אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רן יגיל בדיאלוג עם ברש, ביאליק ועגנון

בקובץ הסיפורים החדש שלו רן יגיל מטייל עם המשורר הלאומי בתל אביב, מפגיש בין עגנון לאשר ברש, וכך חוזר למעשה אל הספרות העברית - להבדיל מהספרות הישראלית. הסופר, מעורכי כתב העת "עמדה", גם מסביר למה כיום כבר לא מתנהלות כיום מלחמות עקובות מדיו בין כתבי העת הספרותיים

תגובות

בקובץ סיפורים הרואה אור כעת רן יגיל מחזיר לחיים דמויות מעולם הספרות והתיאטרון העבריים. ביניהם, ש"י עגנון, אשר ברש, ח"נ ביאליק וגם משה חורגל, סבו, שהיה שחקן "המטאטא" ו"הקאמרי". בקובץ, "שישה סיפורים" שמו, מופיע למשל הסיפור "ליוויתי את ביאליק ברחובות תל אביב". יגיל מנהל דיאלוג עם מה שחסר לו, מה שהוא כמה אליו.

הוא נולד ב-1968, בנו של השחקן גדי יגיל. בצבא שירת בלהקת פיקוד צפון אבל נטש את הקריירה הבימתית הקצרה לטובת הספרות. משנת 1995 הוא עורך יחד עם עמוס אדלהייט ואריק א' את "עמדה", ביטאון לספרות שהקימו צעירי "עכשיו", כתב העת שעורך גבריאל מוקד. את ספרו החדש הוא מוציא בהוצאת "עמדה", בסדרה "דחק" שהקים יחד עם המשורר יהודה ויזן, העורך את הסדרה.

יגיל פירסם עד כה תשעה ספרים, בהם "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נח שטרן" ("עמדה/ביתן"), רומן סמי ביוגרפי על חייו של המשורר נח שטרן (1912-1960); "הרביניסט האחרון" (הקיבוץ המאוחד); "אני ואפסי" (עמדה/כרמל). במארס ישיק יגיל את "יקוד", כתב עת מקוון לספרות. הוא עובד כעורך לשון ומבקר ספרות בעיתון "מעריב".

את אהבתו הגדולה לתיאטרון ולשפה ינק בבית, הוא אומר. על עטיפת הספר תצלום של סבו משה חורגל, אבי אמו בלהה, בהצגה "המחיר" לארתור מילר ב-1968. יגיל אומר שהוא קשור אליו מאוד רוחנית: "את אהבת הספרות אני חב לו ולאמא שלי. אתו הייתי מנהל הרבה דיונים על ספרות. הוא מת בגיל 90. היה אצלו מצד אחד הספרות ומצד שני עניין התיאטרון. להבדיל מהרבה שחקנים שעושים את התפקיד שלהם והולכים הביתה, היה לו ידע עצום בתיאטרון. הוא היה אינטלקטואל, שחקן חושב.

"לקראת סוף חייו גם היה בעל תשובה, לא במובן שאנחנו רגילים לראות; לא חרדי קיצוני אלא מתון מאוד, שמאלן רליגיוזי כזה". גם על ראשו של יגיל כיסוי ראש, כובע קסקט. סבו, הוא מציין, "היה יותר דתי ממני בסוף חייו. הוא הניח כל יום תפילין ואני מפספס. אני אדם מאמין. יכול להיות שתמיד הייתי מאמין, אבל לא עשיתי שום דבר עם זה. בשנים האחרונות עשיתי".

                              עטיפת הספר. סבו של יגיל, השחקן משה חורגל

על אף האפיזודה בלהקה הצבאית, יגיל אומר שגם אז היה לבו נתון לספרות. "כשהייתי בלהקה עבד אתנו מתי כספי", הוא מספר. "זמר גדול לא הייתי. ישבתי וקראתי את ‘רחובות הנהר' של אורי צבי גרינברג. לזכותו של מתי כספי ייאמר שהוא לא הכריח אותי. ישבתי וקראתי כשכולם היו עושים קולות. היו שם כוכבים כמו אחינועם ניני, טל גורדון, איילת זורר והוא היה אומר לי ‘אתה תקרא אורי צבי גרינברג'. הוא היה מאוד פלורליסטי. מעולם לא ראיתי בעצמי באמת שחקן".

הוא החליט להדפיס ספרים במסגרת "עמדה", בהוצאה עצמית כלשונו, לאחר שמאס בשיתוף פעולה עם הוצאות ספרים: "עשינו הרבה שנים שיתופי פעולה של ‘עמדה' עם הוצאות אחרות כמו ביתן וכרמל. קצת נמאס לנו לעבוד בכל מיני קו-פרודוקציות; יש כל מיני התעכבויות. החלטנו לעשות מעשה ולפעול לבד בערוץ עצמאי שבו נוציא ספרונים מהסוג הזה. לייצר ספר עולה בערך 2,500 שקל, והדפסנו 350 עותקים. יש פה בלוף של ההוצאות שאומרות שיקר לייצר ספר. זה לא כל כך יקר כמו שהם מציגים את זה".

