אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניס הופר, המורד ששרד

חייו של דניס הופר, יוצר "האדם בעקבות גורלו " שהיה לאחד מסמליו של הקולנוע האמריקאי החדש, היו רצופים שערוריות. עכשיו, גם את ימיו האחרונים של הבמאי והשחקן מלווה דרמה מפוקפקת

תגובות

לשחקן והבמאי האמריקאי דניס הופר יצא שם של שורד. בהיותו בן 19 הוא גילם ב"מרד הנעורים" של ניקולס ריי את אחד מחבורת תלמידי התיכון הדולקים אחר שלושת כוכבי הסרט: ג'יימס דין, שנהרג לימים בתאונת דרכים, נטלי ווד, שטבעה למוות, וסאל מינאו, שנרצח. ניק אדמס, שחקן נוסף שהופיע בסרט בתפקיד חבר בכנופיה, וחזו לו עתיד מבטיח, מת ב-1968 ממנת יתר של סמים, ארבע שנים אחרי שהיה מועמד לאוסקר משנה על הופעתו בסרט "Twilight of Honor". לזמן קצר, בשנות ה-50, התגוררו הופר ואדמס בדירה משותפת.

מי תיאר לעצמו שדווקא דניס הופר, שכבר אז נודע בהתנהגותו המרדנית והפרועה, יהיה זה שישרוד באוסף הטרגדיות שפקד מספר רב כל כך משחקני אותו סרט, שנהפך לאחת היצירות הקולנועיות האיקוניות של שנות ה-50, והקריירה שלו תימשך ללא הפוגה כמעט במשך חמשת העשורים הבאים.

את המוניטין שלו כשורד הצדיק הופר באמצע שנות ה-80: בסדרה של ראיונות, שליוו את הופעתו בכמה סרטים מדוברים מאוד (כגון "קטיפה כחולה" של דייוויד לינץ' ו"Hoosiers" של דייוויד אנספו, שהופעתו בו זיכתה אותו ב-1986 במועמדות יחידה לאוסקר משנה), הוא דיבר בגילוי לב על התמכרותו לסמים ולאלכוהול, תיאר את סגנון החיים הפרוע שניהל וסיפר כיצד נגמל מהתמכרויותיו ונהפך לאזרח מיושב בדעתו. הופר החליט להיכנס לגמילה אחרי שב-1983 מצאו אותו משוטט בעירום ביער במקסיקו. באחד מאותם ראיונות חושפניים הוא הכריז שאינו מבין כיצד הוא לא מת כבר מזמן. אגב, אחד הפרדוקסים המאפיינים את סיפורו הוא היותו חבר במפלגה הרפובליקאית דווקא; הוא הצביע לבוש האב ולבוש הבן, אך בבחירות האחרונות הצביע לברק אובמה.

ועם כל זאת, גם להישרדות יש תאריך תפוגה. בסתיו האחרון דווח שהופר, בן 73, לקה בסרטן הערמונית ושהמחלה נמצאת בשלביה הסופניים (דיווחים נוספים מסרו גם שהמחלה אובחנה אצל הופר כבר לפני כעשור). סיפורו של הופר, המתקרב לקצו, הסתבך לפני כמה שבועות, כאשר השחקן והבמאי הגיש בקשת גירושים מאשתו החמישית במספר, ויקטוריה דאפי, בת 42; הוא נשוי לה זה כ-14 שנים, יותר מלכל אחת מארבע נשותיו הקודמות (לאשתו השנייה, מישל פיליפס, אחת משתי הסולניות של להקת "האמהות והאבות", היה נשוי במשך שמונה ימים ב-1970. הופר הכריז פעם ששבעת הימים הראשונים של נישואיו לפיליפס היו מוצלחים דווקא).

דווח כי הופר הגיש את בקשת הגירושים מכיוון שהוא מבקש לבלות את שארית חייו בשלווה, מוקף במשפחתו וידידיו; אך המניעים כנראה כלכליים בעיקרם. הנישואים עם דאפי לא היו טובים, ולטענת אשתו של הופר, שמצבו הפיסי והנפשי כבר מעורער, הוא אולץ להגיש את בקשת הגירושים על ידי בתו הבכורה (שמבוגרת מאשתו הנוכחית בכמה שנים) מכיוון שאם השניים יהיו עדיין נשואים כשהופר ימות, דאפי תהיה זכאית, על פי הסכם קדם הנישואים שחתמו, ל-40% מרכושו; אם הם יתגרשו היא תקבל רק 25%.

