אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זכויות הנשים על פי ג'ון סטיוארט מיל

הוא הבין שמעמדן הנחות של הנשים סותר את שאיפתה של החברה לשוויון וחשף תחבולות דכאניות נגדן. רק עתה מתורגם לעברית ספרו הפמיניסטי של הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, שכבר באמצע המאה ה-19 מתח ביקורת על חזירותם של הגברים

תגובות

"הגברים אינם מסתפקים בצייתנותן של הנשים, הם חפצים ברגשותיהן. כל הגברים, מלבד אלה החייתיים ביותר, מבקשים שהאשה הקרובה להם מכל לא תהיה שפחה מתוך כפייה אלא מתוך רצון; לא סתם שפחה, אלא שפחה חביבה".

את הדברים האלה לא כתבה פמיניסטית לוחמת. למעשה, כלל לא כתבה אותן אשה. מחברם היה גבר אנגלי בן המאה ה-19, אחד מחשובי הפילוסופים הפוליטיים - ג'ון סטיוארט מיל. ב-1869 כתב מיל את החיבור "שעבוד האשה" (The Subjection of Women), שרואה אור כעת לראשונה בעברית, בהוצאת רסלינג (תרגום: שונמית ליפשיץ). זהו אחד הטקסטים הפמיניסטיים הקלאסיים, שהניחו את המצע הרעיוני לאחת המהפכות החשובות של המאות האחרונות. רבות ורבים יאמרו, שזו היתה המהפכה החשובה ביותר.

מיל, מהאבות המייסדים של הליברליזם ומחברם של הטקסטים המכוננים "על החירות" ו"התועלתיות", זיהה את מעמדן החברתי והמשפטי הנחות של הנשים בתקופתו כסתירה חמורה בהסדריה של חברה השואפת לשוויון ולהגנה על זכויות יסוד. ב"שעבוד האשה" הוא מציג ניתוח נוקב הן של חוסר הצדק והצביעות שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים והן של הדרכים הפתלתולות שבהן פועל הכוח במישור הלא רשמי, דרך התרבות, הנהגים וההרגלים. מיל גם מבקש להסביר מדוע נשים רבות אינן מתמרדות או מבקרות את מצבן. הוא עוסק באינטרסים ובמאבקים בין המינים בתוך הבית והמשפחה ומראה כיצד טיעונים המשבחים את האשה על רגישותה וטוב לבה אינם אלא תחבולה דכאנית.

אם היה מי שחשב ש"חזיר שוביניסטי" הוא ביטוי מודרני, הרי כבר מיל כתב כי שעבודו של מין אחד על ידי אחר מרדד את הקיום האנושי ומותיר את הגברים הנהנים משעבוד כזה בבחינת "חזירים מרוצים". ומבחינתו, "מוטב להיות בן אדם בלתי מרוצה מחזיר מרוצה". מיל מציין כי שעבודן של נשים לגברים שונה מצורות אחרות של שעבוד בהיסטוריה, שכן נשים קשורות בעבותות של יחסים אינטימיים לגברים - אבות, בני זוג, אחים, בנים. וכפי שכותבים בהקדמה לספרו ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי: "במלים שהיו יכולות להיכתב כמאה שנה מאוחר יותר על ידי פמיניסטיות רדיקליות, מיל עומד על כך שביטול עצמי וכניעה מעוצבים כחלק חיוני מהמשיכה המינית".

בין היתר מבקר מיל את סדרי המשפט המחזירים נשים המתלוננות על התעללות פיסית אל חסותו של הפוגע - ביקורת הרלוונטית גם כיום. שכן, גם במאה ה-21 שבה ונשמעת השאלה מדוע נשים מוכות אינן עוזבות את בן הזוג המכה; מיל כותב כי במסגרת הקשר של תלות ויחסי כוח, נשים "אינן מעזות כמעט אף פעם להיעזר בחוקים הקיימים להגנתן".

אחת השאלות המסקרנות היא עד כמה הושפעה הגותו של מיל, בתחום זכויות הנשים אך לא רק בו, מבת זוגו, הפילוסופית הרייט טיילור. השניים נפגשו ב-1830, טיילור היתה נשואה ואם. לימים נפרדה מבעלה וכשמת נישאה למיל.

טיילור היתה מהלוחמות למתן זכות הצבעה לנשים. את "על החירות" הקדיש מיל לזכרה ואף כתב: "ספר זה יכול להיחשב שלה באותה מידה שהוא שלי". באוטוביוגרפיה שלו כתב כי הוא וטיילור כתבו יחד את רוב הכתבים שיצאו בתקופה זו בשמו והוסיף: "כאשר שני אנשים שותפים לאותן מחשבות ודעות, השאלה מי מהם מחזיק בעט היא חסרת חשיבות".

תירוש וכוכבי מציינים כי מיל תמך בזכויות הנשים עוד לפני שפגש את טיילור, אולם ברור כי הושפע ממנה. וכפי שאומרת ד"ר מירי רוזמרין, מרצה לפילוסופיה ולמגדר באוניברסיטת תל אביב, הדבר גם עולה מקריאת הספר, שרווי תחושה של שותפות גורל והבנה פנימית של החיים בחברה לא שוויונית.

