אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קלאסיקה ערבית בעיר המנותקת

בשכם ניכרה התרגשות לקראת הקונצרט של הנגן-מלחין סימון שהין, במסגרת פסטיבל מוסיקה ערבית המתקיים בגדה המערבית. בעיר אמנם אין בית קולנוע פעיל אבל בזכות הקונצרט היה אפשר להיזכר במוסיקה מסרטים מצריים ידועים

תגובות

את טיול השבת הזה לשכם כל אחד יכול לעשות. נוסעים בדרך איילון צפונה, אחרי חמש דקות מדרך השלום יוצאים במחלף ימינה לכיוון רמת השרון ורעננה, ונוסעים רק ישר; וזמן לא רב אחר כך עולים על הכביש הכי משובח בין הירדן לים התיכון, כביש 505: מואר, בעל אספלט מהאיכות הגבוהה ביותר, שוליים רחבים וסימון בהיר, חותך הכביש הזה את אדמת הגדה המערבית מזרחה ועד בקעת הירדן הוא מגיע. הגדרות מימינו ומשמאלו, המפרידות בינו ובין שטחי האדמה של הכפרים הפלסטיניים בסביבה, הופכות אותו לכביש אפרטהייד למופת - ליהודים בלבד; ואפשר לטוס עליו באין מפריע במהירות 140 קמ"ש, מהתנחלות להתנחלות.

בהתנחלויות, שעל קיומן מודיעים השלטים לאורכו, אי אפשר להבחין מהכביש: הן נחבאות מאחורי ההרים, רק הכבישים המגודרים שיוצאים אליהן מ-505 נראים לעין, ואלה אינם מפריעים לשטף הנסיעה. אחרי פחות מחצי שעה כבר מגיעים לפנייה צפונה, ותוך כעשר דקות כבר נמצאים במרכז שכם. 45 דקות מכיכר מסריק בתל אביב.

והמחסומים? בימי חול אין יוצא ואין בא לעיר המכותרת, אבל בסופי השבוע החבל קצת משתחרר, ורק מחסום אחד ראוי לשמו ניצב בדרך, בכניסה לשכם, וגם הוא פורמלי: במקום שבו היה תקוע כעצם בגרון מחסום חווארה האימתני, בונקר מבוצר שחסם עד לפני כמה חודשים את הכניסה לעיר ואפשר היה לעבור דרכו רק ברגל, עומדים בשישי-שבת רק שני חיילים מבוהלים, אפילו בלי תיל או דוקרנים כדי לעזור להם, ומאותתים למכוניות לעצור. ויכוח קצר, דברי חלקות, קצת חנופה והתבדחות - והם נכנעים ונותנים לעבור.

בסופו של דבר, המחסום היחידי הניצב, בלתי עביר לישראלים, בדרך לשכם, הוא פסיכולוגי, והוא משתקף בשלט חדש - בית בן שתי קומות גובהו - הצבוע אדום זוהר ומודיע באותיות קידוש לבנה לבאים: "לפניכם שטח A, הכניסה לישראלים אסורה, חייכם בסכנה: ראו הוזהרתם! כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית מהווה עבירה פלילית". איום והפחדה הן חומות ההפרדה היעילות ביותר.

סימון שהין (משמאל) בקונצרט בשכם. הלימודים הרב-תרבותיים משתקפים בעולמו המוסיקלי (תצלום: נעם בן זאב)

במרכז התרבות זאפר אל-מסרי לא הורגשה סכנת החיים. בעיקר היתה שם התרגשות, שהלכה וגאתה, לקראת הקונצרט שעמד להתקיים שם, במסגרת פסטיבל המוסיקה הערבית שהתחיל שלשום בשכם ויתקיים לאורך החודש הקרוב בכל ערי הגדה המערבית, מטעם הקונסרבטוריון הלאומי על שם אדוארד סעיד ובהפקתו. בעיר המנותקת, המבודדת מכל הערים הפלסטיניות, אין כמעט מופעים, הצגות או קונצרטים, וכל אירוע מעין זה מעורר התרגשות - במיוחד כשמדובר בשם בינלאומי גדול: הנגן-מלחין סימון שהין, בליווי אנסמבל מורחב בן 12 נגנים בכלים ערביים קלאסיים (קנון, עוד, חליל ערבי, כינור וכלי הקשה), כלים מערביים (כינורות, צ'לו, קונטרבס וחליל); וכן זמרת וזמר סולנים.

הרפרטואר שהביא שהין לקונצרט נלקח כולו מהסרטים המצריים משנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, שכוכבי הזמר פריד אל-אטרש, אום כלתום ואסמהאן ביצעו בהם קטעים מוסיקליים שנכתבו על ידי גדולי המלחינים של תחילת המאה ה-20, ובהם מוחמד עבד אל-והאב וריאד אל-סנבאטי.

