אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים הזז: סופר שאינו נחלת הכלל

אביבה הזז עדיין גרה באותה דירה ירושלמית שבה חיתה עם הסופר חיים הזז ועוסקת בהוצאת כתביו, אבל סולדת מתרבות השכול ושונאת את המלה הנצחה. כעת היא מוציאה לאור קובץ סיפורים מעיזבונו, "בצלן של מלכויות", ומספרת בראיון על יחסיה עם הסופר שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות

תגובות

יום לפני מותו הסופר חיים הזז עוד עבד. בערב אף הלך עם אביבה אשתו לשכנה לראות סרט שעיניין אותו במיוחד. "לא היתה לנו אז טלוויזיה ואמרו לו שיש סרט של הבי-בי-סי על ימיו האחרונים של טולסטוי, אז הלכנו לשכנה לראות אותו", מספרת אביבה הזז. "היה בסרט תיאור של המריבה העצומה שהיתה סביב הצוואה של טולסטוי. הזז היה במצב רוח יוצא מן הכלל בגלל הסרט. דיברנו והוא סחב את הכל לצד של הלצה. הוא אמר שאת השטויות הגדולות ביותר עושה מי שאוהב יותר. אחר כך אמר שלשלמה המלך לא היה דמיון, כי אפשר למצוא אלף נשים באשה אחת, ולרוץ מאשה לאשה זה חסר סיכוי. הזז תמיד צחק ואמר שמכיוון שטולסטוי היה רוזן הוא היה בטוח שאלוהים יעשה לו פרוטקציה".

למחרת, בבוקר שבת, מארס 1973, אמר הזז שהוא מרגיש רע והתמוטט. אביבה הזז אומרת שהמלים האחרונות שאמר לה כששכב על הרצפה היו "בואי אלי". "הזז מאוד התעניין מה אומרים אנשים לפני מותם", היא אומרת. "גתה אמר ‘יותר אור'. ביאליק אמר ‘לבי לבי'".

עם מותו של הזז, שהיה הזוכה הראשון בפרס ישראל לספרות (ב-53'), נפוצה השמועה בירושלים וביתם נמלא אנשים, בהם גם ראש הממשלה אז גולדה מאיר. "התחילו לבוא אנשים ואמרו שבטח יש צוואה, התעניינו איפה לקבור אותו", מספרת אביבה הזז. "אמרו שצריך לראות אם הוא ביקש איזו בקשה. אני הכרתי אותו מספיק ואמרתי שאני בטוחה שאין לו שום בקשה. גולדה אמרה שתהיה הלוויה ממלכתית אבל היא צריכה לדעת מה הוא ביקש".

כפי שניחשה הזז, בצוואה לא היתה כל בקשה מיוחדת של הסופר בדבר קבורתו. איך זה שלא ידעה מה כתב הזז בצוואה? "לא אהבתי שהוא מדבר על מה יהיה אחרי. פיתחתי לי תיאוריה, שעכשיו היא עוזרת לי יוצא מן הכלל, שכל אחד מאתנו נמצא במרחק שווה מהמוות. תראי איך נהרגים פה בחורים צעירים, הסכנה להיות בן 18 לפעמים יותר גדולה מאשר להיות בן 80". ראש הממשלה גולדה מאיר החליטה שהזז ייקבר בהר הזיתים.

חיים הזז בשנות ה-40. לשון בארוקית, מפוארת ועשירה(תצלום באדיבות יד למורשת חיים הזז)

אביבה הזז אומרת שגם אם פגישה בין שני אנשים היא מקרה, לפעמים מדובר במקרה גורלי, ושאם אדם יודע לקרוא במשך חייו את הדברים בעלי המשמעות, הוא יודע לראות מתי מגיע הרגע שבו מה שהיה עד עכשיו לא יהיה עוד כמו שהיה. "לתפוס את זה זה דבר גדול", היא אומרת.

