ביקור בסטודיו של מוטי מזרחי - תרבות - הארץ

ביקור בסטודיו של מוטי מזרחי

מוטי מזרחי הציג בעבר תערוכות בסטודיו שלו, עד שהתעייף מהרעיון. סטודיו מבחינתו של האמן הוותיק הוא מרחב של הקשבה, אבל העבודה בצד יצירותיו הקודמות עלולה גם להפריע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ככל שאני עובד קטן, אני יכול לראות בגדול

חלל העבודה הגדול של האמן מוטי מזרחי באזור התעשייה באזור מוזנח, מאובק וקפוא מקור. כבר בכניסה לחלל אפשר לחוש באי-נוחות שהסטודיו מקרין ויותר מכך - בקושי של האמן לשהות בו. הסטודיו של מזרחי הוא מוזיאון בהקפאה: מספר היצירות המאוחסנות בו הוא בלתי נתפש, ונדמה שהן כמו זועקות לתערוכה רטרוספקטיבית, שתאפשר לראות אותן באור שייטיב עמן.

מזרחי, יליד 1946, הוא אמן שמוכר בזכות ההומור והאירוניה העצמית שלו, כמו בזכות אמנות המיצג שלו, שבה הפליא ליצור משנות ה-70 ועד היום. הדגש שהוא שם על הגוף האנושי, על פגמיו והנאותיו, כחומר למחשבה וליצירה החל ב-1973, אז קיים יחסי מין עם בת זוג, כששניהם מכוסים בבצק, והמשיך במיצגים מאוחרים יותר כמו "שנת היונה" מ-1980.

בביקור בסטודיו שלו מתברר מדוע קשה לאדם חם כמוהו להימצא בנקודה שמבחינה סמלית היא הכי קרה וקשה בקריירה של אמן: מצב שבו הגוף מתחיל לבגוד בבעליו, העשייה נהפכת לקשה ומכל עבר בסטודיו נשקפות אליו יצירות מכל דרכו האמנותית ואינן מרפות. "לפעמים זה יכול להפריע, אך לפעמים גם להזין", הוא אומר. "אני יודע שעכשיו אנחנו מסיימים עשור. אבל קרה לי באופן מופלא שאצלי עשורים מתאפיינים בעיסוק מסוים. אני תוהה מה עשיתי בעשור האחרון מבחינה מהותית, מה הטריד אותי ומה עיניין אותי. אני מבין שבפעם הראשונה בחיי אני לא מרוכז: יש יותר דיסאוריינטציה, יותר פרנויה ופחדים, אי-ודאויות ובמידה מסוימת גם קשיים".

הוא מסביר כי אחד הגורמים לכך הוא הגיל: "מינוסים שהיו לי בעבר בתור צעיר ולא פתרתי, התקבעו כשהתבגרתי. יכולת הפעולה שלי פתאום קטנה". מצד שני, מרחק הזמן גם מאפשר לו נקודת מבט מרוחקת על העבודה: "אם אני מסתכל על זה בגדול, יש פה עמדות שלי כלפי טריטוריות שונות כמו ארצות הברית, כמו המזרח וכמו דמות היהודי, לצד עיסוק ביקורתי בתופעות של גלובליזציה, כוח ושליטה".

נושאים אלה עלו בתערוכתו "רואנדה קזנובה" בשנת 2000 ובשלוש תערוכות שלו שהוצגו במקביל ב-2004. "בטרילוגיה הזאת הרגשתי שאני מסיים משהו", הוא אומר. עם סופו של דבר אחד נולד הדבר הבא: מהעיסוק של מזרחי בדמות היהודי-ערבי, קרי המזרחי, החל מזרחי לחקור את דמות היהודי, בעיקר היהודי הגלותי. "אולי הקושי הפנימי, אולי החולשה הפיסית וחוסר הביטחון ואולי הגיל משכו אותי לאזור הילדות וההתבגרות סביב היידיש".

מזרחי מוצא ביידיש הרבה חוכמה ורכות שמשפיעות עליו כאמן: "זה כבר לא גיבור. החולשה היא הגבורה. לאחר התערוכות האלה אמרתי לעצמי שאני חייב להתרכך וזה יבוא על ידי שירה רגשית שאותה אני לומד כל שבוע. זה מהלך שמכוון כלפי עצמי כמו נשימה והפעלת הרגש אך זה גם מהלך ביקורתי, טענה מקומית".

מוטי מזרחי (ברקע, כמה מעבודותיו): "הסטודיו משול למרחב חלימה, או להזדקקות שלי למרחב כזה"

36 שנה אחרי שביצע את העבודה "ויה דה לה רוזה" ובמסגרתה הלך עם מקל ותצלום של עצמו מזוקן על גבו במסלולו שעבר ישו בירושלים, חוזר מזרחי לסוגיה של היהודי שעומד מול העולם במיצג החדש שלו, "יידיש תיאטר". "אני מאוד רוצה להציג את היהודי הזה בטולדו שבספרד", הוא אומר. "זה מבט אחורה לכיתה ז' כשראיתי פעם ראשונה תצלום בשחור לבן. זה היה בית ספר להיסטוריה - בית הכנסת בטולדו סנטה מריה לה בלנקה. זה מקום יפהפה עם קשתות. רציתי להציג שם את היידיש תיאטר - כדי לדחוס את השואה עם האינקוויזיציה. זה יהיה מניין ראשון מאז גירוש ספרד".