המוסיקה שלהם מבוצעת היום ומתקבלת על ידי הקהל כמוסיקה קלאסית מערבית: מוסיקה אמנותית מורכבת, המיועדת להאזנה בלבד; מוסיקה שמידת המעורבות של הקהל בה גדולה יחסית לסימפוניה של ברהמס או בטהובן, אבל למרות זאת מבקשת מחיאות כפיים רק בסופה כי המרכיב הקצבי שלה אינו ריקודי; מוסיקה שאת סודותיה צריך לפענח בהקשבה מרוכזת: הם אמנם טמונים ביחסים המלודיים ולא בהרמוניה כמו במערב, אבל עושרם אינו פחות. וכמו המוסיקה הקלאסית המערבית, גם המוסיקה הזאת נמצאת תחת איום להיות זן נכחד, כשמאזיניה ותלמידיה הולכים ופוחתים בכל העולם הערבי, והפופ נוגס בה; וגם היא מבוססת על קאנון שאינו מתחדש של "מלחינים גדולים" ו"יצירות מופת", קאנון שהולך ומתרחק בזמן.

הקהל שהלך ומילא את אודיטוריום אל-מסרי בהמתנה לשהין היה אלגנטי וחגיגי. את מחיר הכרטיס, 20 שקל, יכולים להרשות לעצמם רק בני המעמד הבינוני-גבוה בעיר שהמשכורת הממוצעת בה היא כ-1,000 שקל לחודש. ילדים ובני נוער הצטרפו גם הם, מעוררים דאגה בקרב המארגנים - אבל כבר הצלילים הראשונים, והתייחסותו האוהדת של שהין שחייך אליהם ופנה אליהם בדברים כדי לשאול אם הם נהנים, תיעלו מיד את האנרגיות שלהם להאזנה.

שהין נולד ב-1955 בכפר תרשיחא בגליל, ואת דרכו המוסיקלית החל מוקדם: הוא למד נגינה בעוד אצל אביו, חכמת שהין, נגן ומורה ודמות מפתח בעולם המוסיקלי של הערבים הישראלים מאמצע המאה ה-20, והחל לנגן בגיל 5. ב-1978 הוא סיים לימודי תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים, שם למד מוסיקה מערבית ככל הסטודנטים, ונגינה בכינור; וללימודי תואר שני נסע לניו יורק. הוא למד ב"מנהטן סקול", ואחר כך השלים לימודי חינוך מוסיקלי באוניברסיטת קולומביה - והוא מקדיש חלק גדול מזמנו להוראה ולכיתות אמן, חלקן באוניברסיטאות האמריקאיות הבכירות.

הלימודים הרב-תרבותיים משתקפים בעולמו המוסיקלי של שהין, שבצד המוסיקה הערבית הקלאסית מנגן ומלחין פיוז'ן מזרחי-מערבי. הוא נודע בתחום זה בעיקר בזכות האלבום שהוציא ב-2001, "להבה כחולה", המערב ג'ז ורוק, קלאסי ומוסיקה לטינית - זאת בליווי הלהקה שלו, "קנטרה", שחבריה באים מעולמות מוסיקליים שונים. מאז הוא מנגן עם הלהקה על בימות מרכזיות, ביניהן פסטיבלי הג'ז של ניופורט ומונטריאול.

שהין נשאר בניו יורק. הוא זכה בה בפרסים רבים, השתלב כמלחין בעולם הסרטים, ייסד פסטיבל שנתי של מוסיקה ערבית בעיר, והקים בה גם אנסמבל למוסיקה ערבית קלאסית: "אנסמבל המוסיקה של המזרח הקרוב". רק טבעי היה אפוא שאל הקונצרט שלשום יזמין זמרת שפועלת באותה הרוח, דלאל אבו-אמנה מנצרת. אבו אמנה, ילידת 1983, החלה לשיר בילדותה ובדומה לשהין, היא מתמחה במוסיקה הערבית הקלאסית בצד פיתוח של סגנון רב-תרבותי ו"ערבי פוסט-מודרני", כהגדרתה, תוך שהיא נרתעת מהפופ הערבי ואינה משתפת פעולה עם יוצריו. כמו כן, היא סטודנטית לתואר שני בלימודי חקר המוח בטכניון, בדרכה להיות מדענית בצד השירה על הבימות.

וכך, בעיר שאין בה אפילו בית קולנוע פעיל אחד (יש שניים, אבל אחד הרוס והשני סגור) התנגנה המוסיקה מהסרטים, הזכירה למבוגרים בקהל נשכחות, ואיפשרה לילדים - לחלקם בוודאי בפעם הראשונה בחייהם - להיפגש עם צלילים של מוסיקה חיה, לראות בעיניהם קונטרבס וחליל מנגנים על בימה ולהיפגש עם דמות בינלאומית נערצת כמו שהין, מוסיקאי שפותח צוהר תרבותי פלסטיני לעולם.

הקונצרט נגמר בתשע בערב, אחריו הוזמן הקהל לקבלת פנים שכללה כיבוד - מים מינרליים בבקבוקים ופרוסות של מעדן הכנאפה, ששכם מתפארת בו וטוענת לבכורה בעולם הערבי בהכנתו, מוגשות בצלוחיות פלסטיק. נכנסים למכונית והופ - חולפים על פני צמד חדש של חיילים עייפים שבקושי מתעניינים בזהותנו, ועוד לפני עשר וחצי מגיעים למרכז תל אביב, במעבר מהיר, קשה לעיכול, בין שתי פלנטות נפרדות.

*#