אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נראים 17 מיליון דולר של עיצוב?

מוזיאון העיצוב הראשון בישראל, שהוא גם בניין הציבור הראשון של המעצב הבינלאומי רון ארד, נהפך לאייקון עיצובי עוד לפני שהוצגה בו ולו תערוכה אחת. כך מבטאת חולון את נחישותה להפוך למרכז תרבות מוביל

תגובות

מהו המוצג החשוב ביותר באוסף של מוזיאון העיצוב החדש בחולון? לדעתה של המנהלת האמנותית גלית גאון, התשובה ברורה: בניין המוזיאון כשלעצמו. הספירלות המתכתיות-חלודות בצבעי חום, כתום ואדום הן לא רק הדבר הכי מרתק בחולון אלא גם אחד מהאובייקטים האדריכליים המפתיעים שנבנו בשנים האחרונות בישראל.

עוד לפני שהוצגה במוזיאון החדש ולו תערוכה אחת, ברור שמדובר באייקון ובמבנה שמעורר תשומת לב בינלאומית. הדגם שלו כבר הוצג במרכז פומפידו בפאריס ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ומאמצע פברואר יוצג גם במרכז האמנות של הברביקן בלונדון. מגזין התיירות האמריקאי היוקרתי "קונדה נסט" אף הזדרז להעניק לו את פרס החדשנות והעיצוב השנתי בתחום התרבות. בניין המוזיאון ייחנך ביום ראשון הקרוב באירוע חגיגי והתערוכה הראשונה תיפתח במארס.

זהו בניין הציבור הראשון שמתכנן רון ארד בקריירה הארוכה שלו, ולמרות הראשוניות, ואולי דווקא בזכותה, הוא הצליח ליצור מבנה בולט ויוצא דופן בנוף הישראלי. ניכר בו ביטוי לצומת דרכים מסקרן בעשייה האדריכלית העכשווית, שבו פועל המעצב בתפר שבין שרטוט ידני לבין שימוש במחשב. הספירלות המתכתיות המושכות הן פרי העיפרון והיד החופשית, אבל התרגום והביצוע שלהן ממוחשבים לחלוטין.

המוזיאון שתיכנן ארד - המעצב והאדריכל הבינלאומי יליד ישראל הפועל בלונדון, שסיים השנה את תפקידו כראש המחלקה לעיצוב ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון - מורכב למעשה משני מבנים נפרדים ומובחנים: מערכת הספירלות, ומבנה בטון קונוונציונלי שנושא אותה ומכיל את אולמות התצוגה. הכניסה היא דרך כיכר פנימית הלכודה בין שני החלקים האלה ויוצרת חלל עשיר להפליא. מעל חלקה הקדמי נמתחת תקרה שחורה, דמוית בטן של לווייתן, שהיא למעשה הרצפה של חלל התצוגה המרכזי. בחלקה הפנימי של הכיכר נפתח שוב המבט לשמים ומוביל את המבקרים אל הכניסה הראשית. בתווך שבין הפתוח לסגור ממוקמים משרדי הכרטיסים, חנות המוזיאון (שמפעילה טולמנס) וכן סניף של בית הקפה אידלסון 10 התל-אביבי. רצועות הפלדה מכתיבות בהתעקלותן את החלל וממסגרות רקיע נקי כמעט לחלוטין מבניינים סמוכים. מגען המחוספס מעט מרמז על העיסוק הנרחב של תצוגות המוזיאון בחומר ובטכנולוגיה (ראו למטה).

מוזיאון העיצוב בחולון. נס קטן

שני אולמות התצוגה נועדו לאפשר לאוצרים גמישות, לקח שנלמד ממוזיאון האמנות הידוע שתיכנן פרנק גרי בבילבאו שבספרד. האולם הקטן והסגור בקומת הקרקע מיועד למוצגים קטנים או עבודות תלויות על הקיר. האולם המרכזי בקומה השנייה משתרע על פני 500 מ"ר, מואר באור טבעי נעים ונועד למיצבים תלת-ממדיים גדולים. עוד הוקם במוזיאון (שתוכנן בשיתוף האדריכל הישראלי אסא ברונו) אגף חינוך שנועד לשמש "מעבדת עיצוב עכשווית" ופונה לחצר פנימית שבה גן.