סופר של עם

בסיפוריו ניכרים שלושת היסודות המעסיקים אותו: "ההיבט האנושי היהודי, האהבה לתיאטרון והאהבה לספרות; אבל לא באופן שנשאר ברובד טכני של התרבות אלא כיסודות שנכנסים לחיים. כי אני לא רוצה להישמע תרבותניק, כמישהו שמביא תרבות לעם. אין לי עניין בזה. זה דוחה אותי, הדברים האלה".

בסיפור "מסע עצוב אל קצה הרחוב", למשל, ממהר אשר ברש המיואש לקפה פילץ לפגישה עם עגנון. ברש אומר על עגנון: "הכל הולך לו קל. את כל הש"ס נושא על כתפיו והמקטרת בפיו כאילו זה כלום, עצם של תרנגולת, והוא אף פעם לא מזיע". בהמשך מציע ברש לעגנון להקים מכון שיכנס את כל המכתבים וכתבי היד של הסופרים. הרעיון מוצא חן בעיני עגנון לתחושת ברש, אבל הוא חושב שעגנון רוצה להיות בן יחיד, שהיה רוצה מכון רק על שמו, ועל כן מתחמק: "תראה אשר, אתה יודע שאת כל כתבי אני מפקיד בידי שוקן, הוא המצנט שלי ובעל הזכויות. לכן חוזית אינני יודע, עלי לשאול...". הפגישה מסתיימת וברש רדוף מחשבות מייאשות על מעמדו בספרות ועל הארץ: "אולי כל הייאוש הזה, המדכוא הזה, החל כשצידדתי באורי צבי, כשהתעקשתי לפרסם אותו ולתמוך בו כשכל היישוב העברי הוקיע אותו כפאשיסטון ג'ינג'י חמום מוח".

מדוע יגיל בוחר לנהל בסיפוריו דיאלוג עם ברש, ביאליק ועגנון? "בספרות העברית חל קלקול שהוא כנראה טבעי ונכון לשפה מדוברת, אבל איבדנו משהו בדרך", הוא אומר. "רצינו להיות נורא מדוברים, לכתוב בלשון הדיבור. כך איבדנו את הרובדיות הלשונית שכל כך איפיינה את היהודים. לכן אפשר להבדיל בין ספרות עברית לספרות ישראלית של אחרי קום המדינה שהיא ספרות יותר צברית, יותר דיבורית. הספרות ההיא שלפני קום המדינה מאוד מדברת אל לבי. לא כל הסופרים, אבל אלה שכן, אני פנאט שלהם, בעיקר ברש". מדי פעם בפעם הוא אף פוקד את קברו של ברש בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב "מתוך מחשבה של כבוד. אני עומד על הקבר שלו כאילו היה סבא שלי".

רן יגיל. "בספרות חל קלקול שהוא כנראה טבעי ונכון לשפה מדוברת, אבל איבדנו משהו בדרך"

על ביאליק ועגנון הוא אומר שהם "המסדר התרבותי שלנו מכל בחינה שהיא. ביאליק שהוא מין אסתטיקון חמור סבר, שריכז את כל הספרות היהודית אל היגון של היחיד, אל הספרות החילונית, אל הרומנטיקה. ועגנון הוא אבן שואבת בלתי רגילה של חיבור בין המודרניזם, בין המאה ה-20, עם כל הבעיות שלה, ליהדות. הוא כל הזמן מחבר בין חדש לישן וכל הזמן מעיד על השבר. הרי מה הדליק את קורצווייל אצל עגנון? שהוא הרגיש שזה החיים שלו; מצד אחד הוא הוסמך להיות רב, מצד שני קשה לו להיות אדם מאמין. ההתנגשויות האלה אצל עגנון זה לחם חוק. זה כל הזמן קיים בפרוזה שלו. וזה סיפור חיינו כעם. הוא ממש סופר של עם האיש הזה. כמו שג'ויס הוא סופר של עם. הם חסרים מאוד מהבחינה הזאת".

שעת דחק

אחד הספרים הבאים שיתפרסמו בסדרה "דחק" הוא ספרה של ננו שבתאי. "יהיו בו שלושה מחזות של ננו שבאחד מהם דמותו של אהרן שבתאי מככבת כקוקסינל, מה שאומר שהיא לא פחות פרובוקטיבית ממנו, היא הבת של אבא שלה", אומר יגיל. "יש הרבה פרובוקציות במחזות שלה. היא כותבת טוב. מאוד התרשמתי ממנה".

לשם הסדרה, הוא מסביר, שתי משמעויות: "גם הפועל, לדחוק מישהו לספרות איכותית וטובה ולא לרומן הבא של הרלן קובן, והדבר השני הוא שהשעה היא שעת דחק, מכיוון שהספרות נתונה בנקודת משבר, הדברים שהם ספרות צרופה מתקשים למצוא את הדרך אל הקהל. שהביטוי שעת דחק יהדהד כאן. יהודה ויזן בחר את השם".

