באוהאוס בחצאית - תרבות - הארץ

באוהאוס בחצאית

המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מציין 90 שנה להקמת הבאוהאוס בתערוכה חדשה שמבליטה דווקא את הנוכחות הנשית בבית הספר הגרמני רב ההשפעה. האוצר ברי ברגדול מסביר שגם איקאה בנויה על ערכים של הבאוהאוס

נועם דביר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נועם דביר

אשה צעירה יושבת בנוחות על כיסא מתכת מבריק מרופד ברצועות עור שחורות. היא נשענת אחורה ומפנה מבטה ישירות אל המצלמה, לגופה סריג ללא שרוולים וחצאית מפוספסת מסוגננת. על פניה היא עוטה מסיכה ינשופית מהפנטת שממקדת אליה מיד את המבט.

כך, בתמונה אחת משנת 1926, נלכד רגע יחיד אך מייצג בעשיה האמנותית האדירה של בית הספר באוהאוס בעיר דסאו, גרמניה. שלושה פריטים שונים, יוצאי דופן בעיצובם ובחדשנותם, מסמנים את הרוח האוונגרדית ואת כוח היצירה הרב של המורים והסטודנטים במוסד: את הכיסא (B3 club chair) שהיה לאיקונה של המאה ה-20 תיכנן המורה ההונגרי לנגרות, מרסל ברויר. באחת מתמונותיו הידועות ביותר הוא מצולם בעצמו ישוב עליו. המסיכה העגלגלה היא פרי עבודתו של ראש מחלקת התיאטרון, אוסקר שלמר, ואילו את הטקסטיל לסריג ולחצאית עיצבה ליז בייאר. את התמונה צילם אריך קונסמולר. וכך התעלומה היחידה שנותרת בתמונה היא זהותה של העלמה הנאה.

הבאוהאוס חוגג 90 להקמתו ומזמן שורה של תערוכות בינלאומיות, כנסים ופרסומים חדשים. אחרי תערוכה גדולה שהתקיימה לפני כמה חודשים בגרמניה, החליט גם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק להציג תערוכה מקורית משלו; בין השאר בשל התרומה החשובה לשיח העיצובי האמריקאי של מורים וסטודנטים במוסד שהיגרו לארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה.

הנציג הבולט ביותר של קבוצת המהגרים הזאת הוא האדריכל ולטר גרופיוס, המייסד של בית הספר. ב-1934 הוא ברח מהנאצים לניו יורק וכעבור ארבע שנים אצר יחד עם כמה מעמיתיו תערוכה מקיפה על המוסד. זאת היתה הפעם הראשונה שהקהל האמריקאי נחשף לעבודה העשירה והפורה שנעשתה בבאוהאוס, אולם מבחינת גרופיוס היו לתערוכה שתי מטרות חשובות נוספות: אישית ופוליטית. ראשית, פרסומו כאיש מקצוע מוביל בתקווה להשתלב בעשייה האדריכלית באמריקה; ושנית, התרסה פרובוקטיבית נגד החלטתו של אדולף היטלר לסגור את הבאוהאוס. בזמן שגרמניה הנאצית היתה נתונה במלחמה עקובה בדם באירופה, גרופיוס ביקש להציג את הפנים הקודמות, הדמוקרטיות והנאורות, של מולדתו שאותה עזב בצער רב.

לאחר מכן נדדה התערוכה ברחבי ארצות הברית והשאירה חותם עמוק על המודרניזם האמריקאי. גרופיוס מצדו זכה בהכרה שרצה בה ותיכנן כמה מהמבנים המודרניסטיים החשובים ביותר בארצות הברית.

70 שנים אחרי מבקשת התערוכה החדשה, "באוהאוס 1919-1933: סדנה למודרניזם", לשחזר ולו במעט את ההתפעלות הרבה שעוררה התערוכה ההיא של גרופיוס. "אנשים מכירים היום את הבאוהאוס בצורה מאוד קלישאתית, כעוד מלה למודרניזם", מסביר האוצר ברי ברגדול, "אבל אנשי הבאוהאוס האמינו שהאמנות והעיצוב צריכים להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום, לשנות את הדרך שבה אנשים עובדים, לומדים וחיים. חברת איקאה, לדוגמה, בנויה על ערכים של הבאוהאוס".