"בניין די אוטיסטי"

"הבניין הזה הוא מין נס קטן", אומר ארד בראיון טלפוני מהסטודיו שלו בלונדון. "זה בניין צנוע, שתי גלריות וחצר פנימית, שיצא בסופו של דבר דומה מאוד למודל ולהדמיות. מה שתיכננו, זה מה שיצא".

אם ארד נשמע מופתע מעט, זה לא מקרה. בספטמבר 2003 הוא סיפר בראיון לעיתון "הארץ" על יחסו להצעה לתכנן את המוזיאון הישראלי הראשון לעיצוב: "ניסיתי להתנער מההצעה כי נרתעתי מהפרויקט. חששתי שהוא עלול להיות בעייתי. הרעיון של מוזיאון לעיצוב בחולון הוא סוריאליסטי. לאנשי העירייה היתה כותרת בלבד, משהו בנוסח ‘אה, התפנה מבנה בחולון אז נבנה מוזיאון'. חשבתי שאצליח להתחמק כשהמלצתי להם לבדוק את הנושא של מוזיאונים לעיצוב בעולם, אבל הם פנו למעצב דניאל צ'רני, שחקר את הנושא והעביר להם המלצות לעיצוב המוזיאון". ארד, שקיבל עליו לבסוף את הפרויקט, הוסיף: "לזכותם ייאמר שבסופו של דבר הם עשו כל מה שחשבתי שלא יעשו".

ארד, שפיקח על הפרויקט מהסטודיו שלו בלונדון, קיבל בכל יום תצלומים שמהם למד על התפתחותו. לפני חודש וחצי, בעת ביקורו האחרון בארץ, ראה את המבנה כשהוא כמעט גמור. על רצועות הקורטן המקיפות את המוזיאון והפכו אותו לאייקון עיצובי הוא אומר: "הן נחתכו בקטעים של כ-14 מטרים, גודל שהוכתב על ידי המכולה שהגיעה מאיטליה. השתמשנו בשלושה טונות של פלדה, 4,000 מטרים מרובעים של קורטן, שאם אתה מחבר את כל הקורות זו לזו הן מגיעות לאורך של קילומטר. מבחינה הנדסית זה פרויקט מורכב מאוד. רצועות הקורטן לא משמשות רק כפנים היפות של הבניין, הן גם המבנה. אין אף עמוד בבניין.

"יש כמה מבטים וחוויות שגילינו בפעם הראשונה באתר עצמו, ושמחנו מאוד בהם. מובן שיש גם דברים אחרים, זה בלתי נמנע. אני מניח שאם המוזיאון היה נבנה בטוקיו אז היו פחות דברים כאלו. אבל ביקרתי בבניין החדש של זאהה, ואנחנו במצב יותר טוב". ארד מתכוון לאדריכלית זאהה חדיד, שחנכה בנובמבר האחרון ברומא את "מאקסי", המוזיאון הראשון לאמנות עכשווית באיטליה. מוזיאון זה, כמו השלוחה של מוזיאון פומפידו בעיר מץ שבצרפת בתכנונו של האדריכל היפאני שיגורו באן והמוזיאון בחולון, אמורים להיות מוקדי משיכה לתיירות אדריכלית נוסח בילבאו.

"כולם בונים על המודל של בילבאו", מאשר ארד, "אבל צריך לזכור שסדר הגודל של בילבאו הוא פי 10 מהמוזיאון שלנו, ושהמוזיאון בבילבאו עובד עם העיר בצורה בלתי רגילה. יש להם עיר לעבוד אתה. המוזיאון בחולון נמצא ליד אוטוסטרדה, מול קניון מהמאה ה-19 ושיכונים. בגלל זה הפרויקט היה צריך להיות עצמאי. אם הוא יהיה גורם משיכה? אני מקווה שכן".

ארד מוסיף, כי "המבנה הזה תוכנן לאתר שבו הוא נמצא, הוא יכול להיות רק במקום שהוא עומד. הוא פונה לכיכר, אבל הכיכר היא לא ממש כיכר. זו לא כיכר עירונית שיש לה אופי אורבני".