אבל ההפתעה הגדולה שחיכתה לה בצוואה היתה שהזז מינה אותה לאחראית על עיזבונו הספרותי. הוא אף כתב בצוואה שאם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בזה, הוא מצווה עליה להשמיד את כתבי היד שלו. הזז התגייסה למשימה ומאז מותו עוסקת בהוצאה לאור של כתביו. כעת רואה אור "בצלן של מלכויות", קובץ של שלושה סיפורים מעיזבונו, שלא ראו אור בספר ואביבה הזז ההדירה לפי כתבי היד של הסופר והוסיפה להם אחרית דבר. הספר רואה אור בהוצאת מוסד ביאליק ובשיתוף עם עמותת "יד למורשת חיים הזז".

בשניים מהסיפורים שמתפרסמים כותב הזז על פאריס. "הזז תמיד אמר שהוא נעשה סופר בפאריס", היא אומרת. "הוא חי שם חיים כל כך עניים שקשה לתאר. גם בארץ הוא חי בעוני; רק בשנת 1961, כשהיה בן 63, פעם ראשונה היתה לו דירה".

למה נסע לפאריס דווקא? "הזז לא רצה להיות בשום קליקה והוא הרגיש שצרפת זה מקום די נידח, שם לא היו לו קוראים. גם טורגנייב נסע לפאריס וצווטאייבה נסעה לפאריס. היה קשר עמוק מאוד בין הספרות הרוסית ובין הספרות הצרפתית".

בפאריס גם הכיר הזז את המשוררת יוכבד בת מרים, שבאה לשם מרוסיה עם בתה מריאשה, פרי יחסיה עם המשורר העברי הסובייטי שמעון הבונה. בפאריס נולד בנם המשותף של הזז ובת מרים, זוזיק (נחום). "התחילו הקשיים הנוראיים להתפרנס", אומרת אביבה הזז. "שנתיים-שלוש לפניו בת מרים נסעה עם שני הילדים לארץ. זה לא עבד, הקשר".

אביבה הזז, ילידת 1927, עדיין גרה בשכונת טלביה בירושלים, באותה דירה שחלקה בה את חייה עם הזז. ואף שהיא עוסקת כל השנים בכתביו, היא אומרת שהיא שונאת את המלה הנצחה וסולדת מתרבות השכול. היא אומרת שתהום מפרידה בין החיים לבין המוות. והזז חיה בהווה.

הבקיא משתאה

אף שהזז היה סופר מרכזי ומעורב מאוד בחיי הארץ, כיום מעטים קוראים את ספריו. הוא נולד ב-1898 באוקראינה וגדל בכפר סידרוביצ'י. כשהיה בן 16 עזב את הכפר ונדד ברחבי רוסיה עד קרים. ב-1921 ברח מקרים לאיסטנבול. בשנת 1922 הגיע לפאריס ושם חי כתשע שנים. ב-1923 התחיל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1931 בא לארץ והשתקע בירושלים. כאן כתב על הפליטים שעולמם חרב במלחמות העולם וכן הרבה לכתוב על יהודי תימן.

חוקר הספרות ד"ר אריאל הירשפלד אומר כי הזז הוא "סופר נהדר, מקסים, סופר שיש בו קסם עצום. אחת הבעיות היא הלשון שלו. הוא ממש כתב בלשון בארוקית, מפוארת ועשירה עד אבסורד ממש. מלאה משחקים ותעלולים, שהבקיא משתאה. זה קצת מזכיר את הדינמיקה של הכתיבה של מאיר שלו דווקא. זה מלא כל מיני הומורים קטנים כאלה".

