אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחווה קטנה ומטריפה לרוג'ר קורמן

ממציא ה"בי מוביז" טרם זכה להערכה המגיעה לו בישראל. האם האירוע המצומצם שעורכים לו הסינמטקים ישנה את המצב?

תגובות

כיצד מגדירים את רוג'ר קורמן - מפיק? במאי? יזם קולנועי? פטרון? כל ההגדרות מתאימות לאיש שהסינמטקים עורכים לו החודש מחווה מצומצמת עד כדי אבסורד. מאז 1954 הפיק קורמן יותר מ-380 סרטים והוא חתום כבמאי על 56 מהסרטים שהפיק. באמצע שנות ה-50, כששיטת האולפנים החלה לקרוס, קורמן המציא את ז'אנר ה"בי מוביז" - סרטים שהופקו בתקציב דל. כן פיתח את ה"אקספלוטיישן מוביז", סרטים המופקים במהירות ועוסקים בנושאים סנסציוניים הנדונים בחדשות.

קורמן גם העניק לבמאים צעירים הזדמנויות ראשונות לביים. רשימת בני חסותו כוללת את פיטר בוגדנוביץ', פרנסיס פורד קופולה, ג'ונתן דמי ועוד. קורמן הוא יוצר שמשמש מקרה בוחן ביקורתי בשאלה, האם אמנות יכולה לצמוח בטריטוריה קולנועית

עממית וזולה. הוא היה מושא לחיקוי למפיקים ולבמאים שרצו ליצור סרטים רבים במהירות ובתקציבים נמוכים. מבחינה זאת אין ספק שחברת קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס נוצרה בהשראתו.

עבודתו כבמאי לא תמיד זכתה להערכה שהיתה ראויה לה ולעתים נדמה שהיא נבלעה בים הגדול של הסרטים שהיה מעורב בעשייתם. בעיני מבקרי הקולנוע שדגלו בתיאוריית ה"אוטר", המתייחסת לבמאי כיוצר הבלעדי של סרט הקולנוע, העובדה שביים סרטים במגוון ז'אנרים נחשבה לעוד הוכחה לאופורטיוניזם שלו ורק קולות ספורים יצאו להגנתו (ב-1970 הוקרנה בפסטיבל אדינבורו רטרוספקטיבה מיצירותיו שלוותה בדיונים).

קורמן מעולם לא נחשב לבמאי מעניין במיוחד. בשנות ה-50 וה-60 הסרטים שהפיק וביים נתפשו כנחותים יחסית לסרטים שהוליווד הדועכת ניסתה להמשיך ולהפיק. מסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70 - כאשר קולנוע אמריקאי חדש קם על חורבות הקולנוע ההוליוודי הישן - סרטיו הושמו בצל סרטי במאים חדשים, חלקם בני חסותו, ועבודתם נחשבה למעניינת ונועזת יותר משלו.

ב-1966 ביים קורמן את "כנופיית האופנוענים" בכיכובו של פיטר פונדה; וב-1967 את "הטריפ", שתיאר את חווית הסמים הראשונה של במאי פרסומות. את התסריט כתב ג'ק ניקולסון ובסרט הופיעו פיטר פונדה ודניס הופר. קשה להאמין ש"אדם בעקבות גורלו" (1969) היה מופק לולא שני הסרטים הללו. הסרט - בבימויו ובכיכובו של הופר (לצד פיטר פונדה וניקולסון, בן טיפוחיו של קורמן) - זכה לתהילה וזכור הרבה יותר מסרטיו של קורמן שבישרו אותו.

ב-1967 ביים קורמן את סרט הגנגסטרים המצוין והמוקפד "הטבח של יום ולנטיין הקדוש", בכיכובם של ג'ייסון רוברדס וג'ורג' סיגל, אך את ההצגה גנב סרט גנגסטרים אחר - "בוני וקלייד" של ארתור פן. ליחס הזה אחראי גם קורמן עצמו, שמעולם לא הבליט את עבודתו כבמאי לעומת עבודותיו כמפיק, ונתן תחושה שהבימוי משני לעבודתו. אחת ההוכחות לכך היא שמאז 1970 ביים קורמן שני סרטים בלבד ("הברון האדום" ב-1971 וגרסתו ל"פרנקנשטיין" ב-1990). עם זאת, המשיך להפיק בקצב.

למרות הבעייתיות שאופפת את זהותו כבמאי, אין זה מקרה שביים כמה מהסרטים המעניינים ביותר מבין מאות הסרטים שהפיק. בסוף שנות ה-50 החל להפיק סדרת סרטי אימים אקספרסיביים בהשראת סיפורי אדגר אלן פו. הסרטים המצליחים ביותר בסדרה היו אלה שביים קורמן: "נפילת בית אשר" (1960), "הבור והמטוטלת" (1961), "העורב" (1963) ו"מסיכת המוות האדום" (1964).

לעצם העשייה של קורמן כמפיק וכבמאי, הפועל בשולי תעשיית הקולנוע ההוליוודית הממסדית המכובדת והדועכת, היה נופך של תרבות נגד. אין זה מקרה שבכמה מסרטיו המעניינים ביותר יש ממד ביקורתי חריף. אחד מהם, "The Intruder" (1962), הציג סיפור של גזען, שנודד בין עיירות הדרום האמריקאי כדי לעודד תושבים לבנים למחות נגד האינטגרציה בבתי הספר בין לבנים לשחורים. את גיבור הסרט גילם ויליאם שאטנר (קפטן קירק ב"מסע בין כוכבים"), שנוהגים ללגלג על כישרון המשחק שלו, אך הופעתו בסרט היא הוכחה לעוצמת משחקו. זה היה אחד הסרטים היחידים של קורמן שנכשל בקופות.

הממד הסאטירי בעבודתו של קורמן כבמאי הגיע לשיאו בסרטו הטוב ביותר: סרט הגנגסטרים "בלאדי מאמא" (1970). דרך סיפורה של משפחת הפשע ברקר, שנשלטה על ידי אם המשפחה, שירטט דיוקן חריף של אמהות אמריקאית פרוורטית ואבהות אמריקאית חלשה ודועכת. זהו אחד הסרטים האמריקאים הייחודיים והחריפים שהופקו באמריקה בתחילת שנות ה-70, אבל רוב המבקרים ראו בו חיקוי סנסציוני וזול של "בוני וקלייד". את אם המשפחה גילמה שלי וינטרס בתנופה היסטרית, ולצדה ליהק קורמן שחקנים צעירים, שעתידם עוד היה לפניהם, ובהם רוברט דה נירו האלמוני עדיין.

אי אפשר לסקור את קריירת הבימוי של קורמן בלי להזכיר שביים ב-1960 - ביומיים בלבד ובתפאורה שנותרה מהפקה קודמת - את הגרסה המקורית של "חנות קטנה ומטריפה". ג'ק ניקולסון גילם בה את דמותו של רופא השיניים הסאדיסט, זו היתה הפעם הראשונה שצולם כאשר מבט שטני ניצת בעיניו.

*#