אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הוט צ'יפ" מחזירים את האמון בפופ

צדיקים בודדים בפס הייצור ההמוני של סדום המסונתזת והמלוקקת

תגובות

שוויון הנפש שבו מתקבל הכרסום ההולך וגובר בערכה של המקוריות בפופ, הוא האינדיקציה הטובה ביותר למצבו העגום. נדמה כי עצם הדרישה ליצירתיות שאינה נשענת או נסמכת על נקודת ייחוס קודמת נהפכה לנאיבית, על גבול הלא לגיטימית. אם בעבר הדגימות או הפרפרזות המלודיות היו ציטוטים מחוכמים שנטענו בקונטקסט חדש, או רפרורים לקלאסיקות נשכחות ואבודות, כיום נעלמה הבושה; אקט ההשתנה עזב את הבריכה ועבר למקפצה. המצעדים מלאים ברפרודוקציות זולות ועצלות, שניכר כי לא נעשה בהפקתן כל מאמץ לחיפוש מעמיק יותר אחרי השראה, והם מרוקנים את הסימפול מהמשמעות המקורית והחתרנית שלו (וזה עוד לפני שנכנסים לסוגיית הקאברים הבעייתית לכשעצמה).

ואז מגיע אלבום כמו "One Life Stand" של "הוט צ'יפ" וגורם לך לחזור להאמין. "הוט צ'יפ" הם אמנם יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל - צדיקים בודדים בפס הייצור ההמוני של סדום המסונתזת והמלוקקת - אבל יש באלבום שלהם מספיק תחמושת בשביל לצאת מצוידים לקרב.

"הוט צ'יפ" היא אולי לא הלהקה המקורית היחידה שפועלת כרגע - ברוך השם יש "גריזלי בר", "דירטי פרוג'קטורז", "ממורי טייפס" וכל מה שדיינג'ר מאוס נוגע בו - אבל היא כמעט היחידה. MIA היא אקזמפלר נוסף שעושה את זה, מתוך עשרת הגדולים. לא ש"הוט צ'יפ" חפים מהשפעות שמהדהדות מהמוסיקה שלהם - אסיד האוס, טכנו מוקדם, דאב, פולק, פופ אייטיזי, סול לבן - אלא שהם מסירים מהן את האבק ומתיכים את כולן לתוך שלם אחד גדול וחדשני. הגישה הזו היא מה שהופך את "הוט צ'יפ" לצייטגייסט; ללהקת הפופ היחידה שחיה את הרגע ומזקקת אותו לצליל. אפילו אצל תאומים האמריקאים הלא זהים שלהם "LCD סאונדסיסטם" יש יחסי מסמן-מסומן ברורים יותר עם אבות המזון המוסיקליים - פוסט פאנק ודיסקו.

זו תחושה נהדרת ונדירה להקשיב לאלבום כמו "One Life Stand", שלא יכול היה לצאת בשום זמן אחר מלבד עכשיו; תחושה שמייתרת כמעט את כל מה שמסביב ומחפה על הדפקטים הקטנים, הכל כך זניחים, שקיימים בו. הוויכוח הראוי היחיד בהקשר שלו הוא איזה שיר אתם מעדיפים: שיר הנושא עם השם המבריק, הטקסט האמוציונלי, הפזמון הסוחף והבייסליין החומצתי, או "Take it In" עם ההרמוניות המלאכיות, האופוריה והביט האלקטרוני? האם כלי המיתר של "Hand Me Down Your Love" - התמה המרכזית כאן - מנצחים את האחווה המרגשת של "Brothers"? האם האקורדים הקווין סונדרסוניים של "I Feel Better" לוקחים את הרייביות של "We Have Love"? ואיזו בלדה יותר אפקטיבית, "Slush" האקוסטית, או "Keep Quiet" החללית?

התשובות לבעיות הקיומיות הללו, שמלוות בשאלת הבונוס "את הקול של מי אתם מעדיפים, של אלכסיס טיילור (הגבוה והמעט יבבני) או של ג'ו גודאר (הגברי והבוטח)?" מתחלפות מדי האזנה. "הוט צ'יפ" מספיק מתוחכמים בשביל לא לחשוף מיד את כל הכלים שלהם; ככל שמעמיקים בהם מתבהרים ניואנסים, מתגלים מהלכים מלודיים חבויים, נחשפות שכבות חדשות ומופיעים רבדים מוצנעים.

"One Life Stand" הוא תוסף הדלק שמזניק את "הוט צ'יפ" לראש המרוץ. אחרי שנות פעילות אינטנסיבית שבהן ההבלחות הגאוניות שלהם הופיעו בעיקר ברמיקסים (לאיימי ויינהאוס, "גורילאז", "לאב איז אול", ג'יימי לידל ועוד) וסינגלים (,"Ready for the Floor" "Boy from School", "Over and Over") הכישרון העצום והחזון של טיילור וגודאר מתנקז סוף כל סוף ליצירה שלמה. ככה פותחים עשור.

הוט צ'יפ. "One Life Stand" הליקון

*#