אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרגום מאוחר ל"יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט

באיחור ניכר מתפרסם בעברית "יסודות הטוטליטריות", ספרה של חנה ארנדט, המנתח את הרוע האבסולוטי של הנאצים. אחרי התעלמות ונידוי של שנים זוכה הפילוסופית החשובה להכרה נרחבת גם בשיח התרבותי הישראלי

תגובות

תגובה תמוהה לתרגום לעברית של "יסודות הטוטליטריות", ספרה רב-ההשפעה של חנה ארנדט, השמיע לאחרונה בשיחה פרטית פרופסור ותיק ומכובד למדעי המדינה באוניברסיטה העברית: "לשם מה בכלל צריך לתרגם את הספר הזה? הרי כל מי שרוצה לקרוא בו יכול לעשות זאת במקור האנגלי".

תשובה אחת לתהייתו של אותו חוקר היא שמעתה יוכלו סטודנטים רבים באוניברסיטאות שונות בארץ, הלומדים מדי שנה פרקים במשנתה של ארנדט, לקרוא אותה בעברית. אך נדמה כי תשובות רבות נוספות נפרשות על פני 743 עמודיו של הספר, שתורגם לעברית בידי פרופ' עדית זרטל ורואה אור בימים אלה בסדרת "קו אדום" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. ייתכן כי התשובה הנוקבת ביותר מנוסחת לקראת סופו של "יסודות הטוטליטריות", שהחל להיכתב עוד בזמן מלחמת העולם השנייה ופורסם לראשונה ב-1951.

"הנאצים והבולשוויקים יכולים להיות בטוחים כי תעשיות הרצח שלהם, המציגות את הפתרון הזריז ביותר לבעיה של עודף אוכלוסייה, להמוני האדם המיותרים כלכלית והעקורים חברתית, הן לא רק בבחינת אזהרה אלא גם משום אטרקציה", כתבה שם הפילוסופית היהודייה-גרמנייה, והוסיפה: "הפתרונות הטוטליטריים עשויים בהחלט לשרוד וללבוש צורה של פיתויים עזים שיתעוררו בכל עת שיהיה נדמה כי אין דרך להפיג מצוקה פוליטית, חברתית או כלכלית, בדרך הראויה לאדם (...) משבר זמננו וחווייתו המרכזית הולידו צורת ממשל חדשה בתכלית, העתידה כנראה ללוות אותנו מעתה ואילך בתור אפשרות וסכנה האורבת תמיד".

הנאציזם היה נקודת הפתיחה של ארנדט בכתיבת הספר, מסבירה זרטל. "היא ביקשה להבין את התופעה חסרת התקדים הזאת של הטוטליטריות, את הזוועות שחוללה ואת החורבן שהביאה על העם היהודי ועל האנושות. רק מאוחר יותר היא צירפה לחלק השלישי של הספר גם ניתוח של המשטר הטוטליטרי הסטאליניסטי בברית המועצות".

ארנדט האמינה כי הנאציזם אינו רק בעיה גרמנית וגם לא רק סוגיה יהודית, אלא תופעה השייכת לעת המודרנית עצמה. מכיוון שכך, היא החליטה להביט לאחור, אל ההיסטוריה של המערב, ולחקור בה תופעות, זרמים, רכיבים ומנגנונים, כמו האנטישמיות הפוליטית, ההתפשטות והכיבושים האימפריאליסטיים, הגזענות ועוד. לשיטתה, חיבורם יחד של כל אלה בצורות ובנסיבות מסוימות איפשר את התגבשות הנאציזם ואת הפרקטיקות שלו. "אלא שגישתה של ארנדט היתה שהנאציזם הוא רק תרכובת אחת, מסוכנת ומחרידה במיוחד, שהבסתו והחרבתו לא הביאו להרס הגורמים שכוננו אותו", מוסיפה זרטל. "היא מדברת על אלמנטים שהם חלק מהותי של העולם המודרני ושבנסיבות מסוימות אפשר להפוך אותם לבסיס לטוטליטריות בכל ארץ שהיא".

חנה ארנדט בהרצאה בניו יורק, 1969. חיפשה קול ומקום חדשים בעולם(תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

מהבחינה הזאת, "יסודות הטוטליטריות" - שנהפך מזמן לחיבור-יסוד בפילוסופיה הפוליטית ובהיסטוריה של העת החדשה - שומר על הרלוונטיות שלו בכל מקום ובכל זמן, והוא אקטואלי ומאיר עיניים גם במציאות הישראלית העכשווית. מצד אחר, תרגומו לעברית כמעט 60 שנה אחרי פרסומו המקורי הוא צעד נוסף, משמעותי מאוד, בתהליך התקבלותה של ארנדט בתרבות הישראלית.

