אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשחיי היומיום מתנגשים באדריכלות

הגג דולף, המנגנון נתקע והבית דורש תחזוקה בלתי פוסקת. סרט תיעודי על הווילה שתיכנן רם קולהאס בבורדו מעמיד במרכזו את מנהלת משק הבית, זו שנאלצת להתמודד עם היום שאחרי אדריכלות הראווה

תגובות

"כל ארכיטקטורה דגולה דולפת", אומר הפתגם העממי. על כך ש"הבית בבורדו" שתיכנן האדריכל רם קולהאס דולף - אין עוררין. הדליפות מתועדות, מצולמות, מטפטפות, זורמות, נשפכות ומפכפכות להפליא בסרטם של אילה בקה ולואיז למואן "קולהאס: חיי בית", שיוקרן החל בשבוע הבא במוזיאון תל אביב. האם הבית הוא גם אדריכלות דגולה או יצירת מופת? על כך יהיו הדעות חלוקות. "יש מי שיראו את הדליפות, ויש מי שיראו את השמים", כתבה על הסרט מבקרת האדריכלות האמריקאית עדה לואיס הקסטבל.

עיני ראו יותר את הדליפות ופחות את השמים, עניין של חלוקת קשב ושל השקפת עולם. יוצרי הסרט רואים היטב את השמים אבל מבלים דקות ארוכות דווקא עם הדליפות - בלי להחמיץ שום דלי, מגבת, סחבה או עיתון ישן להספגת המים והתרחשויות רבות אחרות של אחורי הקלעים, שנהפכים ביד אמונה למרכז הבמה וגונבים את ההצגה.

הדליפות, כמו השמים, הן רק משל ומטאפורה למסר של הסרט, המרתק, שנון, אירוני, משעשע, בלתי דידקטי ורחוק מבכיינות, ושובר מוסכמות עתיקות יומין בייצוג האדריכלות. במקום התפריט עתיר השומנים המקובל בסרטים, במגזינים ובאלבומי אדריכלות של דימויים מפתים וקומפוזיציות מושלמות, בקה ולמואן מציצים לארכיטקטורה מאחורי הגב ומתחת לשמלה - או בתוך המכנסיים - וחושפים את הפער שבין החזון למציאות, בין הארכיטקטורה לבין "חיי בית".

מה שרואים משם לא רואים מכאן - דליפות, תקלות, פגמים, קשיי תחזוקה, התנגשויות ראש בראש בין גרם מדרגות לולייני תלול וצר לבין שואב אבק, מגבים, סחבות רצפה ודליי ספונג'ה, שטחים רחבי ידיים שיש לתפעל ולתחזק נון סטופ וטכנולוגיות בלתי ידידותיות שיש להיאבק עמן. לא רק לא רואים, אלא שלא נהוג בדרך כלל להציג אותן לראווה בחברה מכובדת. בטח שלא לא ביצירה של אדריכל כקולהאס.

גוואדלופה אסדו

עוד שלא כמקובל בחברה אדריכלית "מכובדת", גיבורי הסרט אינם האדריכלים המציגים את מרכולתם או בעלי הבית שטרחו מבעוד מועד להעלים סימני חיים מחשידים מסצינת הצילום, אלא האנשים שמאחורי הקלעים המדבררים, מציגים ומגישים אותו כפי שהוא, ללא כחל ושרק, ברגעיו המביכים. בראשם מנהלת משק הבית הקבועה גוואדלופה אסדו, כוכבת קולנוע ניאו-ריאליסטי מלידה, ובבלי דעת אולי גם מבקרת אדריכלות חדת עין. לצדה גדוד של מומחים, אנשי מקצוע, מנקי חלונות או גננים - גיבורי מעמד הפועלים - המוזעקים לבית למבצעי תפעול, ניקיון, תיקונים והצלה נקודתיים שתחזוקת הבית תובעת. הסרט נותן להם את המקום והכבוד המגיע להם בסיפור של הארכיטקטורה.

כדי למנוע אי הבנות, לא מדובר כאן בקובלנה כלבוטקית על רשלנות בבנייה, לא בכתב תביעה להתאחדות הקבלנים המקומית ולא בטענות ומענות לאדריכל עצמו. הסרט מעוניין בחשיפה של "היחסים המורכבים בין החזון האדריכלי לבין היום שאחרי", ומבקש "לחרוג מהמגמה השלטת לייצג את המורשת האדריכלית שלנו כאיקונות מושלמות", כדברי יוצריו, והוא עושה את העבודה. יש משהו מתסכל ומרנין במהלך הזה, המסיר את ההילה מראשה של הארכיטקטורה ומוריד לה קצת את האף. אדריכלים בקהל יוכלו לבחור: לנוע באי נוחות, לעשות חשבון נפש או לשמוח שמחת עניים לאידו של קולהאס, האדריכל הנערץ והמושמץ. בציבור הכללי, שבו תמיד יש כמה נפגעי אדריכלות, תירשם בלי ספק שמחה מסוימת לאידה.

