשלי. בתחילת הספר הוא אומר שרק גרפומנים כותבים על עצמם ובסוף הוא מוכן לספר סיפור על עצמו. בספר הזה יש יותר ממני מאשר בספרים אחרים".

למה, אם כן, בחרה דווקא בדמות של סופר ולא סופרת? "יש הרבה אנשים כמו אדם", היא אומרת, "הוא בשנות ה-40 לחייו, לא התבגר לגמרי, חי כמו צעיר, לא קולט שהוא אדם מבוגר. מטבע העולם אם זאת היתה אשה בגיל הזה היא לא היתה יכולה להתכחש לטבע, לשעון הביולוגי שלה, זה היה צריך להיות נושא שעוסקים בו. בנוסף לכך, כן רציתי לעשות הבחנה בין הקול שלי לקול שלו. זה קול של מישהו אחר. עניין המגדר הוא חלק מזה".

היא מספרת שרק כאשר גמרה לכתוב את הספר שמה לב שיש בו הרבה גיבורות: "יש בו אשה שכתבה ספר על סופר-גבר, וסופר-גבר שכותב סיפורים שהגיבורים שלהם הן נשים. כשגמרתי לכתוב הבנתי שישנו גם עניין המגדר והכתיבה. אדם טהר זהב חי בשניות בנוגע לכתיבה. להיות סופר זה גברי אבל הכתיבה היא דבר נשי, מין שרבוט כזה. זה מה שאומר הספר, אבל מי כתב אותו? אני".

הספר נולד מרעיון שהיה לה לסיפור קצר: "חשבתי שהוא נחמד אבל אחרי רגע חשבתי איך אוכל להשתמש בו בתוך רומן. איכשהו היה לי ברור שאני לא אכתוב סיפור קצר. ואחרי עוד טיפת מחשבה הבנתי שאולי הייתי יכולה לכתוב סיפור קצר, אבל מה אני עושה אתו אחרי זה? אין מצב שאני מפרסמת קובץ סיפורים קצרים. ושוב מצאתי את עצמי תוהה למה, בעצם, ועונה לעצמי שאף אחד לא מתייחס ברצינות לקובץ סיפורים קצרים; מה לעשות, אבל זה המצב, לא הביקורות ולא הקוראים לא יתייחסו לקובץ סיפורים. וכך התחילו מחשבות, ברמה אחת על מצב הסיפור הקצר, וברמה שנייה - רעיון גולמי על סופר שכותב רק סיפורים קצרים ומתוסכל מזה".

על העובדה שבספר נכללים גם הסיפורים הקצרים של הגיבור היא אומרת: "תמיד עיניינו אותי יצירות על סופרים, ותמיד הפריע לי שאנחנו אמורים להאמין למחבר הספר שגיבורו הסופר הוא סופר דגול, או בינוני, כשכל מה שהוא מספק לנו זה מידע מכלי שני על יצירותיו, או לכל היותר פסקה מהספר או בית משיר. זה נראה לי אתגר מעניין, להמציא דמות של סופר יחד עם הסיפורים שכתב, שיוצרים יחד איזה מכלול תמטי וכרונולוגי".

אחד הסיפורים הוא "מש"קית ת"ש", סיפורו הראשון של אדם טהר זהב. ערד אומרת שזה היה אחד האתגרים בספר - "ליצור סיפור שנכתב, כביכול, על ידי סופר מוכשר אבל עוד בוסרי משהו. רציתי לתת לקוראים נתח מספיק מהיצירה של אדם כדי שהם יוכלו לחוות את דעתם עליו כסופר ללא התיווך שלי, ועם זאת להשאיר גם מקום לי, כמספרת. האתגר העיקרי היה למצוא את הקול של אדם, להפריד אותו מהקול שלי ויחד עם זה לשמור על מספיק שליטה במושכות, כך שברור שאני כותבת גם את הרומן וגם את הסיפורים. ההנאה העיקרית היתה לכתוב את הסיפורים בשמו של מישהו אחר. כביכול כשאתה סופר אתה יכול להיות מי שאתה רוצה, אבל למעשה אתה תמיד כותב בשמך. אני מצאתי שזה מאוד משחרר, לכתוב בשמו של מישהו אחר. את הסיפורים שבספר לא הייתי יכולה לכתוב בשמי".

התנשאות לא ברורה

ערד ונץ, שחלקו אהבה גדולה לספרות הרוסית, התחילו ללמוד רוסית בהרווארד לפני שנים כדי לקרוא ספרות זו במקור. גם גם נסעו פעמיים למוסקווה לתקופה של סמסטר במסגרת חילופי מרצים. עם זאת, כבר שנים הם חיים בעולם דובר אנגלית. האם ערד כותבת גם באנגלית או ברוסית? "הדבר היחיד שאני כותבת באנגלית הוא העדכון הדו-חודשי לעלון הגן של הבת שלי", היא אומרת. "וכשאני רואה כמה זמן זה לוקח לי וכמה זה קשה, אין לי שום מחשבה לכתוב באנגלית. על רוסית בכלל אין מה לדבר. אני יכולה לקרוא ולפטפט קצת, אבל זהו. עברית היא הכלי שלי, וזה מה שמעניין אותי לעשות".

