אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החוק הראשון של מועדון קרב

התגובות לאחר ההקרנה הראשונה היו קטלניות, בקופה הוא התרסק, אבל למרות הכל, "מועדון קרב" נהפך לסרט פולחן. עשר שנים אחרי יוצאת מהדורת בלו-ריי, והדם ממשיך לנזול

תגובות

סרטי פולחן, כך כתב המבקר דני פירי בספרו מ-1981 "Cult Movies", "נולדים מחילוקי דעות" ומעוררים "תשוקה לוהטת בקרב צופי הקולנוע, שמתקיימת עוד זמן רב לאחר שיצאו לראשונה לאקרנים". על פי אמת המידה הזאת, "מועדון קרב" של דייוויד פינצ'ר, סרט שעורר כעס וסרקזם כשיצא לראשונה לאקרנים לפני עשר שנים וכיום משמש בסיס לבחינה מדוקדקת אובססיבית ולעתים קרובות גם מעריצה בקרב קהל אנין ופשוט כאחד, הוא ללא ספק סרט הפולחן המובהק של זמננו.

ארט לינסון, ממפיקי הסרט, מתאר בספר זיכרונותיו את התגובות הקטלניות שלאחר ההקרנה הראשונה באולפני פוקס המאה ה-20: מנהלים מכורכמי פנים מדמיינים את הממונים עליהם (ובהם רופרט מרדוק) "מתרוצצים כמו קרפיונים מסוממים ותוהים איך היה יכול דבר כזה לקרות".

העצבנות לנוכח אלימות על המסך הגיעה שוב לשיא בעקבות היריות בבית הספר התיכון קולומביין, ונדמה שזה היה העיתוי הגרוע ביותר להוציא סרט שבו צבא של גברים מוזרים, בהנהגת בראד פיט בדמות טיילר דרדן הכריזמטי, מעין אדם עליון במעיל עור אדום, עסוק בקטטות אגרופים, בוונדליזם אנטי חברתי ובטרור מהפכני חסר פשרות. כש"מועדון קרב" יצא לאקרנים באוקטובר 1999, לאחר תמרוני מגננה רבים מצד האולפנים (שדחו את יציאתו והשקיעו מאמצים רבים במציאת זווית ראויה לשיווק), עטו המבקרים על הסרט בלהיטות רבה.

"תגובת המבקרים היתה קוטבית", אומר אדוארד נורטון, שמגלם את המספר חסר השם של הסרט, "אבל נימת המתנגדים היתה ספוגה נאצה וגינוי במידה שלא הכרתי קודם לכן".

באחד הגינויים הלוהטים ביותר, ב"ניו יורק אובזרוור", כינה רקס ריד את "מועדון קרב": "סרט ללא תכונה טובה אחת לרפואה, שייתכן שימצא לו קהל בגיהינום". יותר ממבקר אחד גינה את הסרט כהסתה לאלימות; כמה דימו אותו לתעמולה פשיסטית ("הוא החזיר לתחייה את עקרון הפיהרר", הצהיר מבקר בריטי). בתוכנית האירוח שלה קראה רוזי אודונל בזעזוע לצופיה שלא ללכת לסרט, ואף חשפה ליתר ביטחון את המתרחש בפיתול העלילתי הגדול ביותר בו.

כפי שרבים קיוו וצפו, "מועדון קרב", שהופק בתקציב של יותר מ-60 מיליון דולר, התרסק בקופות הכרטיסים והכניס רק 37 מיליון דולר כשהוקרן בבתי הקולנוע בצפון אמריקה. אך חייו הארוכים של הסרט מעידים, כפי שאומר נורטון, "שלא תמיד אפשר להעריך יצירת אמנות במונחים קצרי המועד שבהם אנו נוטים להעריך דברים".

לא זו בלבד ש"מועדון קרב" עשה רווחים נאים בדי-וי-די, הוא נמכר ביותר משישה מיליון עותקים בדי-וי-די ובווידאו, ויוצא בימים אלה במהדורה בלו-ריי (וידיאו ברזולוציה גבוהה) מיוחדת במלאות 10 שנים לעלייתו לאקרנים, אלא הוא גם נהפך למכרה זהב תרבותי.

בראד פיט ואדוארד נורטון, "מועדון קרב". עורר פרשנויות ניטשיאניות, מרקסיסטיות ובודהיסטיות

מלבד התרומה למעמדו של הסופר צ'אק פלאניוק, שכתב את הספר המקורי ב-1996, הניב סרטו של פינצ'ר משחק וידיאו (שבו שימש פרד דרסט, סולן "לימפ ביזקיט", כאחת הדמויות) וקו אופנה של דונטלה ורסצ'ה (בגדי גברים מעוטרים בסכיני גילוח). הבשורה הרברבנית על פי טיילר דרדן, שנלקחה בחלק ניכר מלה במלה מספרו של פלאניוק, סיפקה ללקסיקון התרבותי משפט קליט ואלמותי ("החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב") ומשפטים רבים אחרים שנכנסו ללקסיקון הפופולרי ("אנחנו דור של גברים שהתחנכו בידי נשים"; "אתם לא מדי החאקי שלכם").

דיווחים ואגדות אורבניות על מועדוני קרב מציאותיים ופשעים מועתקים עדיין צצים מפעם לפעם. בעולם האקדמי, כפי שמעלה חיפוש אינטרנטי בכתבי עת מדעיים, "מועדון קרב" עורר שלל פרשנויות - ניטשיאניות, בודהיסטיות, מרקסיסטיות - במחקרים המתמודדים עם נושאים ובהם "הרטוריקה של הגבריות", "הפואטיקה של הגוף" ו"הכלכלה של הפטריארכליות".

