אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע הכנרים מעדיפים כלי ישן על פני חדש?

אף שהם יכולים לקנות כלי בנוי לתפארת, שנבנה במיוחד למענם ובמחיר שהם יכולים להרשות לעצמם, רוב נגני הכינור המקצוענים ינסו להשיג כלי עתיק ויהי מה. האם זו גחמה, סנוביות, או שמא יש באמת הבדל?

תגובות

אולם ויגמור בלונדון היה מלא מפה לפה, והשלישיות לכינור, צ'לו ופסנתר מאת שומאן ומוצרט התקבלו בהתלהבות רבה. הצ'לו שניגנה בו טניה טצלאף היה גואדניני עשיר להפליא מ-1776. הכינור, בנגינתו של אחיה, כריסטיאן טצלאף, השלים אותו יפה, אך מוצאו היה מפתיע: בנה אותו בונה הכינורות הגרמני העכשווי פטר גריינר.

טצלאף מנגן גם בכינור נוסף שבנה גריינר: כלי בעל צליל חזק ובהיר יותר, שנמצא בבעלותו זה עשר שנים ומתאים במיוחד לתפקידי סולו, לעומת הכלי הכהה יותר, המתאים יותר לאנסמבלים ובו ניגן באותו הערב. רוב נגני כלי המיתר הווירטואוזים מנגנים בכלים שיוצרו בידי מאסטרים איטלקים לפני כמה מאות שנים, רצוי בידי אנטוניו סטרדיווארי, הגדול מכולם. טצלאף ניגן בעבר בשני כינורות, סטרדיוואריוס וגואדניני. עכשיו, כשהוא מופיע עם אחד מכינורות גריינר שלו, אנשים מרבים לשאול אותו אם זה סטרדיוואריוס. הוא סבור שבוני הכינורות המודרניים הטובים ביותר מציעים איכות יוצאת מן הכלל במחיר נמוך בהרבה ממחיר כינור ישן של בונה מפורסם.

גריינר מייצר כינורות מאז היה בן 14. עכשיו הוא בתחילת שנות ה-40 לחייו ועד כה בנה 250 כלים. הוא עובד בצמוד לפיסיקאי היינריך דונוולד, ושם לו למטרה לייצר כינורות שצליליהם קרובים לקול האדם. הוא גובה 32-38 אלף יורו לכינור, מחיר גבוה בהרבה מהממוצע אצל בוני כינורות מודרניים טובים, אך רשימת ההמתנה אצלו כה ארוכה עד שהוא לעולם לא יגיע לסופה.

רנסנס לבניית כלי מיתר

ב-20 השנים האחרונות יש רנסנס לבניית כלי מיתר (כינורות, ויולות וצ'לי) בידי בונים-אמנים בכל רחבי העולם. הם יכולים ללמוד את מלאכתם בבתי ספר מפורסמים לבניית כינורות בכמה ארצות. אך בתי הספר בעלי הקשרים המכובדים ביותר שוכנים באיטליה: במילאנו, בפארמה ובייחוד בקרמונה, ביתם של בוני הכינורות האגדיים מהמאות ה-16-18: משפחות אמאטי, גוארנרי וסטרדיווארי.

בבוקר סתיו שטוף שמש סטודנטים מתרוצצים בבית הספר הבינלאומי לבניית כינורות ע"ש סטרדיווארי, השוכן בארמון במרכז קרמונה, עיר יפה בעמק הפו מדרום-מערב למילאנו. רובם זרים, אבל כולם מפטפטים איטלקית: רהיטות בשפה היא אחת מדרישות הקבלה של בית הספר. כולם להוטים ללמוד בניית כינורות במסורת קרמונה.

בית הספר נוסד ב-1937 לציון 200 שנה למותו של סטרדיווארי. מאז יצאו משעריו כמעט 800 בוגרים. כ-300 איטלקים, אך רובם זרים, לרבות 58 יפאנים, 48 דרום-קוריאנים ואף שמונה סטודנטים מסין, ארץ שידועה בעיקר בכלי נגינה זולים ובסיסיים המיוצרים במפעלים.

כמה מהם לוקחים את המסורת לביתם: שניים מבוני הכינורות הטובים ביותר בארצות הברית, ג'וזף קרטין וגרג אלף, רכשו את הכשרתם בקרמונה. אך רבים מהתלמידים מקימים להם בית מלאכה בקרמונה עצמה. בעיר יש כ-150 בוני כינורות.