אביבה הזז. "הצער לא מקרב. היו סיפורים שהזז ואני נפגשנו לראשונה בבית הקברות. זה לא היה ולא נברא" (תצלום: אמיל סלמן)

עם זאת, מודה הירשפלד, יש סופרים בני דורו של הזז שמדברים גם אל הקוראים כיום ובראשם עגנון. "תמיד היתה יריבות ביניהם, ואין לי טיפת קנטור מול הזז, זה לא שהוא נכשל. אלא שהדינמיקה של העברית החדשה והמתעוררת הזיזה את כתיבתו מהמקום שבו היתה, כי הוא נשען, כמו מנדלי וביאליק, על העברית הלמדנית וממנה בעיקר עשה את ההון הסגנוני הנהדר שלו. מהרגע שהעברית הלמדנית הסתלקה מעולם האסוציאציות שלנו, אז כמעט אי אפשר להבין מה הוא רוצה. את קוראת סיפורים שהם מקסימים מבחינת הסיפור והאופן שבו הוא מוביל את זה, כי לא הכל זה רק שפה".

הירשפלד אומר שהבקיאים מאוד ואוהבי הספרות ייהנו ממנו גם בעתיד, "משום שהוא סופר גדול, הוא לא סופר שולי. אבל אני חושש שהוא לא יהיה עוד נחלת הכלל".

פגישה עם בת מרים

אביבה הזז לבית גינזבורג פגשה את הזז ב-1948, במשרדים של הוצאת עם עובד, שם עבדה על הוצאת ספר מחקריו של טוביה קושניר, בעלה הראשון, שהיה בוטנאי מחונן ונהרג באותה שנה בשיירת הל"ה בדרך לגוש עציון. זמן קצר לאחר מכן נהרג גם בנו של הזז, זוזיק, בקרב על מתחם אוגוסטה ויקטוריה.

הזז נולדה בעין חרוד להורים שהיו חברי גדוד העבודה. היא גדלה בין השאר בכפר יהושע ולמדה בבית ספר חקלאי. לימים למדה פילוסופיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית. את קושניר פגשה כשהיתה בת 14, הוא נהרג שנה לאחר שהתחתנו. לאחר מותו ביקש ממנה פרופ' אהרן קציר להשלים את מחקריו. הזז עברה מירושלים לתל אביב ועבדה על הספר.

כשפגשה את הזז היתה בת 21, הוא היה בן 50. אף ששניהם איבדו את יקיריהם רק חודשים קודם לכן, בחיוניות אין קץ היא מסרבת לייחס לכך את הקשר ביניהם. "עד שהזז התחיל לדבר אתי על זוזיק לקח זמן. כולם שואלים אם הצער קירב בינינו. ממש לא. אני לא מאמינה בקשר שבנוי על מה שאין. הצער לא מקרב. אולי זה יכול להיות בסיס לקשר חולף. למשל, היו כמה הורים של הל"ה שנוצר ביני לבינם קשר, כי היו שם כמה הורים מיוחדים. היו כל מיני אנשים שסיפרו סיפורים על כך שהזז ואני נפגשנו לראשונה בבית הקברות. זה לא היה ולא נברא".

היא אומרת שהגישה שלפיה מגדירים אדם על פי מותו היא "דבר נורא". לדבריה, "תמיד יש עסקנים סביב לאדם שמת. אז תארי לך סביב שלושים וחמישה. בהתחלה הלכתי לאזכרות ואחר כך ראיתי שיש כל מיני עסקנים ומלחמות של מי יהיה בוועד. זה ממש בניגוד ליהדות. אם כבר יש כמה מעלות ביהדות, אז למה לוותר עליהן? זה לא מקרה שלכהן אסור לבקר בבית קברות. זה כי לא עושים קדושה מהמתים. לא צריך להגדיר אדם על פי מותו".

את המשוררת בת מרים הכירה עוד לפני שפגשה את הזז. כשהחליטה לעבור לתל אביב נודע הדבר לבת מרים, שנפרדה מהזז שנים לפני כן. "את לא יכולה להבין איך דיברו אז על טוביה ואיך דיברו על השלושים וחמישה", אומרת הזז. "איכשהו נודע שאני בתל אביב, גם תל אביב היתה יותר קטנה. בת מרים שלחה את בתה מריאשקה לקרוא לי אליה. היא התייחסה לכך שיש לנו קשר כי שתינו איבדנו אדם קרוב. היא התחילה קצת לעשות השוואות ואני שתקתי".