בשנות ה-60 הצליח הממסד הפוליטי הישראלי להתערב ולמנוע את תרגומו לעברית של ספרה מעורר המחלוקת של ארנדט "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", המבוסס על רשמיה ממשפטו של הפושע הנאצי. אולם כיום, "יסודות הטוטליטריות" מתפרסם בעברית כשבשולי כריכתו מופיעה האות מ' - אות לכך כי הספר הוכר כיצירת מופת על ידי מינהל התרבות של ממשלת ישראל וזכה לתמיכתה הכספית.

אי אפשר לחסום

ואמנם נדמה שבעשור האחרון מסתמן שינוי, גם אם הדרגתי, ביחס אל ארנדט, הן באקדמיה והן במוקדים אחרים של החברה האזרחית הישראלית. העובדה שההתפתחות הזאת מתרחשת במקביל וללא יד מארגנת מעידה כנראה כי הגותה של ארנדט נתפשת כחיונית להוויה הישראלית ולשיח הפוליטי בארץ. היא גם מלמדת שאי אפשר לחסום לאורך זמן באופן מוחלט פילוסופיה כה משמעותית, בעיקר לחברה השרויה במשבר.

ביטויים בולטים לתהליך הזה היו פרסומו בעברית של "אייכמן בירושלים" בשנת 2000 (הוצאת בבל); שלושה כנסים אקדמיים גדולים, שהתמקדו בהגותה של ארנדט והתקיימו בשלוש אוניברסיטאות שונות (שניים מהם גם קובצו בספרים: "חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס", 2004, ו"חנה ארנדט בירושלים", 2007); הכנס הבינלאומי הישראלי, במסגרת סדרת כנסים לשנת המאה להולדתה של ארנדט, נערך מכל המקומות דווקא באוניברסיטת בר אילן, שבה נלמדת הגותה של ארנדט באופן שיטתי בשנים האחרונות, כשם שהיא נלמדת באוניברסיטאות אחרות בארץ; מאמרים של ארנדט עצמה, וכן מחקרים על עבודותיה, מתפרסמים בעיתונים ובכתבי עת ישראליים. בנוסף לכך, נוכחותה מורגשת גם בתחומי האמנות, ובימים אלה ראה אור תרגום עברי לביוגרפיה של הפילוסופית, "חנה ארנדט: בשל האהבה לעולם" מאת אליזבת יאנג-ברוהל.

ואולם, עד לשנים האחרונות העדיפו בישראל להתמקד בחייה הפרטיים יותר מאשר בהגותה, שהעניין והעיסוק בה דווקא הולכים וגוברים בחו"ל ככל שחולף הזמן. הרומן הקצר שהיה לה בצעירותה עם הפילוסוף מרטין היידגר, שהיה מורה שלה באוניברסיטה, האשמתה בידי גרשם שלום כי אין בה "אהבת ישראל" והחרם שהוטל עליה מצד חוגים יהודיים וישראליים - כל אלה עוררו בארץ התעניינות רבה יותר מאשר ספרי הפילוסופיה וההיסטוריה של ארנדט.

"אפשר היה לראות בכך תופעה מעניינת אם היא לא היתה כה מבישה", אומרת זרטל. "כאשר בארץ עוסקים בארנדט ובכל מי ומה שמקושר אליה ואל עבודתה, נדמה שהכל מותר, שאין גבולות ואין כללים. מה לא נאמר עליה? אנתולוגיה שלמה של דברי הבל: שהיא ‘פאסה'; שאבד עליה כלח; שהיא לא מעניינת אף אחד בעולם; שהיא הוגה בינונית וחסרת חשיבות; שעצם התרגום של ‘יסודות הטוטליטריות' לעברית חמור אף מהתרגום של ‘מיין קאמפף', ועוד דברים שהם פורנוגרפיה ממש. ואמרו זאת כמובן מי שלא קראו את כתביה או שאינם מכירים אותם לעומקם".