ככלל המרקם שם הוא לא ממש עירוני, אלא בעיקר מגורים.

"את זה אני אשאיר לעיתון לכתוב, או-קיי?" עונה ארד בדיפלומטיות. "הכיכר היא לא איזו פיאצה איטלקית. היא לכודה בין משהו שהוא למעשה האחוריים של המדיטק לבין שני רחובות ראשיים. האתגר היה לתכנן בניין שמזמין להיכנס אליו, וזה נעשה באמצעות יצירת היררכיה של חללים חיצוניים. המעטפת זה דבר אחד, החללים זה דבר שני, והרווח ביניהם מכיל את השירותים, התשתיות, תעלות מיזוג, כל מה שצריך.

"מאחר שהשטח של האתר היה יחסית קטן, אחת ההחלטות הראשונות שקיבלנו היתה שחלל אחד יישען על הקצה של החלל השני. אם היה מדובר בפסל היינו מדברים על חללים נגטיביים, אך מכיוון שמדובר בבניין, אנחנו מדברים על חללים חיצוניים. אתה יכול לקרוא את הבניין מבחוץ, פחות או יותר כמו אובייקט. כשאתה בפנים אתה כבר בעולם אחר, כל העולם שבחוץ נעלם, והמבט היחיד שיש לך אל מחוץ למוזיאון הוא לשמים. אתה כמעט שלא יכול לראות את השכנים. מרגע שנכנסת זה בניין די אוטיסטי, אתה בעולם שלו".

פרט ממבנה המוזיאון בחולון. אחר הפרויקטים הבאים של ארד הוא תכנון אולם קונצרטים באילת (תצלום: יובל טבול)

התפישה של המוזיאון כאובייקט משקפת את יכולתו הווירטואוזית של ארד כמעצב מוצר, אך גם מבטאת את ניסיונו המועט בתכנון חללים אדריכליים בקנה מידה גדול. אם כיכר הכניסה מעוררת התרגשות, הרי החללים הפנימיים שגרתיים ומאכזבים למדי. ברגע שנכנסים לבניין אובד כמעט לחלוטין הקשר עם פלדת הקורטן האדמדמה. היא מגיחה רק פעם אחת, בקצה של גרם המדרגות המחבר בין שני אולמות התצוגה. אולי העובדה שחללי הפנים לא מצליחים להתחרות בחוויה העשירה שבחוץ היא דרכו של ארד למקד את המבקרים בתערוכה.

חולון אינה העיר היחידה בארץ שחשקה באייקון עיצובי מעשה ידיו של אחד המעצבים הידועים בעולם: בימים אלו, מגלה ארד, הוא מתכנן אולם קונצרטים באילת. עיריית חולון אמנם מתגאה בפרסומיה בכך שמוזיאון העיצוב בעיר הוא המבנה הציבורי הראשון בתכנונו שהושלם, אך ארד עצמו אומר: "אנחנו לא מסתכלים על העבודה בתור שיא בקורות החיים. אנחנו עכשיו עושים את זה, מתחילים לעבוד על זה, עוד מעט נעשה משהו אחר".

העיצוב התעשייתי התבגר

המוזיאון בחולון מצטרף לקבוצה מצומצמת ויוקרתית של מוזיאונים מסוגו שפועלים במתכונות שונות ברחבי העולם. מה-TDCD בבנגקוק דרך מוזיאון ויטרה בעיר בזל ועד לאוסף המכובד של הקופר יואיט בניו יורק. המאפיין המרכזי של מוזיאוני עיצוב ברחבי העולם הוא הצגה מושכת של קולקציות מוצרים אסתטיים להפליא שזמינים לרוב לפלח אוכלוסייה מצומצם. נושאי התערוכות נעים לרוב בין רטרוספקטיבות, תערוכות נושא העוסקות ברהיטים או חומרים מסוימים ותערוכות אוסף של מעצבים צעירים. במקרים רבים הם ממוקמים במבנים מעוצבים היטב בעצמם, כמו המוזיאון של חברת הרהיטים הגרמנית ויטרה שתיכנן האדריכל האמריקאי פרנק גרי. התצוגה הקבועה שם מורכבת ממאות הכיסאות שיצרה ויטרה ב-100 שנות פעילות לצד תצוגות מתחלפות.