על פי תירוש וכוכבי (היא משפטנית וחוקרת מגדר, הוא מרצה לפילוסופיה), המחשבה הליברלית שמיל מייצג ספגה קיתונות של ביקורת בעשורים האחרונים, בין השאר מצד הפמיניזם התרבותי, הרדיקלי, הפוסט-מודרני והפוסט-קולוניאלי. בין השאר נטען כי ערכי הליברליזם מכוונים בעצם לאדם מסוג מסוים מאוד: לרוב, זהו גבר לבן, אירופי, בריא בגופו ונפשו. ובהתאם לכך, הפמיניזם הליברלי מכוון לאשה לבנה, אירופית, בעלת פריבילגיות. מאבקיו של פמיניזם זה אמנם איפשרו למקצת הנשים לרכוש השכלה ולעסוק בכל משלח יד - הישגים שאין להקל ראש בהם - אך מלכתחילה הם כוונו לנשים שבכלל יכולות להעלות על דעתן גישה למקורות כוח כאלה ולא לנשים עניות, מודרות, חסרות כל גישה כזאת. ואולם, תירוש וכוכבי טוענים כי דבריו של מיל אינם נופלים בפח הזה.

רוזמרין מסכימה כי "שעבוד האשה" הוא "טקסט מדהים: מיל מראה בו רגישות הנדירה גם כיום. הוא פורץ את גבולות העולם התיאורטי שבו הוא פועל". כך, למשל, בנוגע למוסד הנישואים: "ליברלים בחנו את הזירה החברתית; נישואים נחשבו עניין פרטי. ואילו מיל קובע כי יחסי כוח חברתיים מעצבים באופן מוחלט את המפגש בין גבר לאשה בבית", מסבירה רוזמרין. "העיסוק שלו במושג האינטימיות, כעניין שנגזר מיחסי כוח חברתיים, אינו אופייני לליברליזם".

ואמנם, ב"על החירות" מזהיר מיל מפני עריצות המדינה והחברה המבקשות להתערב במרחב הפרטי. אלא שאי-התערבות כזאת היא למשל שאיפשרה לגבר לאנוס את אשתו, ולא רק בימים רחוקים: עד לאחרונה המשפט באנגליה ובישראל, למשל, לא התערב במצב כזה. ב"שעבוד האשה" כותב מיל: "שום עבד אינו עבד לזמן כה ארוך, ובמובן כה מלא של המלה, כמו האשה. אין כמעט עבד שהוא עבד בכל שעות היום ובכל רגע ורגע. ל'דוד תום' היו חיים פרטיים ב'אוהל' שלו, אך לאשה אין אפשרות כזאת": שפחה יכלה לסרב לשכב עם בעליה, אשה לא יכלה לעשות זאת עם בעלה. וגם אם לא פעם היחס לנשים טוב מאל עבדים, מודה מיל, הרי "הנישואים הם העבדות היחידה שהחוק מכיר".

                                                                                  איור: אילה טל

בביקורתו על מוסד הנישואים הוא גם שואל בסרקזם, מדוע הפיכתם של בני הזוג לאישיות משפטית אחת היא חד כיוונית: האשה נבלעת באישיות המשפטית של הגבר. על פי תירוש וכוכבי, שאלתו הפרובוקטיבית מהדהדת בכתיבה הפמיניסטית העכשווית, למשל זו של קתרין מקינון. רוזמרין מסכימה כי מיל מציג תמות שפמיניסטיות העלו נגד תפישות ליברליות בסוף המאה ה-20.

פנייה אל המצפון

עם זאת, הרפורמות שמיל מציע בחיבור זה עוסקות בעיקר בחיזוק מעמדה של האשה במרחב הציבורי, כגון הסדרים משפטיים שיגבירו את עצמאותה; את יכולתה להתנתק מקשר נישואים, להחזיק ברכוש ולהשתתף בחיים הפוליטיים. הוא מאמין, בתמימות מה, כי את מה שלא ישיגו ההסדרים המשפטיים תשלים פנייה למצפונם של הגברים, שישנו את עמדותיהם ויתייחסו לנשים מתוך כבוד והכרה בשוויונן כבני אדם.

ההגבלות על נשים מפני רכישת השכלה ובחירת משלח יד, כותב מיל, הן קודם כל תוצר של חוסר הביטחון של הגברים, "משום שרוב בני המין הגברי עדיין אינם יכולים לשאת את הרעיון של חיים עם אדם שווה להם". הוא מקדים את זמנו גם בניסוח טיעונים נגד אפליית נשים בעבודה: זכויות כמו אלה שהוא מתייחס אליהן הוכרו על ידי בתי המשפט במערב רק במחצית השנייה של המאה ה-20 - ורוב הנשים בעולם עדיין כלל אינן נהנות מהן.