בהקשר זה, זרטל מזכירה רשימה שאריאל הירשפלד פירסם לאחרונה ב"הארץ" על לאה גולדברג, שבסיומה כתב כי גדולתה, אנושיותה ונשיותה תבעו ממבקריה להכיר בכך שהאדם החכם והמשכיל ביותר בדורו, שנהפך לבדו וכנגד לא מעט קנטרנים ורשעים למעצמה אמיתית של תרבות, היה אשה. "את המשפט הנפלא הזה אפשר היה לכתוב גם על ארנדט", אומרת זרטל. "היחס הלא-רציונלי אליה נבע בין השאר מכך שהיתה כל כך מבריקה וכריזמטית בשדה גברי לגמרי, ומשום שדיברה, כפי שאיש לא דיבר לפניה, בקול צלול וללא מורא על התופעות האפלות ביותר של המאה ה-20 ושל ההיסטוריה האנושית בכללה.

"היא לא היתה ‘נחמדה' או ‘נוחה'. היא סירבה להביא לקוראיה נחמה קלה ופשטנית נוכח הרצחנות הטוטליטרית, ולא חיפשה מקלט במחוזות של מיסטיקה ושל קדושה. בשביל רבים, הגישה וטון הדברים שלה היו בלתי נסבלים, ובמידה מסוימת גם סוג של חילול קודש. גם העובדה שהלכה נגד הזרם, פרצה גבולות מחשבתיים ויצאה נגד אמיתות מקובלות ואידיאולוגיות מקודשות, ובעיקר - העובדה שהכתיבה שלה מחייבת את קוראיה לחשוב, לחשוב בעצמם ולעצמם, כל הזמן, לא הביאו לה רק מעריצים. להיפך: הם הרחיקו ממנה רבים, המעדיפים להתמקד במי שהיא היתה ולא במה שכתבה".

להפיג את הכאב

ארנדט, שנולדה ב-1906 בהנובר שבגרמניה, נמלטה ממולדתה ב-1933 זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון. היא חיתה כמה שנים בפאריס ולאחר הכיבוש הנאצי של צרפת הצליחה להימלט לארצות הברית, שם קיבלה אזרחות ב-1951, לימדה באוניברסיטאות מובילות וחיתה עד מותה ב-1975. היא היתה לאינטלקטואלית בולטת, הנחשבת בעיני רבים לאחת מגדולי ההוגים של המאה ה-20.

גם לאחר שקיבלה אזרחות אמריקאית והיתה לאשה בעלת שם ומעמד, שמרה ארנדט על זרותה ועל נקודת המבט של פליטה, וזו השפיעה עמוקות על "יסודות הטוטליטריות" ועל כל כתביה. זרטל טוענת כי בכתיבת הספר הזה היה ממד אישי של מי שחוותה כמה מן המופעים המוקדמים של הנאציזם, נרדפה ונכלאה בידי הגסטאפו, שהתה במחנה ריכוז בצרפת, והיתה במשך 18 שנים עקורה, נטולת אזרחות.

לדבריה, "המחשבה על נושאי הספר, שהעסיקה אותה כבר בשלהי שנות ה-30 ובאופן אינטנסיבי למן הרגע שבו נודעו לה הפרטים הראשונים על מפעל ההשמדה הנאצי של יהודי אירופה, וכן הכתיבה עצמה, היו דרכה של ארנדט לנסות ולהבין את התופעות הקיצוניות וחסרות התקדים של הטוטליטריות. אולם הן היו גם מאבק אישי שלה להפיג את הכאב על חורבן עולמה הקודם, ולמצוא קול ומקום חדשים בעולם. הספר אינו רק דיון בדרך מיוחדת מאוד במציאות הבלהות של העידן המודרני, אלא הוא גם אקט פוליטי ואישי מכונן של ארנדט עצמה".

כמו אלבר קאמי

זרטל, מרצה וחוקרת בתחומי ההיסטוריה והמחשבה המדינית, המלמדת באוניברסיטת באזל בשווייץ, עסקה רבות בהגותה של ארנדט במאמרים שפירסמה בכתבי עת בארץ ובחו"ל, וכן בספרה "האומה והמוות" (דביר, 2002), שבו ניתחה באופן ביקורתי את השימושים הנעשים בזיכרון השואה בתרבות הפוליטית בישראל. הספר זכה להצלחה בינלאומית ותורגם עד כה לשמונה שפות. כמו כן, היא כיהנה בעבר כעורכת כתב העת להיסטוריה "זמנים" וחיברה יחד עם עקיבא אלדר את הספר "אדוני הארץ" (דביר, 2005), המציג מבט מקיף על ההתנחלויות היהודיות-ישראליות בשטחים הכבושים ועל חלקן של ממשלות ישראל והחברה הישראלית בהתפתחותן.

