אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך עושים אמנות מאבל

גדעון גכטמן עסק באבל מתוך הקשרים רחבים ועושר תרבותי. התערוכה לזכרו שתינעל בשבת הקרובה

תגובות

יש משהו אבסורדי בעצם קיומה של תערוכת זיכרון לגדעון גכטמן. האמן, שמת בנובמבר 2008, עסק לאורך כל הקריירה האמנותית שלו, מאז תחילת שנות ה-70, במוות ובהנצחה ובדק את נקודת המפגש שבין היות ללא-היות מתוך תערובת של כנות מצמררת, ריחוק אינטלקטואלי וגם הקשר תרבותי ספציפי. הדיון ההמלטי של גכטמן בשאלה אם "להיות או לא להיות" לא התקיים בממלכת דנמרק אלא בישראל, שזיכרון השואה חי בה גם כיום (ובעוצמה רבה עוד יותר בשנות ה-70) ושבשל היותה נתונה במלחמה ממושכת נוצרו בה תבניות הנצחה, שמשתנות בעיקר בהתאם לאמצעי המבע.

הקשר בין אמצעי מבע להנצחה העסיק את גכטמן, חולה לב, שתיעד את הכנתו-שלו לניתוח החלפת מסתם לב בתחילת שנות ה-70 בתצלום שהנציח את גילוח כל גופו (כשבתצלומיו מהדהדים תיעודי האסירים במחנות ההשמדה הנאציים), ובאמצע שנות ה-80 יצר סדרה של מודעות אבל שפורסמו בעיתונות והודבקו על קירות בית. בתערוכה מוצגת העבודה, "מודעת אבל", העשויה נורות פלורסנט צבעוניות ומהבהבת כלוח פרסומת. הזיקה לעבודות של ברוס נאומן האמריקאי ברורה, אך השימוש בתבנית הישראלית כל כך הוא לגמרי של גכטמן. מודעות אבל יש גם בארצות אחרות, אך התפוצה הרחבה שלהן בגדלים ופורמטים שונים, כשהן מודבקות על בתים וגדרות, היא תופעה מקומית.

גכטמן עסק באבל גם מתוך הקשרים היסטוריים רחבים מאוד; טווח ההתייחסויות והעושר התרבותי בעבודתו הם מהעמוקים והמרשימים ביותר בקרב אמנים ישראלים. הוא התייחס למערך ההנצחה של התרבות המצרית, לסמלים כמו הטווס וכד האפר, לחומריות של שיש (בקריצה לקבר מדיצ'י של מיכלאנג'לו). הוא גם פיתח מערך סימבולי שצמח מתוך נוף בתי החולים שבהם ביקר לעתים תכופות - החל במיטות וכלה בלוחות הקרנה של תצלומי רנטגן. בכל אלו השתמש בתערוכה שהציג במוזיאון הרצליה ב-1999 לזכר בנו, יותם, שמת ממחלה בגיל צעיר מאוד.

                                          אורי דרומר, "ששש...", 2009

גכטמן, שנולד ב-1942 במצרים, לימד מאז אמצע שנות ה-70 באקדמיות לאמנות והשפיע על דורות של אמנים. בדיעבד אפשר להעריך שהיה זוכה להכרה בינלאומית נרחבת אילו התקיימו במרבית שנות יצירתו שלוש תופעות הניכרות היטב כיום: השינוי בתפישת המרכזים המסורתית, התקשורת הדיגיטלית המאפשרת הכרה של יצירה במקומות שונים והמנגנון המשוכלל המקדם אמנות ישראלית ברחבי העולם.

כולם שונים, אבל דומים להפליא

בתערוכה הנוכחית בגלריה שלוש בתל אביב, שבה הציג גכטמן מאז שנות ה-90, מציגים תלמידים שלו כמו בן הגרי וארז ישראלי; אמנים שעבדו והציגו לצדו - גל וינשטיין ומירי סגל; מוטי מזרחי, שדרכו הקבילה לזו של גכטמן; ואמנים שמתייחסים לעבודותיו, ובהם הילה לולו לין, מיקי קרצמן ואורי דרומר.

זו תערוכה מעניינת, שחולשתה בכך שהיא נעה בין עבודות מחווה לגישוש אחר הקשר היסטורי. ההקשר ההיסטורי דורש טקסט הסבר והשוואה רחבה יותר; אין די באמן אחד (במקרה זה, מוטי מזרחי) בשביל ליצור אותו. גם ההתייחסות של מיקי קרצמן לעבודה של גכטמן, כמו "עבודה עברית - פעולה במגורי פועלי בניין פלסטינים" מ-1975, נשארת תלושה.