עוד לפני ספרה של שבתאי יראה אור בסדרה ספר של המשורר הישראלי הצעיר פיוטר פתיה, שפירסם עד כה שירים בכתב העת "הו!" שעורך דורי מנור, כתב עת בעל עמדות מנוגדות לאלו של "עמדה". "הוא משורר של ‘הו!'", מאשר יגיל, "זאת הפתעה כי אני הרי בר פלוגתא של דורי מנור. לקחתי משורר שהגיע ממנו אבל הוא משורר מצוין, יש לו מהתרבותיות שמאפיינת את ‘הו!' אבל הוא גם חופשי, גם פרפורמר, גם אסוציאטיבי מאוד".

על ההבדלים בין "עמדה" שבעריכתו לכתבי העת הספרותיים האחרים מן השנים האחרונות, כמו "מעיין" ו"הו!", הוא אומר: "העמדה של ‘עמדה' היא לא פוליטית בהכרח. נפרסם גם שירים של מישהו ימני אף על פי שלבנו בשמאל. ‘עמדה' לא מאמינה בשירה חרוזה שהיא פסטיש כמו ב'הו!'. זה לא אומר שלא נפרסם שיר חרוז, אבל זה לא העיקר. שירה היא חופשית.

"אנחנו גם קצת שוביניסטים במובן הלאומי. אנחנו לא מפרסמים הרבה תרגומים, מהסיבה הפשוטה שיש המון תרגומים. להבדיל מ'הו!' שמפרסמים המון תרגומים וזה חלק מהתפישה שלהם שאומרת שצריך להביא את התרבות הטובה והראויה אל ההמונים. זה בסדר, אבל זה לא אני. פירסמנו תרגומים למלוויל ופוקנר כי זה מודרניזם במובן שקרוב ללב שלי. אבל אם אין סיבה טובה להביא תרגום אני לא אביא אותו".

הוא גם מתנגד לתפישת הספרות כ"סוג של דאחקה, או כקריצה או כסוג של משהו שיוצא מהשרוול" - ומתייחס לכתב העת "מעיין" ולעורכו רועי צ'יקי ארד. "למה צ'יקי אומר כל הזמן שאני כבד? מהסיבה הפשוטה שזה באמת כבד. ספרות זה דבר רציני ומפחדים מהרצינות. אז בסדר. יש כאלה שמפחדים ואני חושב שספרות זה עסק רציני".

כתב העת "עמדה", מבהיר יגיל, מצדד במודרניזם "עם הרבה כבוד למה שנעשה בחצי הראשון של המאה, מולדימיר מיאקובסקי והלאה. אנחנו אוהבים פאתוס, אנחנו אוהבים את אורי צבי גרינברג, כי בשבילנו הוא סוג של אופציה פואטית, זה משורר ענק. התפישה הפוליטית שלו בצד אחד, אבל השירה האקספרסיבית שלו מנוגדת להקטנה ולרגש מאופק - שזאת האידיאולוגיה של נתן זך שאליה אנחנו שייכים וממנה אנחנו מנסים להשתחרר. העמדה של ‘עמדה' היא בעיקר פואטית בתוך העולם ולא פוליטית".

השחרור מהדורות הקודמים מתבטא כנראה גם בכך שכתבי העת הנצים, בניגוד לעבר, אינם מנהלים מלחמות עולם עקובות מדיו: "אנחנו שייכים לדור של אחרי המודרניזם. המודרניסטים היו קיצוניים וטוטאליים. אם חזרת בתשובה אז עד הסוף. עם שטריימל, כובע, חליפה שחורה וציציות. היום יש חוזרים בתשובה כמוני, הם קצת פה וקצת שם. בדורות שלפנינו זה היה או שאתה נגדי או שאתה בעדי. הם לא מבינים איך אני יושב בניחותא עם מישהו שאני חושב אחרת ממנו. בשבילם זה למות או לכבוש את ההר. הדור שלנו שונה. היחסיות הזאת באה אלינו מהפוסט-מודרניזם, מזה שהכל התפרק. אותם לא תוכלי לשנות. הם טוטאלים מכיוון שהמודרניזם מחייב טוטאליות. יש בו משהו דיקטטורי. לא סתם בתקופה שלו צמחו הדיקטטורות הנוראות ביותר בעולם, כי האידיאולוגיה מעל הכל. הם המציאו את העניין הזה של המניפסטים. סארטר שם את קאמי אתו ואחר כך שם אותו בחוץ כשהוא כבר לא היה אתו. אבל אני אוהב בני אדם. אי אפשר שלא לחבב את צ'יקי, הוא איש רעים להתרועע".

ורק הקהל, כך נדמה, מתמהמה, מעדיף רבי מכר על פני כתבי עת לספרות ושירה. "אין אף אחד מעבר לקו", אומר יגיל בשלווה ומוסיף: "אני לא מאמין שצריך להתרחק מעצמך. מה שלא יהיה אני שם, יש קהל או אין קהל. את זה אני עושה יותר טוב מדברים אחרים. אני מפוכח. אני לא מסתובב בתחושה שאני סלינג'ר. אני יודע בדיוק מי אני, אבל זה מה שאני אוהב לעשות".

*#