אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיקוניות והתלישות של מאיר פיצ'חדזה

חוויות ההגירה, הזרות והתלישות ליוו את האמן מאיר פיצ'חדזה, שמת ביום חמישי, לאורך כל חייו. גם בעולם האמנות הישראלית הוא היה יוצא דופן, אבל שפתו הייחודית, שלא חששה לרגש, הובילה אותו אל לב הקונסנזוס

תגובות

מאיר פיצ'חדזה, שמת ממחלת הסרטן ביום חמישי האחרון, בן 54, היה אמן אהוב מאוד על הקהל ועל קהילת האמנות. פיצ'חדזה הובא למנוחות ביום חמישי בקריית שאול. הוא הותיר אחריו בן ובת.

פיצ'חדזה היה מאותם אמנים מעטים שגם אנשים שאינם חובבי אמנות מושבעים מזהים מיד את סגנונם - במקרה של פיצ'חדזה, גם בזכות הנרטיביות שאיפיינה את עבודותיו ועשתה אותן נגישות. במבט על תולדות האמנות הישראלית הוא ייזכר גם כמי שהפך אותה לרב-תרבותית באמת.

בשנים שבהן החל פיצ'חדזה להציג, תחילת שנות ה-80, כבר החליפה ניו יורק את פאריס כמכה של האמנות הישראלית (באיחור של כ-30 שנה). ארץ מוצאו, גאורגיה, כונתה גרוזיה ועדיין לא היתה אתר נחשק לטיולי ג'יפים ומרכז מתפתח של אמנות עכשווית, אלא בעיקר מקום שעליו ועל המהגרים ממנו סופרו בדיחות גזעניות.

פיצ'חדזה נכנס להיכל התהילה של האמנות הישראלית כנגד כל הסיכויים - הוא לא למד באקדמיות המוכרות כאן ולא בא מהרקע הסוציו-אקונומי של רוב אמני הזרם המרכזי. הוא הציע אמנות עשויה היטב ועולם דימויים שהשתרע בין טבע לשפת סימנים, וכלל גם התייחסות לתצלומי ילדות שנראה כאילו התרחשה במאה ה-19 או בסרט של אמיר קוסטוריצה. עיקר כוחו היה שלא חשש לרגש. באמנות שלו, במיוחד במשך שנות ה-80 וה-90, התנהל דיון אינטלקטואלי מרתק על תוקפו של הדימוי, אבל דיון זה לא עיקר את אמנותו.

בית חסר אהבה

מאיר פיצ'חדזה נולד בעיר כותאיסי בגרוזיה וגדל בה בשנות ה-50 וה-60, שבהן סיסמאות קומוניסטיות ודמותם של לנין וסטאלין עוד היו לחם חוק (בראיון ל"'הארץ" ב-2008 הסביר כי תלה ציורים של המנהיגים במטבח ביתו משום שבילדותו נכפו עליו דיוקנותיהם ועכשיו הוא מרגיש טוב לתלות אותם מבחירה, אבל במקום שבו יתכסו באדי טיגון). את בית הוריו תיאר כבית חסר אהבה ושמחה וללא שום נטייה אינטלקטואלית או תרבותית. אביו עבד כרצף חרסינה והתעמר בילדיו. את אמו זכר בעיקר שותקת. אהבה קיבל מאחותו הגדולה, מקוואלה, שכדי להיות אתה הצטרף כילד לחוג לציור ב"היכל פיאנארוב", בית עם קומוניסטי.

בבית העם לימד ראזו ראמשווילי, שהיה פסל ידוע בגרוזיה והיה במשך שנים ראש אגודת האמנים. ראמשווילי זיהה את הכישרון של האחות והאח והם נהפכו לבני בית בסטודיו שלו. האחות ציירה ללא הפסקה. פיצ'חדזה, לעומתה, זנח את הציור וחזר אליו רק אחרי עליית המשפחה לישראל בתחילת שנות ה-70 כשהיה בן פחות מ-18. חוויות ההגירה, הזרות, התלישות והשבר ליוו אותו כל חייו. לילדות הקשה ולהגירה, שתי חוויות שיצרו בור שחור שלא היה אפשר למלא או לפצות עליו, הצטרפה מאוחר יותר גם ההתאבדות של אחותו.

                            דיוקן עצמי עם מזוודות, 1996

המשפחה הגיעה לאור יהודה, מקום שגם כיום, למרות הקירבה לתל אביב נחשב למנותק ממרכזי התרבות. פיצ'חדזה לא עבר בשום צינור מקובל של קליטה והחל לעבוד ימים אחדים אחרי שעלה לארץ בליטוש אותיות פליז על מצבות בבתי קברות. קשה לחשוב על אופן מקאברי יותר להכיר את השפה העברית. אחותו מקוואלה עבדה בהלחמת חוטים במפעל אלקטרוניקה (אחות נוספת נותרה בגרוזיה ועלתה לארץ רק באמצע שנות ה-80).