ארז ישראלי, "בחור כארז", 2003-2009

"בחור כארז", עבודת הווידיאו של ארז ישראלי מ-2003-2009, היא עבודה מצוינת בפני עצמה, והיא גם רלוונטית באופן ישיר וברור ליצירה של גכטמן. לפי הטקסט הנלווה לתערוכה, ישראלי השלים עבודה שהחל בה כסטודנט בהנחייתו של גכטמן. כיום, אחרי שעבודות של ישראלי כבר מוכרות היטב (למשל, זרי אבל יצוקים בבטון או עבודת הווידיאו "שיר אהבה" מ-2007), העבודה נראית כבר כחלק אינטגרלי מגוף היצירה שלו. אך כשהיה סטודנט, מדובר היה בוודאי במהלך לא פשוט: ישראלי השתמש בתבנית של סרטי ההנצחה לחיילים, ז'אנר הנצחה חדש יחסית שנהפך למקובל מאוד הודות לזמינות החומר הדיגיטלי ואפשרויות העריכה הקלות. העיקרון של השתלת דמותו שלו ביצירה ממשיך מגמה ששיגשגה במשך כל המאה הקודמת (מ"רוז סה-לה-וי" המפורסם של מרסל דושאן דרך קלוד קאהון ועד לסינדי שירמן).

מה שמצמרר ביצירתו של ישראלי הוא האופן ה"טבעי" שבו הסרט משתמש בתבניות שנראות משכנעות לחלוטין: האחיין המתוק המדבר על הדוד שנפל, צילומי וידיאו של הנופל משתובב, רוקד באירוע משפחתי, מסיים קורס צבאי וקולות הקריינים המדברים בטון העצב ה"נכון". כמו מודעות האבל שגכטמן השתמש בהן, שהיו בהן תבנית חזותית של מסגרת שחורה וטיפוגרפיה מאופקת כייצוג לדרמת חיים שהסתיימה - כך גם הסרט עוסק בהשטחה של האינדיבידואל, בהיות כולם שונים וגם דומים להפליא, וגם בצורך להיאחז בתבניות כשהכל מתפרק.

חלומו של האמן

תבניות עיניינו את גכטמן לאורך כל יצירתו: תבניות של זיכרון, תבניות של שימור, תבניות כמגבלה שבתוכה אפשר לתת דרור לפחדים, לחרדות, למעורער. גכטמן יצר מברשות משיער של בני משפחתו והציגן כפי שמציגים מוצגים מוזיאליים יקרי ערך בוויטרינות; הוא גם יצר קיר עם גומחות ובו הציג זרי אבל שונים וסידורי פירות.

בן הגרי, "החמצה", 2009

שימור, חניטה והקפאה העסיקו אותו כאמן וגם כמורה, כפי שמראה בן הגרי בתערוכה. הגרי מציג כדים שבהם החמיץ ירקות במסגרת תרגיל שנתן לו גכטמן כשהיה תלמיד במדרשה לאמנות. הגרי נע בין הגרוטסקי למחריד כשהוא מסדר ירקות שמאזכרים איברי גוף וגם גופים שלמים.

ב"ששש...", הדפס דיגיטלי של אורי דרומר מ-2009, מופיעה המלה "שקט" על רקע ורוד פוקסיה. בטקסט הנלווה העבודה מקושרת לחלום שגכטמן סיפר עליו ובו הוא הלך באוויר בחדר מלא אנשים, בגובה 30 ס"מ מעל הרצפה, ואף אחד לא הסתכל עליו.

הקישור מוסיף, אך גם בלעדיו העבודה הנקייה והחזקה מבחינה גרפית של דרומר מתקשרת ישירות לגכטמן והיא מחווה במובן העמוק. המקומות שבהם נגע גכטמן - נקודות החיכוך בין חיים למוות, בין חיים לחניטה - הם המקומות שבהם מסתיים הצליל, יהיה זה לחישה או צעקה, ואחריהם משתרר שקט גדול כים. המלה והרקע של הצבע המלאכותי כל כך מתקשרים לעבודה כמו מודעת האבל המהבהבת התלויה ממול, וגם לעבודות רבות כל כך של גכטמן, שיש לקוות שיוצגו בתערוכת רטרוספקטיבה מוזיאלית בהיקף נרחב ובעתיד הנראה לעין.

"אתם לא רואים שאני הולך באוויר? במלאות שנה למותו של גדעון גכטמן". אוצרת: נירה יצחקי, משתתפים: גל וינשטיין, מירי סגל, בן הגרי, ארז ישראלי, הילה לולו לין, מוטי מזרחי, אורי דרומר, מיקי קרצמן, גדעון גכטמן. גלריה שלוש בתל אביב (חיסין 5), שעות פתיחה: שני עד חמישי 10:00-13:00, 17:00-19:00, שישי 10:00-13:00, שבת 11:00-13:00. עד 30 בחודש

*#