בניית הכינורות בעיר הגיעה לשיאה בסוף המאה ה-17 ומאמצע המאה ה-18 החלה לדעוך, כשבוני הכינורות עברו למקומות אחרים. בסוף המאה ה-19 ייצר בית חרושת מקומי כינורות פשוטים, תעשייתיים. רק לאחר שנפתח בית הספר חזרו האומנים לעיר ואיכות הכינורות שבה ועלתה.

כדי לסייע ביצירת האווירה המתאימה, מוצג בבית העירייה אוסף כינורות של המאסטרים הגדולים, בהם מתוצרת סטרדיווארי ואמאטיס. כל בוקר אוצר מוציא כל אחד מהכלים מתיבת הזכוכית שלו ומנגן בו כמה דקות כדי לשמר אותו. מקבץ אחר של כינורות מעולים מוצג במוזיאון סטרדיווארי. פסטיבל לבניית כינורות בעיר מציע חגיגה מוסיקלית בכל סתיו ותחרות לבניית כלי מיתר מתקיימת בעיר בכל שלוש שנים.

בוני כינורות טובים יכולים להתפרנס יפה. כלי חדש מקרמונה עולה עד 18 אלף יורו בתוספת מסים, תלוי בבונה. ואף על פי כן, רוב הבונים אינם עובדים במקצועם בגלל הכסף אלא בגלל אהבתם לכינורות.

תיקונים איכותיים לפעמים מתגמלים כספית יותר מאשר בניית כלים חדשים. כינורות הם כלים שבריריים מאוד ורובם נזקקים לתיקון במוקדם או במאוחר, כך שתמיד יש לכך דרישה. אם הכלי רב ערך, לאיכות התיקון חשיבות רבה, ולכן רסטורטור מיומן יכול לקבוע מחיר כראות עיניו.

נגנים מפורסמים רבים מנגנים בכינורות מודרניים לצד הכלים העתיקים שלהם, בין השאר משום שבמקרים רבים הם עמידים יותר בקשיי הטיסות והחימום המרכזי, אבל גם משום שהם מתאימים יותר לסוגים מסוימים של מוסיקה. לפעמים המוסיקאים אף מעדיפים אותם. הצ'לנית ז'קלין דו פרה ניגנה בשני צ'לי סטרדיווארי ובכלי שבנה מתיאו גופרילר, שעבד בוונציה לפני 300 שנה, אבל לקראת סוף הקריירה שלה עברה לנגן בצ'לו מודרני שבנה בפילדלפיה סרג'ו פרסון, יליד איטליה.

המחיר הגבוה ביותר ששולם עד כה תמורת כינור מודרני, במכירה פומבית ב-2003, היה 130 אלף דולר, תמורת כלי שבנה סמואל זיגמונטוביץ האמריקאי ושהיה שייך קודם לכן לכנר האמן אייזק סטרן. זיגמונטוביץ, שבנה כלים גם לג'ושוע בל ולנגני רביעיית המיתרים אמרסון, נחשב כיום לאחד מבוני הכינורות הטובים ביותר. ואף על פי כן, מחיר השיא קשור מאוד לבעלי הכינור הקודמים. "זה לא כמו בעולם האמנות", מסביר אחד האספנים; אין בין הבונים אנדי וורהול או דמיאן הירסט. אפילו כלים מודרניים יוצאים מן הכלל נמכרים רק לעתים נדירות ביותר מ-40 אלף דולר.

במחירים כאלה אי אפשר לקנות כינור ישן טוב. סטרדיווארי עצמו בנה כ-1,100 כלים, מספר עצום בכל קנה מידה, משום שהוא חי עד גיל 93 ועבד באובססיביות עד נשימתו האחרונה. המחיר הגבוה ביותר לסטרדיווארי במכירה פומבית היה 3.5 מיליון דולר, ב-2006. אך המעטים שמוצעים למכירה מחליפים ידיים באופן פרטי בדרך כלל, ובמחירים גבוהים בהרבה: כינור מעולה עולה 10-12 מיליון דולר. כינורות עתיקים טובים של בונים איטלקים פחות נשגבים נמכרים במאות אלפי דולרים, והמחירים ממשיכים לעלות. לדברי אחד הסוחרים, מחירי הכינורות הטובים עלו בממוצע בכ-12% בשנה מאז שנת 1950.