לציור הוא חזר בארץ, אבל בלי שום קשר לממסד האמנותי. אחותו הציגה בתערוכה של אמנים עולים. בעזרת תושייה בלבד פיצ'חדזה הצליח לארגן תערוכה משותפת לשניהם בבית סוקולוב בתל אביב. אף שהיו אמנים לא ידועים, התערוכה הצליחה מעל ומעבר למצופה ונמכרו בה יצירות רבות. שנים מאוחר יותר סיפר בראיון כי הציורים שלו היו "בחום וירוק, דמויות ונופים. היא הושפעה מפיקאסו וציירה דמויות כחולות ומוארכות עם פנים דמויי איקונות רוסיות". לאחר נישואים קצרים וכושלים, היא הפסיקה לצייר. בהמשך ניסתה להתאבד, אושפזה בעקבות זאת ולאחר השחרור התאבדה בתלייה בבית הוריה.

פיצ'חדזה נישא ועבר לתל אביב. לאחר שנים אחדות שבהן צייר גם ציורים שנועדו מראש לרצות קהל רחב ככל האפשר, הוא החליט להתמקד בציור שראה בו אמנות. שנה אחת למד בקלישר (אז הבית ספר הגבוה לציור ע"ש מרגושילסקי) והציג במשך שנות ה-80 תערוכות יחיד בגלריה דביר ובקלישר 5. הוא זכה פעמיים במלגות קרן שרת של קרן אמריקה ישראל, בפרס האמן הצעיר ובפרס היצירה ממשרד התרבות. כמו כן זכה להצלחה מסחרית גדולה. העבודות שלו, שהתקבלו מיד באהבה על ידי הממסד האמנותי, היו חלק מגל תנופה של ציור ישראלי בשנות ה-80, לצד העבודות של גבי קלזמר, עסאם אבו-שקרה, אסד עזי ויעקב מישורי; הן היו חלק ממה שיצר סצינה אמנותית חדשה, מעניינת, מגוונת ובת זמנה יותר ממה שקדם לה (ועדיין לא קיבלה הכרה מספקת).

העבודות של פיצ'חדזה היו ציורים ריאליסטיים שכללו שפת סימנים והופיעו בהם סמלים כמו לב מדמם שנראה לקוח ישירות מציור איקונות. הן הציעו שפה שלא היה לה תקדים באמנות הישראלית. פיצ'חדזה צייר על פי תצלומים כשיטת עבודה מוצהרת, והעיסוק בכמה סוגים של מציאות מיקם אותו בין הקולות השונים של מה שכונה הציור הפוסט-מודרני של ג'וליאן שנאבל ודייוויד סאלה האמריקאים, לצד זיקות לא מעטות לציור הטרנס-אוונגרד האיטלקי של אנצו קוקי ופרנצ'סקו קלמנטה.

שאלות של שייכות

פיצ'חדזה בדרך כלל לא צייר סקיצות ונהג לצייר על רקע שחור, רקע שבתולדות האמנות מזוהה עם ציור ספרדי מנייריסטי ובארוקי. בשנות ה-90 הציג תערוכת יחיד כמעט בכל שנה בגלריות מובילות ובהן גולי מ' וגלריה גבעון, לצד תערוכות קבוצתיות רבות. בתחילת שנות ה-90 נסע כמה פעמים למשך זמן מה לניו יורק ועבד שם בהצלחה, אבל ב-1996 שב לארץ כדי לתרום כליה לבתו.

פיצ'חדזה (תצלום: עדי מזן)

בשנות ה-90 החל לצייר ציורים שבהם חזרו שוב ושוב מזוודות מהגרים וחקר שוב ושוב שאלות של שייכות. הוא היה מזוהה עם הפיכת התרבות הגיאורגית למקובלת בזירה של חיי הלילה והקולינריה התל-אביביים, יחד עם מי שהיתה אז בת זוגו, ננה שרייר. עם זאת סיפר בראיונות שוב ושוב על רשמיו השליילים מביקוריו בארץ הולדתו.

באופן כמעט סמלי זכה פיצ'חדזה ב-1990 במדליית זהב בביאנלה האסיאתית-אירופית שהתקיימה באנקרה שבטורקיה, אירוע ששמו מצביע על ניסיון מעורר הערכה, אבל לא ממש משכנע, לגשר על תרבויות. פיצ'חדזה היה מפוכח בנוגע לתרבות של ארץ מוצאו ולא פחות מכך בנוגע לתרבות האמריקאית שהכיר בניו יורק, וכמובן בנוגע לתרבות ישראלית. הוא צייר לפי תצלומים ישנים של משפחתו עולם קשה וחסר רחמים. בכוחות מעוררי הערצה ניתק את עצמו מעבר של עוני והתעקש מגיל צעיר לעסוק ולהתפרנס מציור. כיום לא יהיה מוגזם לומר שעבודתו מצויה בכל אוסף מקיף של אמנות ישראלית, או לפחות שהיא חייבת להיות שם.

*#