רון ארד (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

מוזיאון העיצוב הראשון והחשוב בעולם נוסד בלונדון לפני 25 שנים. המנהל שלו, דיאן סודג'יק, מבקר ידוע ומרצה בקולג' המלכותי לאמנות, עקב מקרוב אחרי הפרויקט החולוני ואף בא לישראל כדי להשתתף באירועי הפתיחה. לדעתו, המספר ההולך וגדל של מוזיאוני עיצוב אמנם משקף עניין הולך וגדל בתחום, אך "עדיין לא מסמן טרנד"; הוא אינו צופה שבכל עיר מרכזית יוקם מוסד שכזה. "אין ספק שהעיצוב התעשייתי התבגר ונמצא מספיק זמן בסביבה כדי להתחיל לקבל תצוגה מוזיאלית", הוא אומר. "זה תחום יצירה צעיר בהרבה מאדריכלות למשל, והוא מאפיין את הייצור והתיעוש שהביא עמו המודרניזם. אני חושב שאנחנו נמצאים בשלב שיש כבר מגוון מספיק כדי להציג לקהל".

סודג'יק מספר כי המוזיאון שלו התחיל את דרכו במרתף של מוזיאון ויקטוריה ואלברט מתוך מטרה להחזיר את השיח הביקורתי לעיצוב התעשייתי, כפי שהתקיים למשל בבית הספר הבאוהאוס. "כבר מתחילת הדרך היה לנו ברור שאנחנו לא יכולים לפנות רק אל ה'כמורה' של המעצבים ואנשי המקצוע, אלא צריכים למשוך גם את הקהל הרחב דרך תוכניות ואירועים שונים", הוא אומר. כיום שוכן המוזיאון בבניין הניצב על נהר התמזה ששימש בעבר מחסן בננות. המבנה המקורי שופץ לבלי הכר בקווים של הסגנון הבינלאומי ובכל שנה מבקרים בו רבע מיליון בני אדם.

לדעתו של סודג'יק, מוזיאון עיצוב אינו אמור בהכרח להתמקד בעשייה המקומית, וכך גם בחולון: "צריך להיות שילוב של מעצבים ישראלים, בהתאם לאיכות העבודות שלהם, בתערוכות שונות". אצלו בלונדון, למשל, מוצגת כעת תערוכה רטרוספקטיבית של המעצב הגרמני החשוב דיטר ראמס בצד תערוכה של עבודותיו האחרונות של האדריכל הבריטי דייוויד צ'יפרפילד. המפתח בעיניו הוא רמת העיצוב ולא ההשתייכות הלאומית.

הקופר יואיט בניו יורק

ככל שרמת העיצוב חשובה, מתברר שגם אג'נדה מקורית יכולה לחולל פלאים במעמדו של מוזיאון בשיח המקצועי בעולם. הקופר יואיט בניו יורק, למשל, אימץ לפני כמה שנים סדר-יום ירוק. התערוכות האחרונות שהוצגו שם מבקשות לבחון את המוצר לא רק בקנה מידה אסתטי וצרכני אלא גם דרך תפקידו ורמת הקיימות שלו. לאחרונה הוצגה שם תערוכה ושמה "Design for a Living World" שבה התבקשו מעצבים לבדוק כיצד קהילות ברחבי העולם יכולות להשתמש במשאבים הסמוכים אליהם ואולי אף להפוך אותם למוצרים.

בישראל בוודאי לא חסרות אוכלוסיות מקופחות או נושאים סביבתיים בוערים. גם אם חוג הלקוחות של הרשתות הביטאט וטולמנס גדל בהתמדה, הרי רוב הישראלים רחוקים מבחינה כספית ומבחינת מודעות מצריכה של מוצרים מעוצבים שלא נקנו באיקאה. מעניין אם מוזיאון העיצוב ישכיל לקרוץ גם לקהלים האלה ולקיים פרויקטים עיצוביים-קהילתיים, למשל עם המגזר הבדואי, עם יוצאי אתיופיה או עם קהילות חרדיות. הנה ייחוד שהמוזיאון בחולון יכול למצוא בקלות והוא ממש מתחת לאף.