שתי בנותיה, בנות חמש וחצי ושנתיים וחצי, נולדו בארצות הברית. האם כמי שאמונה על השפה העברית ועוסקת בספרות מטריד אותה שיהיו רחוקות מהשפה? שיהיו אמריקאיות? היא אומרת שלא ברורה לה ההתנשאות של חלק מהישראלים על אמריקה: "אם נישאר בתחום הילדים - יש כאן אפס סובלנות לאלימות, מילולית ופיסית, וחינוך מגיל רך לערכים של כבוד לזולת, שיתוף וכו', שבישראל אפשר רק לחלום עליו. שלא לדבר על העושר הדו-לשוני, על כל השירים והספרים והשפה הנוספת שבנותי לעולם לא היו נחשפות אליהם אלמלא היו כאן".

                    מאיה ערד. "בספר הזה יש יותר ממני מאשר בספרים אחרים"

היא עצמה, היא אומרת, נעשית עם השנים יותר ויותר אמריקאית, "וזה לא דבר רע בעיני. לפני כמה ימים מישהו הציע לי איזה רעיון. תגובת הבטן הישראלית שלי היתה לחתוך אותו מיד ב'עזוב, זה חרא של דבר'. במקום זה הנחתי לו לדבר עד הסוף ואמרתי, 'תראה, זה נשמע נהדר, אבל אני לא משוכנעת שזה יעבוד'. בקודים המקומיים זו דרך ישירה לומר אותו דבר בדיוק. הרבה ישראלים קוראים לזה צביעות אמריקאית, אבל אלו פשוט קודים שונים".

נדמה שלערד יש שמיעה אבסולוטית לדקויות וזיופים. בספרה החדש יצרה סימפוניה משעשעת של כל הנכויות והתופעות הנלעגות של הספרות העברית. איך היא מצליחה משם להישאר מחוברת כך לספרות העברית? "אינטרנט, והספרייה של סטנפורד, שמגיעים אליה כל הספרים העבריים שיוצאים לאור", היא אומרת. "כשנסעתי ללמוד באנגליה, לפני 16 שנה כמעט, היינו מחכים כל שבוע למהדורה השבועית של 'הארץ', שהיתה מגיעה באיחור של כמעט שבוע, לקרוא מה קרה בינתיים בארץ. היום אני רואה את החדשות לפני כולם, באדיבות הפרש השעות הקליפורני", היא מתבדחת. "אני קוראת מוספי ספרות וביקורות ומשתדלת לקרוא ספרים חדשים שיוצאים".

כשהיא מתבקשת להתייחס לדמיון ולשוני בין שדה הספרות הישראלי לבין המתרחש בעולם אומרת ערד: "לא הייתי מוכנה להתחייב בנוגע לשאר העולם. מהמעט שראיתי, תכונות אנושיות הן מאוד דומות. גם בישראל וגם באירופה ובאמריקה יש סטודנטים לדוקטורט נפוחים ומלאי ביטחון עצמי, או אמהות שמנסות להוכיח לך במופתים שהילד שלהן חכם יותר משלך. התווים הם אותם תווים, ורק העיבוד התרבותי שונה".

חלק ניכר מספרה עוסק בצורך הנואש של האמן במבט החיצוני, בתלות הכואבת בתגובה של הביקורת, של האקדמיה, בהשפלה המתמדת, בחיים שהם כאודישן אין-סופי. ערד אומרת שאדם טהר זהב מרגיש, כמו הרבה סופרים, שהוא נמדד לפי הספר האחרון שלו. "איכשהו, הישגים מהעבר, גם אם הם חשובים, נמחקים ברגע שמגיע הספר החדש", היא אומרת. "ואם הוא לא פירסם חמש שנים, אז הוא בכלל נמחק מהתודעה. יכול להיות שזה כך בעוד תחומים, וסופרים או אמנים הם לא יוצאי דופן. אבל אם נשווה את זה לאקדמיה, התחום היחיד שאני מכירה היטב, אז תמיד יש לך המשרה שלך, המשרד שלך, התואר 'פרופסור'. לסופרים אין תארים, משרות ומשרדים. כל מה שיש להם זה הספרים שלהם והשם שלהם".