הופר עם אשתו החמישית, ויקטוריה דאפי. אולץ להתגרש ממנה (תצלום: אי-פי)

במלים אחרות, את סופו של הופר מלווה דרמה מכוערת, שבה דורשת דאפי משמורת מלאה על גיילן, בתם בת ה-6, ומוכנה שהבת תבקר את אביה בכל יום תחת השגחה, בתנאי שמביתו של הופר יסולקו כלי הנשק שהוא מחזיק בהם, ושאבי הילדה יימנע מעישון מריחואנה (שבה הוא משתמש לצרכים רפואיים) כבר שש שעות לפני ביקורה של בתו. קרב הירושה ילווה את סיפורו של הופר עד לסופו וימשיך ודאי להזין את התקשורת גם אחריו. אם יש מסר אחד הכלול בו, הרי הוא שאף כי הופר היה בעשורים האחרונים לאחד מאזרחיה המכובדים של תעשיית הקולנוע האמריקאית, האפילה שליוותה את חייו ואת הקריירה שלו לכל אורכם לא נעלמה מעולם.

געגועים לג'יימס דין

הופר נולד ב-1937 בדודג' סיטי שבמדינת קנזס. משם עברו הוריו לקנזס סיטי שבמדינת מיסורי. אף שכבר בילדותו נודע בהתנהגותו הפרועה, הוא גם התעניין באמנות ולמד אצל הצייר האמריקאי המוערך תומס הארט בנטון, שגילה אצל הילד כישרון ועודד אותו להמשיך לצייר. ואמנם, הופר נודע כצייר וכצלם מוכשר, שתערוכות של יצירותיו התקיימו בעשורים האחרונים במקומות שונים בעולם. הוא גם אספן אמנות נלהב, ואוספו נחשב לאחד הגדולים והאיכותיים באמריקה.

מקנזס סיטי נדדה המשפחה לסן דייגו שבקליפורניה, ושם, בזמן לימודיו בבית הספר התיכון, החל הופר להתעניין במשחק. בין השאר התיידד באותן שנים עם השחקן וינסנט פרייס, שהיה בעל השכלה רחבה בתחומי האמנות והתיאטרון הקלאסי, והוא זה שהטביע בהופר את אהבתו למחזותיו של ויליאם שייקספיר.

הופר עבר לניו יורק ובמשך חמש שנים למד באולפן השחקנים אצל לי סטרסברג, שתורת המשחק שלו, שמכונה "השיטה", הניבה את דור השחקנים הצעירים החדשים, כגון מרלון ברנדו וג'יימס דין, שהופר העריץ וניסה ללכת בדרכם.

בשנות ה-50 הופיע הופר ביותר ממאה פרקים של סדרות טלוויזיה שונות, אך הופעותיו הנודעות ביותר מאותן שנים היו בשני סרטיו האחרונים (מבין השלושה שבהם כיכב) של ג'יימס דין, שהופר היה מיודד עמו: "מרד הנעורים" ו"ענק" של ג'ורג' סטיוונס (שבו גילם הופר את בנם של רוק הדסון ואליזבת טיילור). הופר הכריז כמה פעמים שג'יימס דין היה השחקן הגדול ביותר שעמו עבד, ושמותו של דין שבר אותו.

בשנות ה-50 וה-60 הופיע הופר בתפקידי משנה במספר רב של סרטים, רבים מהם מערבונים מוערכים, לרוב בתפקיד חבר בכנופיית הרשעים. הרשימה כוללת בין השאר את "דו קרב באו קיי קוראל" של ג'ון סטרג'ס, "בניה של קייטי אלדר" של הנרי האתאוויי (שבמשך צילומיו הוא התיידד עם כוכב הסרט, ג'ון ויין), "המורד" של סטיוארט רוזנברג בכיכובו של פול ניומן, "תלה אותם גבוה" של טד פוסט בכיכובו של קלינט איסטווד ו"אומץ אמיתי" של האתאוויי, שוב בכיכובו של ג'ון ויין.

בשנות ה-60 התיידד הופר עם ג'ק ניקולסון, וב-1967 הופיע בסרטו של רוג'ר קורמן "הטריפ", שניקולסון כתב את תסריטו וכיכבו בו פיטר פונדה וסוזן סטרסברג, בתו של מורו, לי סטרסברג. שיתוף הפעולה הזה סלל את הדרך להפקתו ב-1969 של "אדם בעקבות גורלו", אחד הסרטים המכוננים בתולדות הקולנוע האמריקאי שקם על חורבותיו של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שקרס כמה שנים קודם לכן.