כדברי תירוש וכוכבי, במלים שהידהדו לימים, בחלוף 50 שנה, ב"חדר משלך" של וירג'יניה וולף, מיל מזכיר כי גאונות לבדה אינה מספיקה כדי להצטיין ונדרש גם זמן ארוך של לימוד וצבירת ידע - תהליך שנשים מעטות מקבלות את הזדמנות להתרכז בו. "היא צריכה לעמוד תמיד לפקודתו ולקריאתו של מישהו, בדרך כלל של כולם", הוא כותב - ובתוך כל אלה גם אסור לה לשכוח להיות נחמדה. כמו נעמי וולף בסוף המאה ה-20, מיל טוען שנשים חכמות יכולות לגלות שכל זמנן מתמלא רק במילוי המשימות של טיפוח הנימוסים, אמנות השיחה והלבוש. על ניתוחים פלסטיים הוא היה בר מזל דיו לא לשמוע בתקופתו.

על פי רוזמרין, מיל מדבר "בשלב מוקדם מאוד מעמדה מעניינת מאוד: הוא גבר בעל מעמד, שיכול לדבר, שלא כמו נשים בתקופתו, ומאפשר התחלה של מחשבה ליברלית פמיניסטית. הוא אמנם השפיע על סופרז'יסטיות, ואולם לימים, כשהפמיניזם צבר תאוצה, השימוש בטקסט שלו היה מוגבל. כי כשנשים התחילו לדבר, הן עשו זאת מתוך הידע שלהן על עצמן ולא נתלו בדבריו".

מיל עצמו היה מודע לעמדה שבה פעל, היא מוסיפה: "אף שהוא נכנס לנעליהן של נשים מבחינת ההבנה מה פירוש להיות סוג של מיעוט, הוא אומר בפה מלא שאינו יכול לדבר בשמן של נשים". באופן מפוכח וכמו-נבואי כותב מיל: "הידע שגברים מסוגלים להשיג על נשים הוא עלוב וחלקי ושטחי ותמיד יהיה כזה, עד לעת שבה הנשים עצמן תאמרנה את דברן במלואו. והעת הזאת עוד לא הגיעה; והיא לא תגיע אלא בהדרגה".

קשר מופלא

בחיבורו מתמודד מיל עם שלל דעות קדומות על נשים, שלרבות מהן יש הדים גם כיום. למשל, הטענה שנשים נשארות מאחור מבחינה מקצועית, כלכלית ופוליטית מפני שהן מעדיפות תפקידים ביתיים אמהיים, או עבודה בסביבה לא תחרותית, על פני תפקידי ניהול. המשך הטיעון הזה עשוי להיות שנשים בוחרות להיות זונות. על פי מיל, אין לצפות שמתוך תנאי חייהן הנוכחיים נשים יוכלו לדמיין, לנסח ולבטא את שאיפותיהן במלוא המורכבות שהן מסוגלות לה, כי הן במצב של דיכוי: "אשה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?" הוא שואל.

אשר לטענה שהרוב המכריע של האמנים והיוצרים הגדולים במשך ההיסטוריה היו גברים - שנשמעה בזמנו ויש השבים ומשמיעים גם כיום - מיל מסביר כי לנשים לא ניתן לעסוק בתחומי הרוח ולהתפנות ליצירה.

ועם כל זאת, לעתים לוקות כמה מהצעותיו מיל בפטרונות. בין השאר, הוא מקבל את תפקידיה הביתיים של האשה כ"טבעיים" ובעניין זה הוא בן זמנו. ההתנשאות ניכרת במקומות מעטים בספר, אומרת רוזמרין, בעיקר אלה שבהם הדברים מתחברים לתפישת התועלתנות של מיל: זו מובילה אותו לטעון כי הגבלת הנשים פוגעת גם בחברה - שנמנעים ממנה היכולת והכישרונות של מחצית האוכלוסייה האנושית.

עוד הוא טוען, כי פתיחת כל אפשרויות ההשכלה והתעסוקה לנשים עשויה למתן את חוויית השליטה והעליונות המאפיינת גבריות. אישיות הגברים מושחתת, הוא כותב, כי גברים מאמינים שזכותם הטבעית לצפות לציות מנשים, אפילו כשברור להם שהאשה עולה עליהם בהשכלתה ובכישוריה. יותר ממאה שנה לפני קרול גיליגן, מיל מציע את האפשרות שנשים יתרמו גם זווית ראייה מוסרית אחרת - "קול שונה" במונחיה של הפסיכולוגית הפמיניסטית - אשר תרסן את השימוש באלימות.

באמירה מרגשת הרומזת, כך נדמה, ליחסיו עם טיילור, מיל כותב כמה מופלא יכול להיות הקשר בין גבר לאשה במצב של "שוויון מהסוג המשובח, דמיון בכוחותיהם וביכולתם תוך עליונות הדדית של שניהם, כך שכל אחד מהם יכול להרשות לעצמו להעריך את זולתו וליהנות מהיכולת להנהיג ולהיות מונהג לסירוגין בנתיב ההתפתחות".

כתבות שאולי פספסתם

*#