בפתח דבר שהוסיפה למהדורה העברית של "יסודות הטוטליטריות" זרטל עומדת על חשיבותו של הספר ועל ייחודו. שלושת חלקיו של הספר - המוקדשים לאנטישמיות, לאימפריאליזם ולטוטליטריות - מתמזגים, לדבריה, ליצירת מופת "לא מושלמת" ומיוחדת במינה, שאינה דומה לשום ספר אחר ואינה ניתנת לקיטלוג. כבר בחלק הראשון, על האנטישמיות, הביאה ארנדט פרשנויות חדשות ופורצות דרך, ואילו בשנים האחרונות יותר ויותר חוקרים מתמקדים בחלק על האימפריאליזם, שהוזנח במידת מה. "ואולם בדיוניה בחלק על הטוטליטריות", מציינת זרטל, "סיפקה ארנדט כמה מן התובנות הפילוסופיות וההיסטוריות העמוקות והנוקבות ביותר של המציאות תחת המשטר הטוטליטרי, שכמוהן ובעוצמה דומה לא נוסחו מאז".

     המתרגמת, פרופ' עדית זרטל: "לחזור לשאלות היסוד של החברה הישראלית"

זרטל מזכירה את "האדם המורד", ספרו של אלבר קאמי, שאף הוא דן בטוטליטריות ויצא לאור כמעט במקביל ל"יסודות הטוטליטריות". לדבריה, גם ארנדט וגם קאמי עסקו פחות באיפיוני המשטרים הטוטליטריים, כדרך הנהוגה במדעי המדינה, ויותר במצב האנושי השורר בהם. שניהם התרכזו באופי הדרמטי המרעיש של משטרים אלה ובמטאפיסיקה של המשטר - באופן שבו הוא ייצג את השינוי הקיצוני, המוחלט, שלא היה אפשר כלל לחזות אותו, של הקיום ושל המצב האנושיים, ואת האפשרויות החדשות והמזוויעות שיצר הטוטליטריזם.

"סבל וייסורים היו תמיד בעולם במנות גדושות מדי, כתבה ארנדט, אבל הטוטליטריות היתה חידוש גמור, בכך שאיפשרה את הופעתו של רוע אבסולוטי בעולם, רוע שאין לו תכלית ואין לו פשר", מבהירה זרטל. "הברוטליות הרצחנית של הטוטליטריות אינה תועלתנית ואינה כפופה לחישוב כלכלי או פוליטי. ביורוקרטיזציה ותיעוש של הרצח, עיוות רדיקלי של השפה, הרס האישיות באמצעות ‘בדידות' ו'בידוד' כפויים ופנאטיות אידיאולוגית - כל אלה מאפשרים את השליטה הטוטליטרית, שכלי העבודה שלה הוא הטרור הטוטלי שמפעילה משטרה חשאית חובקת-כל וכל-יכולה. המשטר הטוטליטרי פועל לפי העיקרון ש'הכל אפשרי', ושהכל, לרבות האנושות כולה, ‘מיותרים', כלומר, ניתנים למניפולציה, לסילוק ולחיסול. העיקרון הזה, טענה ארנדט, ויישומו השיטתי וההמוני, במיוחד באתרי מחנות הריכוז וההשמדה, הבדילו ומבדילים את המשטר הטוטליטרי מכל צורה אחרת של אלימות ודיכוי מאורגנים".

ואולם, חשיבותו של "יסודות הטוטליטריות", סבורה זרטל, אינה מתמצה רק בניתוחים ובלקחים הספציפיים שהוא מציע - כמו בדיונים על נסיבות עלייתה של האנטישמיות הפוליטית, על אמונת היהודים בהיסטוריה משלהם שחוקיה שונים ובהתנתקותם מן ההיסטוריה הכללית ומהעולם הפוליטי הממשי, על ההתפשטות חסרת הגבולות של האימפריאליזם וההרס המקביל של מוסדות הדמוקרטיה במדינות-האם של הכובשים, או על מצב הפליטות והזרות המאפיין אנשים שהודרו מזכויות האזרח שלהם, הנעשים טרף קל לאידיאולוגיות קיצוניות. תרומתו העיקרית של הספר היא בהעמקת הדיון ב"פוליטי", אומרת זרטל, במרחב הפוליטי ובפעולה הפוליטית ובמרחב הזמן שלהם, שהוא תמיד זמן ההווה. גם במובן זה ראתה ארנדט בחיבורה בראש וראשונה "ספר פוליטי".