הזז מספרת שבפגישתן דיברה בת מרים ללא הרף; "אני זוכרת שאמרתי לה רק משפט אחד. אמרתי שאם הייתי חושבת על עצמי ועל מה קרה לי לא הייתי מחזיקה מעמד יום אחד. אני החלטתי שאני לא חושבת על זה. בוודאי שיש שעות שזה מתפרץ. אבל אני עשיתי לי מיד תוכנית וזה החזיק אותי. הכרתי עוד אנשים וקרו עוד דברים. הרגשתי שאתה לא צריך להתרכז אך ורק באבל שלך. בת מרים השאירה אותי שם כל הלילה. הרגשתי כבר שהראש שלי סחרחר. בסוף היא ליוותה אותי וזה היה כבר בוקר. הרגשתי שלקחו אותי למקום שאסור היה לי להיות בו. הכאב שלה היה עמוק, אין מה לדבר. נלקח ממנה הבן של הזז".

           חיים ואביבה הזז בפאריס, 1965. (תצלום באדיבות יד למורשת חיים הזז)

הזז אומרת שהצילה את עצמה בכך שהתחילה לעבוד על מחקרי הגנטיקה של קושניר ועל הספר. "חשבתי שצריך להוסיף חיים למתים ולא להוסיף לחיים את המוות. אם אתה נותן למוות להשתלט עליך, בעיני זה פשע. גם כלפי אלה שהלכו. אם אתה יכול במשהו להמשיך מהמורשת שלהם - אם זה מדע או ספר, מכתבים או יצירות - אז אתה שומר על קשר חי עם האדם המת".

הקשר בינה לבין הזז התחיל לדבריה בשיחות ובידידות. בסוף שנת 1950 הוזמן הזז לאיטליה והיא הצטרפה אליו. באחד בינואר 1951 התחתנו השניים בבית הכנסת הראשי של רומא. "רצינו לצאת מתוך כל המעגלים האלה", מסבירה הזז, "אני משלי והוא משלו".

היא אומרת שבקושניר התאהבה במבט ראשון ואילו בהזז במבט שני. "תמיד חושבים שכשצעירים קושרים את עצמם עם מבוגרים אז הסכנה היא רק לצעירים. אבל אם זו אהבה אמיתית הסכנה היא עוד יותר גדולה לאיש המבוגר, כי אתה צריך להתחרות עם הנעורים. הזז באמת השתנה בצורה בלתי רגילה. הוא היה מוכרח להתמודד לא פחות ממה שאני התמודדתי עם עולם אחר, כי את מרגישה ביטחון בזה שאת צעירה. צריך ליצור עולם שלם ובתוך העולם הזה אפשרית אהבה, משום שהולכים זה לקראת זה ויש גם משהו שמרוויחים זה מזה. המון פעמים כשבאנו לאיזה מקום היו שואלים אותו ‘זאת הבת שלך?' והזז היה מתלוצץ ואומר ‘אביבה, כל זמן שלא שואלים אם את הנכדה שלי אני שקט'. בחיי אנשים יש משחק וצריך לדעת לשחק את המשחק הזה שיהיה נעים לשני הצדדים".

כתב ידו של הזז קשה לפענוח והיחידה שיכולה לקרוא אותו היא כנראה אביבה הזז. כל השנים, גם בחייו, הקלידה בעבורו במכונת הכתיבה את הטקסטים שכתב והיתה הקוראת הראשונה שלו. "כל הכתיבה של הזז היא בריתמוס. כשהעתקתי את הדברים, העתקתי בקצב של הריתמוס והייתי באה ואומרת לו, ‘הזז, פה איבדת את הריתמוס', בלי קשר למשמעות.