הופר ביים את הסרט, שאת התסריט שלו כתב יחד עם פיטר פונדה והסופר טרי סאתרן. הופר ופונדה כיכבו בסרט. את תפקיד עורך הדין המסומם שמתלווה אליהם היה אמור לגלם השחקן ריפ טורן, אך בפגישתם הראשונה פרצה תגרה בין הופר לטורן, והלה הוחלף בג'ק ניקולסון (שהופעתו בסרט הפכה אותו לכוכב). ב-1994 התארח הופר אצל ג'יי לנו וסיפר שטורן שלף סכין באותה תגרה. טורן תבע את הופר באשמת הוצאת דיבה - וניצח. "אדם בעקבות גורלו" ("איזי ריידר", במקור) היה ללהיט ענק ומפתיע, שבין השאר זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן.

           מלמעלה: הופר ב"אדם בעקבות גורלו", "מרד הנעורים" ו"קטיפה כחולה"

בעקבות ההצלחה של הסרט העניק הממסד ההוליוודי הנפעם והמבוהל לכל אחד ממשתתפיו את האפשרות לעשות כל מה שהם רק רוצים. הופר השתמש בחופש הזה כדי להרוס את הקריירה שלו במהירות האפשרית. חברת יוניברסל העניקה להופר תקציב פתוח כדי לביים את סרטו הבא, ששמו היומרני היה "הסרט האחרון" (את התסריט החל הופר לכתוב בתחילת שנות ה-80 והשלים אותו יחד עם התסריטאי לורנס סטרן, שכתב את "מרד הנעורים").

צילומי הסרט התקיימו בפרו ועלילתו הציגה את סיפורו של פעלולן סוסים (בגילומו של הופר עצמו, שהיה באותה תקופה בשיא התמכרותו לסמים ואלכוהול) שנשאר להתגורר בכפר בפרו, אחרי שצילומי הסרט שהתקיימו בו בוטלו בעקבות תאונה. תושבי הכפר מחליטים לצלם את הסרט שבוטל בעזרת מצלמות שעשויות מעץ, והאלימות שהיתה אמורה להיות מוצגת בסרט נהפכת בהדרגה לאלימות אמיתית.

צילומי הסרט נמשכו הרבה מעבר למתוכנן, והתקשורת, שרק ציפתה לנפילתו של הופר, התמלאה בדיווחים על הבלגן ששורר על בימת הצילומים של הסרט, שהיו שראו בשמו סימן לסוף הקריירה של דניס הופר. הבמאי הצ'ילאני אלחנדרו חודורובסקי, יוצרו של סרט הפולחן "אל טופו" שיצא לאקרנים ב-1970, שיכנע את הופר שלא לערוך את הסרט באופן מסורתי, וכאשר קברניטי חברת יוניברסל ראו את התוצאה, הם זועזעו.

סרטו של הופר, כאשר הוקרן לבסוף, אמנם זכה בפרס הביקורת בפסטיבל ונציה, אך הביקורת בארצות הברית קטלה אותו, הוא הוקרן בניו יורק במשך שבועיים בלבד וכמעט לא הופץ במקומות נוספים. בשנים האחרונות יש נטייה להעריך מחדש את הסרט, וגם הופר עצמו, שנהג להשמיץ את סרטו, טען בשנים האחרונות ששינה את דעתו עליו.

בעקבות הכישלון של "הסרט האחרון" לא ביים הופר סרט נוסף במשך כמעט עשור. בשנות ה-70 הופיע בסרטים מועטים בלבד, שמרביתם הופקו במרחק מהוליווד, ובהם "הצד השני של הרוח", סרטו האחרון של אורסון ולס שצילומיו לא הושלמו מעולם, "ידיד אמריקאי" של וים ונדרס, שהתבסס על ספר מאת פטרישה הייסמית ובו הוא גילם את דמותו של טום ריפלי, ו"אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה.