פינצ'ר, שמילא את מהדורת הדי-וי-די לאספנים שיצאה בשנת 2000 באוצר של סצינות שנמחקו ותוספות מאחורי הקלעים (שכולן מצויות בגרסת הבלו-ריי החדשה), אומר שלסרט נדרש זמן כדי להשתחרר מדעות קדומות. "שיווקו אותו בתור סרט על אנשים שמרביצים זה לזה", הוא אמר לא מכבר בשיחת טלפון מבוסטון, שם הוא מצלם סרט על ייסוד פייסבוק ושמו "The Social Network". למורת רוחו הרבה, פוקס פירסמו מודעות לסרט בתחרויות היאבקות, ורבים מהמבקרים תיארו אותו כחגיגת טסטוסטרון של ניגוח ראשים. אך פינצ'ר מציין שנראה כי נשים "מבינות את ההומור שבסרט מהר יותר", ומוסיף שנראה שצעירות בקהל נהנות מהעקיצות הסאטיריות על חשבון הפוזה המאצ'ואיסטית.

בהודעת דוא"ל ששלח אחרי השיחה הרחיק פלאניוק לכת וכינה את הסרט - "סרט הדייטים הטוב ביותר שנעשה אי פעם". "דור 'מועדון קרב' הוא הדור הראשון שבשבילו 'מוות' ו'סקס' נתפשות כמלים נרדפות", הוא אומר, ומציין שההיכרות הראשונית בין הדמויות שמגלמים נורטון והלנה בונהאם קרטר מתרחשת בקבוצת תמיכה לחולים סופניים. הצעירים שבין הקוראים והצופים, שגדלו עם מודעות לאיידס, "יכולים להזדהות עם הקשר המרומז בין סקס למוות, ומרגע שהחרדה הזאת מקבלת הכרה, האנשים האלה יכולים להעז ולמצוא אהבה רומנטית".

פינצ'ר, נורטון ופיט, שהיו כולם בשנות ה-30 כשעשו את הסרט (כפי שהיה פלאניוק כשכתב את הספר), מספרים, כל אחד בנפרד, שנדהמו לגלות את תחושת הניכור והכעס כלפי "מועדון קרב" שביטאו צעירים מלאי כעס. פינצ'ר מספר שכשהוא קרא את הספר, "חשבתי לעצמי, מי זה צ'אק פלאניוק הזה, ואיך הוא הצליח לשמוע את כל המחשבות שרצות לי בראש?"

יציאתו של הסרט בתקופה של חרדת קדם המילניום שיוותה לו הילה שנורטון מכנה "מחאת סוף המאה". זו עבודה אישית מאוד שנעשתה בתוך ממסד האולפנים, ונראתה גם כחלק מרעיון קולנועי גדול יותר. "היתה תחושה שהקהל שלנו מתחיל להביע את עצמו", אומר נורטון, ומתייחס לשנה הפורייה ליוצרי קולנוע אמריקאים צעירים, שיצאו בה גם עבודות ייחודיות כגון "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון, "שלושה מלכים" של דייוויד א' ראסל ו"להיות ג'ון מלקוביץ" של ספייק ג'ונז.

אך כמו בכל אבני הדרך של הדור, יש בסרט את עניין פער התרבות. "אנשים נבהלים, לא רק מהאלימות והמוות, אלא הם נחרדים משום שהם כבר לא יכולים להתחבר לתרבות המתפתחת", אומר פלאניוק. הצופים המבוגרים מעדיפים בחלקם לצפות בחומר אפל במתכונת קונוונציונלית יותר; הם "באמת רק רוצים לראות את הילארי סוונק נאבקת וסובלת ובסופו של דבר מתה - לאחר שרוסקה במכות, התמלאה סרטן, או נמחצה בתאונת מטוס".

סוד המשיכה ארוכת הימים של "מועדון קרב" הוא אולי העובדה שהוא, במילותיו של נורטון המצטט את פינצ'ר, "סרט רציני שעשו אנשים מאוד לא רציניים". במלים אחרות, סרט שמעוניין להתמודד עם שאלות עמוקות לא פחות משהוא מעוניין ללעוג לעצמו ולסתור את עצמו: מהו "מועדון קרב" אם לא הפרסומת האופנתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת לאנטי-חומרנות? זה סרט של רעיונות גדולים ושפע של עמימות ודו-משמעות, שאפשר לפרש אותו בדרכים רבות.

פינצ'ר אומר כי "מדי פעם מישהו שולח לי את התיזה שלו ושואל אם הוא בכלל פוגע". לפעמים הוא משתף בתיזות האלה את פלאניוק ואת השחקנים, אך הוא טוען שבסופו של דבר, דעתו אינה קובעת בעניין זה.

נורטון מסכים אתו: "ג'וזף קמפבל הגה רעיון נהדר על מיתולוגיות - שמיתוס מתפקד הכי טוב כשהוא שקוף, כשאנשים רואים מבעד לסיפור את עצמם. כשמשהו מגיע לשלב שבו הוא נעשה מכשיר שאנשים פותרים באמצעותו את הבעיות שלהם, לדעתי זה ראוי לציון. אולי הדבר הטוב ביותר הוא שהצלחנו לעשות משהו שנאמן לתחושות שלנו. אבל מצד שני, אני יודע שבעצם אין לזה שום קשר אלינו".

*#