"שואלים אותי אם אני מרגישה שהוא מדריך ומנחה אותי כשאני עוסקת בטקסטים שלו", היא צוחקת ומוחה נגד "כל ההתלהבויות והמשחקים הרוחניים שמשחקים". ועם זאת היא אומרת: "אני מרגישה שיש לי דיאלוג אתו. אני מכירה כבר את הסגנון שלו, אני יודעת איך היה פותר דברים, אבל יש סיכון".

בין הנושאים שכתב עליהם היו התימנים. "הזז חשב שסופר צריך להכיר את העם שלו", אומרת אביבה הזז. "מה שמשך אותו לתימנים היה הבידוד שלהם. המשיח והתנ"ך חיו אצלם הרבה יותר מאשר אצל האשכנזים והיו שם ריחות אחרים וצבעים אחרים. אצלם אדם יכול היה להיות גם מקובל וגם לעשות תכשיטים, הוא היה אדם יותר רנסאנסי מבחינות מסוימות".

היא אומרת שהזז חשב שהאופוזיציה האמיתית זו הספרות: "הזז אמר שכל זמן שיש סופר גדול או משורר גדול או הוגה דעות גדול, יש אופוזיציה. בסיפור ‘מראות ירושלים' (משנות ה-30, מ"ס) הוא אומר שמה שקרה לביל"ויים יקרה לקיבוצים. כשאני הגעתי למשפט הזה אני רעדתי. הזז אימץ לו את הביטוי ‘תחושת הבאות' שהיה שייך להיינה, שבאמת ראה את העתיד. היינה אמר שלסופרים, לאמנים ולפעמים לפילוסופים יש תחושת הבאות. אני לא קוראת לזה נבואה. לנבואה יש תפקיד אחר. לדעתי זו אי הבנה של מהות הנבואה. תפקידו של הנביא להטיף מוסר על מנת שהנבואה לא תתגשם. ופה זו תחושת הבאות של מה שמתקרב. אני לא יודעת אם זה הזיז קיבוצניק אחד מהמדרון שהם היו בו".

כשהזז הלך לעולמו ב-1973 היא היתה בת 46. "עם טוביה היה לי קשר מגיל 14 שארך שש שנים עד שנהרג. אחרי זמן קצר התחיל הקשר עם הזז, היינו ביחד 25 שנה מיום שהכרנו ושוב לא הייתי לבד. אני מאמינה שאדם צריך גם לעמוד במבחן של להיות לבד. זה לא שהייתי בבדידות גמורה, היו לי ידידויות. נשים היום אומרות לי, ‘מה את לבד בדירה כזאת גדולה', כאילו אם נמצאים בחדר שאי אפשר לזוז בו אז כבר לא בודדים".

היא מספרת שלפני שנים הלכה לנחם אשה שבעלה מת. "כשנכנסתי היא אמרה לי, ‘אביבה, גם אני נכנסתי למשפחת האלמנות', ואני אמרתי לה, ‘תשמעי, אני לא יודעת על מה את מדברת כי אני מעולם לא הייתי במשפחה הזאת'. זה מה שהרגשתי".

הזז סירבה לראות את גופותיהם של קושניר ושל הזז כשמתו. "אני רוצה לזכור את האדם חי. ברגע שהוא מת אין לי שום שייכות לזה. סיפרו שסימון דה בובואר שכבה במיטה לצד סארטר המת, זה ממש נקרופיליה. היא שהיתה אשה כל כך רוחנית היתה זקוקה למגע עם הגוף המת? היתה לי אכזבה מאוד גדולה ממנה".

היא אומרת שחלק גדול מההרפתקאות שלה התאפשרו בזכות הסקרנות: "מאושרים אנשים שהם סקרנים. כשאתה סקרן אתה שוכח את הסכנות, יש סכנות אבל אתה לא שוקע בזה ומרוב זהירות לא זוכה לשום חוויה. אני אומרת לעצמי, ‘אם יכולת לחיות חיים כאלה, אז אל תתאונני, יבוא אשר יבוא. זה כמו נס דבר כזה'".

*#