ייתכן שזה קשור למצב בארץ, לעובדה שאי אפשר למצוא בחנויות ספר מלפני חמש שנים ולכך שלסופרים אין כמעט אפשרויות קיום חוץ-ספרותיות, היא אומרת, "אבל יכול להיות שזה משהו אנושי כללי. הרבה פעמים כשאנחנו 'מגלים' סופר חדש, בהנחה שזה סופר חי ופעיל, אנחנו אומרים, 'איזה יופי, נחכה לספר הבא שלו', ולא 'איזה יופי, בואו נחפש את כל הספרים שכתב עד כה'. כנראה כולנו מתוכנתים להביט לעתיד".

על תחושת האודישן שאינו נגמר היא אומרת: "חלק מחיי הספר הוא ההתקבלות שלו אצל הקוראים. אין כזה דבר, למגירה. אם היצירה במגירה היא לא קיימת. ואם היא יצאה לאור וצללה כמו אבן, כנ"ל. זה משהו שדי קשה לחשוב עליו, כסופר, אבל זו עובדה. הפתרון שלי הוא להיות בעבודה מתמדת על כתב יד כלשהו, כך שתמיד יש אל מה לחזור במקרה שהספר ייכשל. גם זה סוג של מבט לעתיד".

"הספרות לאן" - לאן

מבחינתה, ב"אמן הסיפור הקצר" הכתיבה וחיי האהבה של הגיבור מצויים בקדמת הרומן, והשאלות על מצב הספרות העברית הן ברקע. אחת הדמויות ברומן היא מיטל עינב, חוקרת ספרות שהגיבור מתאהב בה, הסבורה כי הספרות העברית מתה. כשערד נשאלת אם היא חושבת כמוה, היא משיבה שמדובר בדעתה הפרטית של מיטל. "מיטל היא אשה ססגונית שיכולה להביע רעיונות אינטלקטואליים רציניים ושטויות במיץ באותו משפט. זה לא יהיה נכון לזהות את כל הדעות שלה עם דעותי, אף על פי שעם חלק נכבד מהן אני מסכימה. וודאי שלא יהיה נכון לזהות אותי עם השיפוטים הספרותיים הקשים שהיא מפריחה בקלות והציונים שהיא מחלקת לכל העולם".

לאחר ההסתייגות המתבקשת מוסיפה ערד: "דעתי האישית היא כמובן שהספרות העברית לא מתה, היא חיה ותוססת ומרתקת, אבל משהו במבנה שלה - או של כל המערכת התרבותית - השתנה. הדעה של מיטל בעניין מבטאת מעין ייאוש מהעתיד. לי נראה שיש פה הרבה גורמים שלא את כולם אני יכולה להגדיר, וגם אם אנסה לא בטוח שהתוצאה תהיה מעבר לקלישאה המתבקשת: מצב שוק הספרים וההוצאות, הטלוויזיה הנוגסת בספרות וכו'. מה שברור הוא שספרות כבר אינה בהכרח המרכז של התרבות העברית. ולכן גם העיסוק בה הוא הרבה פחות מרכזי. כמו שמיטל אומרת, זה לא שאין קאנון, זה שאף אחד לא טורח לחפש אותו. אין עיסוק בשאלה 'ספרותנו מהי' או 'הספרות לאן'".

הביקורת האכזרית שכתבה חוקרת הספרות מיטל עינב על הסופר אדם טהר זהב מופיעה תחת הכותרת "ברוך דיין אמת - הספד ארכני לסיפור הקצר". הביקורת מתפרסמת במוסף הספרות של "הארץ" ומובילה להיכרות המייסרת בין השניים. וכך היא כותבת: "יותר מכל, מקורה של תחושת אי-הנעימות למקרא סיפוריו הקצרים של טהר זהב היא בכך שהסופר אינו מודע לאי-הרלוונטיות שלו. ממש אותה תחושה מתעוררת בך למראה בדרן של ועדי עובדים שעדיין מתעקש לספר לאולם הריק בדיחות על רומנים ופרסים. לעתים אתה תוהה אם טהר זהב באמת לא קולט עד כמה הוא פאתטי, או שמא הוא, כמאמר העם, עושה את עצמו. הרי מדובר בסופר מוכשר ובעל כוח הבחנה... הסיפור הקצר גווע. זו עובדה. אבל לפני שמתחילים בקינות צדקניות על מותו ורצים לקנות לחג את הרומן החדש של דויד גרוסמן, כולנו צריכים לעשות חשבון נפש: האם אנחנו באמת צריכים אותו? האם הוא יחסר לנו? למעננו ולמענו, לא מוטב היה שיורדם בהמתת חסד?"

ובכל זאת, ערד אומרת שהספר אינו במה להבעת דעותיה על הספרות העברית. "זה היה נחוץ בספר, כדי למקם את מצבו של אדם. ברגע שמיטל אומרת לאדם שאף אחד כבר לא טורח לחפש את הקאנון, הוא מתחיל להבין שהוא לא צריך להאשים את עצמו, אלא שהמציאות כולה השתנתה".

*#