מזג אוויר מקרי?

הבית בבורדו - וילה למשפחה אמידה וככל הנראה יודעת דבר - נבנה ב-1998 והוא בית המגורים המדובר ביותר בעולם האדריכלות בעשור החולף. מגזין "טיים" בחר בו ל"בית של השנה" ואחרים הכתירו אותו כ"בית של העשור" וכ"המצאה מחדש של בית המגורים". הוא התפרסם בשערים של כל מגזין אדריכלות, והוכרז כמונומנט היסטורי לשימור, תואר נדיר למבנה כה צעיר. פעמיים בשנה הוא נפתח לציבור ושוחרי אדריכלות עולים אליו לרגל.

הסרט מתחיל בסיור מאורגן בבית, הרומז באירוניה לבאות. ביום סגריר המבקרים מתבקשים לחלוץ נעליים כדי לא להכניס בוץ לבית. חשופי כפות רגליים הם נראים כמשתתפים בטקס דתי מקודש. צילומי הסרט התקיימו ביום גשום וסגרירי, מה שחילץ מקולהאס, בראיון נבוך ומתפתל לרגל הקרנת הסרט לראשונה בצרפת ב-2008, תגובה בלתי צפויה מרטוריקן מיומן כמוהו: "האם מזג האוויר הוא מקרי?"

הסופרלטיבים שנקשרו לבית מגדירים אותו כ"פלא טכנולוגי". כבית ללקוח המוגבל בתנועה בעקבות תאונה, הוא מצויד בפטנטים ומנגנונים אוטומטיים לרוב שנועדו להקל על תנועתו. בראשם חדר העבודה של בעל הבית, שהוא למעשה מעלית הנעה בין מפלסי הבית, ועוררה באז עולמי. בדרכו חולף החדר על פני הקומות ועל פני ספריית ענק לכל הגובה. כל זאת במקרים שאינו נתקע, וזה קורה ככל הנראה לא מעט.

                             קולהאס. "התנגשות בין מערכות" (תצלום: AFP)

אסדו הצטלמה לסרט כשהיא עולה לאטה במעלית-החדר מצוידת בכלי הניקוי. אבל זוהי רק הצגה למצלמה. במציאות, "נתקעתי פעם. אני יודעת על מה אני מדברת. מאז, אני לא עולה בפלטפורמה" היא אומרת, ומעדיפה טיפוס מפרך בגרם המדרגות הלולייני והתלול שבו "יש מקום רק לי ולשואב אבק" מאשר לחזור על החוויה. ולא צריך הרבה כדי שהחדר ייתקע. די בספר שחרג מהשורה ומפריע למשטח לעלות.

אסדו עומדת בגבורה במבצעי ניקיון הירואיים ובהתמודדות יומיומית עם אתגרי הבית ואין לה טענות. צריך לראות איך היא שואבת כל מדרגה לוליינית, עושה סדר במקום שבו "ברגע שנוגעים במשהו, הוא נופל או נתקע", תוחבת כוס חד פעמית לגומחה דולפת בקיר ועוצרת דליפות באיבן. מצעד התקלות ואבחנותיה הקולעות של אסדו מצליחים לערער לרגע את יהירותה של האדריכלות ואת ביטחונו העצמי של נביאה, קולהאס.

באותו ראיון, המצורף כנספח לסרט, הוא מסביר את זה כך: "אני מופתע לחלוטין שדבר מחוספס כל כך כמו גרם המדרגות הלולייני מנוקה באמצעות שואב אבק רגיל. זה נראה לי מטורף לחלוטין... התנגשות בין שתי מערכות. המערכת של מושג האדריכלות האידיאלי והמערכת של מושג הניקיון האידיאלי. לא בהכרח מדובר כאן בעימות בין חיי היומיום לבין מבנה יוצא דופן, אלא בעימות בין שתי אידיאולוגיות מתנגשות". פגמים, הוא מסכם, הם חלק מהרפרטואר של האדריכלות.