17 מיליון דולרים חולוניים

עלות הקמת המוזיאון לעיצוב: 17 מיליון דולר, במימון עצמאי של עיריית חולון. לשם השוואה, הקמת האגף החדש במוזיאון תל אביב, שיושלם השנה, עולה 45 מיליון דולר. עלות השיפוץ המקיץ שמתקיים בימים אלה במוזיאון ישראל היא 80 מיליון דולר.

זמן התכנון והביצוע: חמש שנים. העבודה נעשתה במקביל בסטודיו של רון ארד בלונדון, במפעל לייצור פלדת הקורטן באיטליה ובאתר הבנייה בחולון.

שטח: 3,700 מ"ר, מתוכם שתי גלריות, הגדולה של 500 מ"ר והקטנה של 250 מ"ר. חלל נוסף של 100 מ"ר מיועד למעבדת עיצוב.

היעד: ברוקלין

מאחורי המוזיאון השאפתני שתיכנן רון ארד ניצבים יעדים שאפתניים לא פחות - בראש וראשונה להפוך את חולון לבירת העיצוב הישראלית. צוות המנהלים והאוצרים מבקשים לקיים בו פעילות המשכית ומשמעותית ולמשוך אליהם את הקהל המקצועי מרחבי העולם, כמו את הקהל הרחב. "בארץ צריך לתת דחיפה לא למעצבים אלא דווקא לצרכנים", אומרת המנהלת האמנותית גלית גאון. "אין לנו מספיק צרכני עיצוב בארץ; לא אנשים רגילים, לא התעשייה ולא המדינה. אני חושבת שאם נצליח לעורר את הצד הזה, נוכל לגרום למקום שאנחנו גרים בו להיראות יותר טוב. זה המקום שלנו כמוזיאון".

מוזיאון העיצוב בלונדון (תצלום: לוק היאס)

חולון כבר הצליחה להיחלץ מהבינוניות המאפיינת ערים רבות ברחבי הארץ, בין השאר כשמיתגה את עצמה כבירת הילדים של ישראל. המוזיאון החדש הוא עוד נעץ צבעוני (ויקר) במפת מוסדות התרבות של העיר, הכוללת גם את המדיטק הסמוך, הסינמטק, ספריית החומרים, מוזיאון הילדים, מוזיאון הקומיקס הקריקטורה והמכון הטכנולוגי.

"אפשר לראות בנו את ברוקלין של המטרופולין", אומר מנהל מתחם המדיטק ומוזיאון העיצוב, אלון ספן. לדבריו, המוזיאון מתכוון לא רק להציג תערוכות אלא גם לחולל שורה של אירועים תרבותיים. "זה יכול להיות כנסים בינלאומיים, שבוע עיצוב, חילופי סטודנטים בין המכון הטכנולוגי לבין מוסדות דומים".

גם דיאן סודג'יק, מנהל מוזיאון העיצוב בלונדון, חושב שהמוזיאון בחולון הוא מהלך נכון לעיר שמבקשת לפרוש חסות על תחום העיצוב בארץ. "אין ספק שבישראל יש הרבה מאוד מעצבים צעירים ומוכשרים", הוא מציין. "רבים מהם אני פוגש כשהם באים ללמוד בלונדון. ישראל מולידה מעצבים ברמה טכנולוגית גבוהה מאוד ולכן ברור שהמוזיאון הזה לא פועל בתוך חלל ריק".

אתה חושב שהוא יצליח ליצור בחולון מה שהמוזיאון של פרנק גרי עשה בבילבאו?

"אני מקווה שהוא מייצג משהו יותר מתוחכם", הוא צוחק. "המוזיאון מזוהה כרגע עם האדריכלות שלו ואין ספק שרון ארד היה בחירה טובה מאוד. אבל מה שיכריע באמת את עתידו הוא מערך התערוכות והאירועים שיתקיימו לצדן".

ואמנם, לא בטוח שבמקרה של חולון תתממש התקווה לשחזר את ההצלחה של בילבאו. בראש וראשונה סובלת העיר מהעדר אזור מסחרי עירוני אינטנסיבי ואין בה ולו מלון אחד. מה בדיוק אמורים לעשות אלפי המבקרים אחרי שגמרו את הסיור במוזיאון העיצוב? לחצות את הכביש לקניון ולשבת במקדונלדס?