בתפקיד המוות

בשנות ה-80 חזר הופר להוליווד. ב-1980 הוא ביים את "Out of the Blue", סרט מצוין שהציג את סיפורה של צעירה מדרנית (לינדה מאנץ, שהתגלתה בסרטו של טרנס מאליק "ימים ברקיע"). הופר גילם את אביה, אסיר לשעבר ונהג משאית בהווה. בשני העשורים הבאים נדמה היה שהופר עובד ללא הפסקה ומופיע בסרטים טובים יותר וטובים פחות; הבולטים שבהם היו "ראסטי ג'יימס" של קופולה, "תעלומת אומגה" ("The Osterman Weekend") של סם פקינפה, "גדות הנהר" של טים הנטר, "האלמנה השחורה" של בוב רפאלסון, "הרץ האינדיאני" של שון פן, "אהבת אמת" של טוני סקוט (על פי תסריט של קוונטין טרנטינו), "ספיד" של יאן דה בונט, "עולם המים" של קווין ריינולדס ו"בסקיאט", הסרט הראשון שביים ג'וליאן שנאבל. לא רק שבאותן שנים זכה הופר להערכה הולכת וגוברת כשחקן, אלא שהוא נהפך לסמל הוליוודי: המורד ששרד.

תצלום: אי-פי

הופעתו המרשימה ביותר בפרק הזה של הקריירה שלו היתה בדמות פרנק בות ב"קטיפה כחולה", סרטו של דייוויד לינץ', שבו עיצב את אחת הדמויות הפסיכופתיות המרשימות והמצמררות ביותר בתולדות הקולנוע; היו אף שטענו כי בסרטו של לינץ' גילם דמות שמרכיביה הבסיסיים היו הקרובים ביותר לאלה של דניס הופר במציאות.

ב-2002 הופיע הופר בחמש אפיזודות של הסדרה "24"; ב-2008 שיחק בתפקיד משנה בסרטה של איזבל קויישט "החולשה ליופי", שהתבסס על נובלה מאת פיליפ רות (וכיכבו בו בן קינגסלי ופנלופי קרוז), וגם גילם, עטוי גלימה שחורה, את המוות בסרטו של וים ונדרס "פלרמו שוטינג". באחרונה הוא סיים את צילומי העונה השנייה של הסדרה "התרסקות", שמבוססת על הסרט זוכה האוסקר.

הופר ביים ארבעה סרטים נוספים. "צבעים" מ-1988, בכיכובם של רוברט דובאל ושון פן, היה סרט משטרה סטנדרטי למדי, אך בוים בעוצמה ריאליסטית (בזמנו עורר הסרט תשומת לב בגלל מהומות שפרצו בין חברי כנופיות בכמה מאולמות הקולנוע שבהם הוקרן). ב"המפגש" ("Catchfire") המעניין מ-1990, שכמעט לא הופץ, גילם הופר רוצח שכיר רומנטי שדולק אחרי ג'ודי פוסטר; מפיקי הסרט הוציאו את הסרט מידיו של הופר, והוא הסיר מהסרט את שמו כבמאי. "נקודה חמה" מאותה שנה היה פילם נואר עכשווי, בכיכובם של דון ג'ונסון, וירג'יניה מאדסן וג'ניפר קונולי. "Chasers" ב-1994 היה קומדיית פעולה על אודות שני חיילי המשטרה הצבאית המלווים חיילת סקסית למעצר.

"אדם בעקבות גורלו" היה ונותר הסרט החשוב והידוע ביותר בקריירה של דניס הופר. קשה לדעת מי מבין יוצרי הסרט היה הכוח המשפיע ביצירתו, וייתכן שהוא היה תוצר של המפגש בין כל מי שהיו מעורבים בעשייתו; אך אין ספק שלאינטליגנציה ולתעוזה של הופר, שניכרו גם בהופעותיו הטובות ביותר כשחקן, היה תפקיד מכריע בהתהוותו של הסרט, שמכל בחינה אפשרית כמעט - מבנה התסריט, עיצוב הדמויות, סגנון העריכה והשימוש במוסיקה - ייצג את רוחה המהפכנית של אמריקה בסוף שנות ה-60. דמותם של הופר, פונדה וניקולסון באותו סרט היו לסמליה של אותה תקופה, ואין מה שמסמל את רוחו של הסרט טוב יותר מסיסמת הפרסומת המבריקה שלו, שהכריזה שהסרט מציג את סיפורם של שני גברים שיצאו לחפש את אמריקה ולא מצאו אותה בשום מקום.

דניס הופר מצא את מקומו באותה אמריקה ובקולנוע שלה; מ"מרד הנעורים" ועד לסרטיו האחרונים הוא היה למרכיב שעיצב את הנוף שלהם בתודעה. אולי יותר מכל ייזכרו פניו של דניס הופר, שבהרף עין יכלו להיהפך מיפות ועדינות למרתיעות ומאיימות. סיפורו, שהתגלגל מהקולנוע ההוליוודי הקלאסי אל הקולנוע האמריקאי החדש וממנו לקולנוע העכשווי, הוא זה של הקולנוע הזה כולו.

*#