הבית בבורדו ניצב על צוק מעל עמק הנהר גרון, או בעצם תלוי שם על בלימה, סביבו גן חלומי והוא משקיף על נוף מרהיב. הוא נבנה למשפחת למואן המבוססת והותאם כאמור לצרכיו ודרישותיו של אבי המשפחה, ז'אן פרנסואה למואן, עורך ומו"ל מצליח שנפגע קשה בתאונת דרכים ולקה בשיתוק בפלג גופו העליון. הדרישה מקולהאס היתה שלא יתכנן "בית לנכה" וגם לא בית "פשוט", אלא בית מורכב "כי זה מה שיגדיר את עולמי".

קולהאס, המטיף לאדריכלים לקחת על עצמם סיכונים ושש לכל מורכבות (המסתיימת לא פעם בהסתבכות לשמה), הרים את הכפפה והוליך את האתגר עד קצה הגבול והרבה מעבר לכך. כך שייתכן שהטירוף הוא לא בדיוק בשואב האבק. למואן הספיק לחיות בבית שהיה למיתוס עם אשתו ושלושת ילדיהם במשך שלוש שנים בלבד עד מותו ב-2001. אשתו עדיין גרה בבית, משפצת, מתקנת ומתאימה אותו לאורח חייה.

אותנטיות מכוערת

בתם של בני הזוג, לואיז למואן, שהיא גם הבמאית של הסרט, גדלה בבית והיא מכירה מקרוב את החוויה. היה אפשר לצפות ממנה לאחת משתיים - לתגובת נגד קשה או לסימפטיה המהולה בנוסטלגיה. למואן בחרה בדרך השלישית. בראיונות אתה סיפרה כי הוריה אהבו מאוד את הבית ושמחו לגור בו ואילו היא עצמה הסתגלה כדבריה לאתגרים שהציב "ויצאתי מהם ללא פגע".

אישית, חשבתי בלבי איך אפשר לגור בבית כזה, איך הוא הוכתר כהמצאה מחדש של בית המגורים (בעוד שלרוב העולם לא הומצאה עד כה אפילו סתם קורת גג הולמת, ולא רק באזורי אסון אחרי רעש אדמה). והתפלאתי איך הטכנולוגיה בילבלה את הדעת וצברה מוניטין ויחסי ציבור כאלה. ז'אק טאטי כבר עשה צחוק מהסגידה לפטנטים בסרטו "זה הדוד שלי", המרצד לשנייה בסרט על צג טלוויזיה באחת מפינות הבית. עוד רגע של נחת. אסדו הוציאה לי את המלים מהפה כשאמרה: "גם אם הייתי יכולה להרשות לעצמי, לא הייתי עושה ככה".

קולהאס הוא הדמות המרתקת והשנויה במחלוקת ביותר בעולם האדריכלות. בעשורים הקודמים היה תיאורטיקן מקורי, פרובוקטיבי ומשפיע. כיום הוא בעצם עוד אדריכל-על בפס הייצור של אדריכלות הראווה. הוא נולד ב-1944 ברוטרדם בהולנד, שבה ממוקמים משרדו OMA ושלוחת המחקר והעיצוב שהקים - AMO, ואותה העלה על המפה כעיר "אותנטית" בכיעורה לעומת אמסטרדם הדיסנילנדית היפה. זה קולהאס.

בשנים האחרונות הוא מתמקד בעבודה מעשית יותר מאשר בכתיבה. שמו נקשר לתכנון בניין הטלוויזיה הממלכתית בסין, השופר של משטר המפר זכויות אדם וחופש דיבור. בישראל הוא מסרב בעקביות לבקר, אולי משום ששוק האדריכלות כאן קטן מכדי לפצות על הציניות המוסרית והפוליטית. ובכל זאת הגיע לירושלים בשנת 2000 כדי לקבל את פרס פריצקר.

הסרט על הבית בבורדו הוא הראשון בסדרה של סרטי אדריכלות "ארכיטקטורה חיה", שיזמו בקה ולמואן וביימו מסביב לאותו רעיון. את הקרנתו בישראל יזמה אוצרת האגף לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב מאירה יגיד חיימוביץ, שצפתה בו בביאנלה לאדריכלות בוונציה "ולא הפסקתי לחשוב עליו". יגיד מציבה את הסרט על רצף של התעניינות "ביומיומי, בתנאים האורבניים, בפרגמטי, בבלתי מעובד והבלתי מלוטש", ומול "ייצוגי אדריכלות המעצימים הילה של מבנה באמצעות דימוי מפתה". בכוונתה להציג במוזיאון סרטי אדריכלות נוספים ברוח דומה. הסרט, בצרפתית בתרגום לעברית ובצירוף הראיון עם קולהאס, יוצג במוזיאון תל אביב החל ביום שישי הבא למשך חודש.

*#