מכאן גם חיוניותו לקורא הישראלי, בעיניה של זרטל: "אנחנו אמנם צרכנים היסטריים של חדשות ואקטואליה, אך אין זה אומר שהחברה הישראלית היא חברה פוליטית, המעודדת מחשבה פוליטית ביקורתית, פעולה פוליטית ואחריות פוליטית. גם הפוליטי, וגם הזמן של הפוליטי, ההווה, מגונים ומבוזים כאן יום-יום. אנחנו נשבעים ורואים עצמנו אחראים רק לעבר הקדום ולעתיד הלא נראה, המשיחי, וההווה מצטמצם לזמן שבין בחירות לבחירות. במובן זה, ספרה של ארנדט עשוי להחזיר אותנו אל ההווה, זמן החיים, אל המעשה האנושי הפוליטי, וגם אל כמה משאלות היסוד שהחברה הישראלית מסרבת לדון בהן ולפתור אותן, ודוחה לעתיד לא-ידוע".

בהווה הנראה לעין, ב-10 במארס, יתקיים במרכז מינרבה באוניברסיטת תל אביב כנס לכבוד צאת התרגום העברי של "יסודות הטוטליטריות". הכנס, ששלושת מושביו ידונו בשלושת חלקי הספר, בהתאמה, יציע עוד הזדמנות להעמקת ההיכרות עם עולמה הרוחני של ארנדט. מלבד זאת, בשנה הבאה עתיד לראות אור ספר נוסף של ארנדט, "הרצאות על ההגות הפוליטית של קאנט" (רסלינג). בשנים הקרובות מתכוונת הוצאת הקיבוץ המאוחד להרחיב את ספריית ארנדט בעברית ועל פי התכנון, יתורגמו בהוצאה ספרה הפילוסופי ביותר של ארנדט, "המצב האנושי", מאמרה המורחב "על האלימות" וכן קובץ "הכתבים היהודיים" שלה, העוסקים ביהדות ובציונות.

חוסר הבנאליות של ההצלחה ציפי שוחט

הגרמנים היו הראשונים שהציגו את המחזה "הבנאליות של האהבה", מאת סביון ליברכט. רק לאחר שהוצג בתיאטרון העירוני של בון ובתיאטרון העירוני של דורטמונד ב-2008, הועלה המחזה בתל אביב בתיאטרון בית לסין בינואר 2009.

שם המחזה הוא פרפראזה ל"בנאליות של הרוע", מונח שטבעה חנה ארנדט בהקשר למשפטו של אדולף אייכמן. ארנדט סיקרה את המשפט בארץ מטעם "ניו יורקר" ורשימותיה קובצו בספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". ליברכט ביססה את המחזה על סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של הפילוסוף הגרמני (שנהפך לימים לנאצי) מרטין היידגר, בן 38, נשוי ואב לשניים, ושל תלמידתו, חנה ארנדט היהודייה, בת 18. דרך סיפור היחסים ביניהם בוחן המחזה את רעיונותיהם הפילוסופיים של השניים, את יחסה הביקורתי של ארנדט לציונות ואת הסתייגותה ממשפט אייכמן שנראה לה משפט פוליטי.

לאורה ריבלין (מימין) ומיכל שטמלר המגלמות את ארנדט בבגרותה ובצעירותה בהצגה "הבנאליות של האהבה" (תצלום: גדי דגון)

ערב העלאת המחזה חששו בבית לסין שהקהל לא יאהב את המחזה כי דמויותיו שנויות במחלוקת, הוא נכתב בשפה גבוהה, עוסק בעניינים פילוסופיים ואינו משתלב בתרבות הרייטינג והריאליטי. על רקע זה, מנהלת התיאטרון, ציפי פינס, חששה שההצגה תרד אחרי מספר מצומצם של פעמים.

למרבה ההפתעה, זה לא קרה. ההיפך - ההצגה, בכיכובם של עודד קוטלר כהיידגר הצעיר והמבוגר, לאורה ריבלין כחנה ארנדט המבוגרת ומיכל שטמלר כארנדט הצעירה, ובבימויו של אבישי מילשטיין, הועלתה עד כה כ-150 פעם. נראה כי ההצגה תתמודד על תואר הצגת השנה בפרס התיאטרון הישראלי ואף יש לה סיכוי לזכות בתואר. ההצגה, כפי שהועלתה בבית לסין, הוזמנה להופיע באפריל השנה בפסטיבל היידלברג ובמאי - בתיאטרון העירוני בפרייבורג בגרמניה. המחזה עלה באחרונה בהפקה מקומית של התיאטרון בעיר אופסלה בשוודיה, ובמאי יועלה גם בעיר אולם בגרמניה.

כתבות שאולי פספסתם

*#