חולון אמנם מספקת שורה של מוסדות תרבות איכותיים, אבל אינה משכילה למנף את סביבתם. הנוף המשעמם של בנייני המגורים מסביב צפוי בקרוב לקבל עוד חיזוק בדמות קריית מגדלים חדשה שתוקם במגרש ענקי מול המוזיאון. גם שם לא מתוכננים רחובות מסחריים שיעניקו למבקרים את חוויית השיטוט המתבקשת ואת היכולת לשבת וסתם להתבונן באנשים בין ביקור במוזיאון למוזיאון. גם ספן מודה שבסופו של דבר צפויים המבקרים, אם מחו"ל ואם מהארץ, לחזור לישון בתל אביב. וגלית גאון מוסיפה בחיוך: "אלא אם כן הם רוצים להקים אוהל בימית 2000".

נועם דביר

התערוכה הראשונה: גוף, חרדות, עיצוב ללא עיצוב

בניין המוזיאון ייחנך ביום ראשון, אך שעריו ייפתחו לקהל הרחב ב-4 במארס, בתערוכה המסקרנת "מצב הדברים - עיצוב והמאה ה-21". ארבעה אוצרים בינלאומיים וידועי שם גויסו למשימה: ד"ר ברברה בלומינק, אוצרת ראשית לשעבר של מוזיאון קופר יואיט והמוזיאון לאמנות ולעיצוב (MAD) בניו יורק; ג'ולי לסקי, העורכת הראשית לשעבר של "ID Magazine" והיום חברת מערכת של אתר האינטרנט "Design Observer"; אריק צ'ן, המנהל האמנותי של יריד "100% עיצוב" בשנחאי שבסין; וגארת ווקר, מעצב גרפי ואוצר מדרום אפריקה.

האוצרים חילקו את 100 המוצגים בתערוכה לשמונה תמות עיקריות שמעסיקות את עולם העיצוב העכשווי, וביניהן: "בנוגע לגוף", "חרדה חברתית", "עיצוב ללא מעצב" ו"מעבר ליופי". בין השאר תעסוק התערוכה בחרדה בנוגע לגבול הדק שבין גוף בשר ודם לגוף מלאכותי; בחיים בעולם שבו מספר הולך וגדל של סכנות אמיתיות ומדומות; בטכנולוגיות, חומרים ותהליכי ייצור חדשים.

בהמשך השנה תוצג בחולון התערוכה "Senseware", שהוצגה בטריאנלה של מילאנו לפני חצי שנה. לפי אוצר התערוכה, קניה הארה, הפירוש של שם התערוכה הוא "משהו שמעורר את היצירתיות האנושית ומעורר בנו רצון ליצור דברים". בתערוכה לקחו חלק שבע יצרניות יפאניות של סיבים מלאכותיים, שעוסקות בפיתוח סיבים "אינטלגנטיים" העולים על הסיבים הטבעיים בעדינותם, ברגישותם, ביציבותם, בחוזקם ובגמישותם, ומתפקדים כמו תאי עור. כדי להמחיש את יכולתם של הסיבים הוזמנו 15 יוצרים מתחומים שונים - בהם אדריכלות, עיצוב פנים, עיצוב מוצר וגם יצרן מכוניות, מעצב פרחים ומעצבי אופנה - ובשיתוף פעולה בין טכנולוגיה לעיצוב יצרו סדרה של מיצבים. בתערוכה הוצגו בין השאר סיבי נאנו שעוביים הוא 1:7,500 מעובי שערת אדם, סיבי פחם שהם גמישים וחזקים אבל קלים באופן יוצא דופן, סיבים אלקטרוניים שיכולים להעביר חשמל, סיבים שניתן לעצב מהם צורות בשלושה ממדים. זאת לצד ספה שמשנה את צורתה כשנוגעים בה, סיבים המשמשים בית קיבול לצמחייה טבעית, לבנים רכות שילדים יכולים לשחק בהן כמו בעננים ועוד.

יובל סער

*#