הדבר מקשה במיוחד את חייהם של נגני מיתרים צעירים ושאפתנים. אם אינם באים ממשפחות עשירות, עליהם לזכות בתחרויות רבות, לרכוש לעצמם שם במהרה ולקוות שמישהו ישאיל להם כלי נהדר.

ניקולה בנדטי, נגנית סקוטית צעירה ומפורסמת, מנגנת בסטרדיווארי מ-1712 שמחירו מוערך ב-3.3 מיליון דולר שהשאיל לה פטרון נדיב. ג'ניפר פייק, כנרת אנגלייה צעירה, מנסה לגייס 250 אלף ליש"ט לקניית כינור גופרילר מ-1708. הנגנים הצעירים הטובים ביותר מקבלים לפעמים הלוואה ללא ריבית מפטרון או מקרן, אבל הם יחזירו את החוב במשך רוב חייהם.

דרך אחרת היא לפנות לבונה כינורות מודרני ידוע כגון זיגמונטוביץ או גריינר ולקנות כלי בנוי לתפארה שנבנה במיוחד למענם במחיר שהם יכולים להרשות לעצמם. הוא יישמע נהדר, ומעטים ממאזיניהם בקהל יבחינו בהבדל. אבל רוב הנגנים המקצוענים ינסו להשיג כינור עתיק ויהי מה. האם זו גחמה טיפשית ותו לא?

רטט בעץ

לכל מומחה יש סיפור על מבחן "עיוור" שבו מנגנים בכמה כלים מחוץ לשדה הראייה, והמאזינים צריכים לנחש איזה מהכלים הוא של סטרדיווארי ואיזה של מתחזה מודרני. לעתים קרובות הם טועים בניחוש. יש כלים עתיקים טובים ורעים, ויש גם כינורות מודרניים מעולים. אפשר לטפל בכלי בדרכים רבות כדי שיישמע טוב יותר, ונגן מבריק יוכל לגרום לכינור תעשייתי להישמע נהדר במשך חמש דקות; אבל הוא לא ירצה לעבוד כל כך קשה כל הזמן.

מוסיקאים רבים מאמינים שכלי עתיק טוב יועיל להם יותר מכלי מודרני. יש כאן מרכיב של סנוביות. אם כולם חושבים שהכלים העתיקים הם הטובים ביותר, וירטואוז שמכבד את עצמו ירצה לנגן בכלי עתיק משום שכך מצפים ממנו.

לכלים עתיקים יש בדרך כלל היסטוריה שמוסיפה לברק שלהם. סטרדיווארי התעשר מבניית כינורות לבעלי הממון והכוח. הכלים שלו זוכים להערכה רבה, וניגנו בהם הווירטואוזים הגדולים ביותר בדורם, ואולי האזינו להם מלחינים מפורסמים. רק חסרי לב יתכחשו לרומנטיקה שבזה.

אבל ייתכן שההבדל אינו רק בראש. גם התומכים הנלהבים ביותר בכלים מודרניים מודים במקרים רבים שהכלים העתיקים טובים יותר מהטובים שבכלים המודרניים. זה קשור אולי לגיל עצמו. רוב כלי הנגינה יוצאים מכלל שימוש או מוקצים לשוקי-נישה בשל שינויים בעיצוב. רק כינורות, ויולות וצ'לי משתמרים במשך מאות שנים אם מטפלים בהם היטב. אלה עתיקות שפועלות: נחשקות, בעלות מעמד של נכס לאספנים, וברובן עדיין מנגנים כל יום. כמה מאות שנים מאז נכרת העץ הפכו את החומר ליבש וקל, והשימוש הרציף שינה כנראה את תכונותיו. פלוריאן לנרד, סוחר לונדוני, אומר שהזמן הביא ל"רטט בעץ". אחרים סבורים שיש כמה כינורות איטלקיים מהעשור הראשון של המאה ה-20 שבימים אלה מתחילים להשתפר באופן ניכר. ייתכן איפוא שבמאה אחרת הכלים הטובים ביותר שמיוצרים כיום ישתפרו עוד יותר. אבל מיטב הכלים האיטלקים העתיקים ימשיכו גם אז מן הסתם להיות מוצלחים יותר. 

*#