מזרחי מספר כי יצירתו היא ביוגרפית וחווייתית. "אני עובד מהחוויות הפרטיות שלי, מהקשבה, הקשבה אלי והקשבה אל מה שמתרחש. משם באה העבודה. המרחב שבו אני פועל בסטודיו הוא מרחב של הקשבה".

הסטודיו שלו נבנה מתוך מחשבה ייחודית, בניסיון ליצור מרחב לא רק של עבודה אלא גם של תצוגה. החלל מחולק לשניים: חלקו הראשון כולל מבואה וחדר מרווח ששימשו אותו להצגת הפרויקטים שיצר וחלקו השני כולל משרד ומחסן. "אמרתי לעצמי, בשביל מה אני צריך גלריות כדי להציג?" במשך שנתיים הרעיון עבד ולאחר מכן מזרחי התעייף והפסיק לערוך פתיחות בסטודיו שלו, שאליו הוא גם מיעט לבוא.

הוא מסביר כי הסטודיו אינו הכרחי בעבור יצירת העבודות וכי גם את הפסל שהציב במגדל האופרה בתל אביב הוא תיכנן על פתק קטן. גם את הפסל החדש שלו, שיוצב באשדוד והוא גדול במיוחד, הוא תיכנן בתחילה ברישום קטן במחברת, בעת שהיה בווינה לפני שנים. "ככל שאני עובד קטן, אני יכול לראות בגדול, כי אני לא נתפס לפרטים אלא למהות של הדבר. אחר כך מגיעים הפרטים. אבל המהות נוצקת בקטן ולא בגדול, או במרחב מאוד גדול שיש לו רק סימנים קטנים במציאות".

הוא מספר שהתחלה של עבודה אינה דבר ברור מאליו בעבורו כיום: "עם ההתבגרות, קשה לי לפעמים לקחת עט ולכתוב, או לעשות סימן על הנייר. אך כשאני עושה את זה, דברים מתחילים להתגלגל. אני לא עוסק בחוויה הוויזואלית - אני עוסק במהויות. הקשבה פנימה והחוצה זה לא דבר ברור, ומתוך זה מתחילים להתגבש הרעיונות. אני יכול לראות אותך ואני יכול לראות אותך פיסית. אני יכול להסתכל ואני יכול להסתכל עליך בראייה מפוזרת שככל שהיא מפוזרת היא פוקוס, כי אני תופש את המהות ולא נלכד בחומר. קשה לי להסביר את זה".

חוסר הנגיעה בחומר קשור מבחינתו לקיפאון: "הגיהנום, התחנה האחרונה אצל דנטה, זה הקור. והקיפאון. זה לא האש כמו שחושבים, זה הקור. אם אני לא נוגע בחומר, אני מגיע לפעמים למצב של קיפאון ומצב של שיטוט במרחבים שלא קלים לבני תמותה. הם מאוד מסוכנים, הייתי אומר. אני יודע שכשאני נוגע, יכולת המחשבה שלי גם עובדת. קשה לי מאוד להתחיל".

לפני שמזרחי עבר לסטודיו הנוכחי, היה לו סטודיו בסדנאות האמנים בתל אביב, שסימל מבחינתו תקופה אחרת לגמרי: תקופה של עשייה אינטנסיבית, פורה ומתגמלת. "זה היה חלל גדול והוא עבד כמרקחה. עבדו אתי פסלים, היה שם שולחן, שעליו היינו מתכנסים ומתכננים את סדר היום. כך במשך עשור עשיתי עבודות ציבוריות שאפילו לא יודעים עליהם".

באמצע סוף שנות ה-90 עבר מזרחי ניתוח שהיה אמור לשפר את מצב בריאותו, אך בתחילת העשור החולף התברר כי תוצאות הניתוח לא החזיקו מעמד והדבר השפיע על יכולתו להמשיך ליצור באותה אינטנסיביות: "הייתי צריך קצת לצאת מהקצב שהיה לי, כי הרגשתי שאני חייב את מרחב החלימה. הסטודיו משול למרחב חלימה, או להזדקקות שלי למרחב כזה. אבל המרחב הזה מחייב איזשהו שקט. את השקט הזה אני יכול לצבור במצב שהוא בין ערות ליקיצה. עבודות הרבה פעמים באות בהבזק, אבל הן באות בריכוז מאוד מסוים. זה קורה כשיש בעיה שצריך לפתור אותה ואז אתה סב סביב זה. הסחת הדעת לכאורה אבל גם כיוון שלך לתדר מסוים מאפשר לך פעולה. כך שלא תמיד הסטודיו הוא הדבר היעיל".

מיצב של מוטי מזרחי בגלריה שלוש, 2004

מיקום: אזור תעשייה באזור זמן: שש שנים גודל: 200 מ"ר

"אני איש של פרטים, אם יש משהו לא בסדר אני לא שקט. אני חייב סוג של ניקיון ובגלל זה ניתקתי את עצמי מההמולה של האמנות בשנים האחרונות. עשיתי זאת בשביל ליצור מרחב שבו אני לא חייב לאף אחד, שאני יכול להיות עם עצמי. זה מסע שאת לא יודעת מה יהיה בסופו. אין לי שום ערובה ואני צריך כעת להמציא שוב פעם דברים מחדש".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