החברה השוודית מבוססת על ייצור המוני במחירים המוניים - רעיון שפותח לראשונה בבאוהאוס. אחד המרכיבים החשובים ביותר בכל יצירה שפותחה שם היה הערך התעשייתי שלה וכיצד, אם בכלל, ניתן לייצר אותה שוב ושוב. הכיסא המפורסם של ברויר, למשל, מיוצר שוב ושוב במהדורות חדשות על פי התוכניות המקוריות של האדריכל. הייצור התעשייתי, אם כן, הבטיח ליצירה מעין חיי נצח.

אריך קונסמולר, ללא כותרת (אשה יושבת על כסא B3 club בעיצוב מרסל ברויאר, חובשת מסיכה בעיצוב אוסקר שלמר), 1926

יחד עם שותפתו לעבודת האצירה, ליה דיקרמן, בילה ברגדול חודשים רבים בארכיונים בברלין ובעיר ויימאר (לשם עבר המוסד לפני סגירתו), בניסיון למצוא חומרים נדירים ולא פחות חשוב מכך, קשרים חדשים בין העבודות. בתערוכה מוצגים שרטוטים של ערים שלמות לצד מוצרים קטנים כגון קסת דיו שיוצרו בסדנת העץ.

מאות פריטים מוצגים בתערוכה, מרביתם הגיעו מהארכיונים בגרמניה, חלקם בבעלות ישירה של המוזיאון ואחרים לוקטו מאוספים פרטיים. אחד האוספים המרכזיים המוצגים הוא קולקציה מרשימה של עבודות טקסטיל. "חשבנו שזה מוצר של הבאוהאוס שכמעט לא מוכר לציבור", מסביר ברגדול. "גרופיוס שלח באופן אוטומטי הרבה נשים לעבוד בסדנת האריגה ודרך הטקסטיל ניתן להציג את התרומה האדירה שלהן לבית הספר".

הדמות הבולטת ביותר בהקשר זה היא אני אלברס, שידועה כיום כאמנית הטקסטיל החשובה ביותר של המאה ה-20. לאחר שגרופיוס סירב לקבל אותה ללימודים במחלקה לארכיטקטורה, היא החליטה להתמקד בציור ובאריגה. עבודות רבות שלה תלויות בתערוכה; בדומה לכיסא של ברויר, חלקן הגדול יוצרו מחדש לפי השרטוטים המקוריים והודות למיכון מתקדם. ברגדול מוסיף כי לצד התערוכה תתקיים סדרת הרצאות במוזיאון שתאיר את עשייתן הייחודית של הנשים במוסד.

עבודה מסקרנת אחרת שמוצגת לראשונה לקהל הרחב היא זוג ארונות קבורה, לגבר ולאשה, שעיצב לותר שרייר שכיהן כראש סדנת הבמה. צבעי היסוד, כחול, צהוב ואדום, וצורות מובחנות מרכיבים את הקומפוזיציה האוונגרדית שעל גבי הארון. "זאת עבודה מדהימה, מאוד אבסטרקטית מצד אחד ומאוד מחוברת לתקופות עתיקות כגון ימי הביניים מצד שני", אומר ברגדול. "גם העיסוק במוות נועז לטעמי".

טווח השנים שהתערוכה סוקרת, 1919-1933, מציג את התקופה הסוערת והתוססת של רפובליקת ויימאר, עד לעליית הנאצים. בזמן הזה נוהל בית הספר על ידי שלושה מנהלים שונים, גרופיוס, הנס מאייר ולודוויג מיס ון דר רוהה, שלושה מהאדריכלים החשובים ביותר במאה ה-20, כל אחד בעל גישה ופילוסופיה שונה לחלוטין ליצירה.

כמו כן החליף הבאוהאוס את מיקומו שלוש פעמים ב-14 השנים האלה, תחילה בוויימאר, לאחר מכן בדסאו ולבסוף בברלין, במהדורה מוקטנת ומקוצצת כנפיים. שם שרד המוסד רק שנה אחת, עד לסגירתו הסופית בידי הנאצים ב-1933. לדברי ברגדול, הבאוהאוס מעולם לא השפיע על הפוליטיקה באופן ישיר, אלא שיקף את התמורות הדרמטיות שחלו בעולם; קומוניזם, סוציאליזם, תיעוש מהיר ולבסוף נאציונל-סוציאליזם - כל אלה קיבלו תרגום ישיר ולעתים ביקורתי למדי בעבודות.

אריך קונסמולר, ללא כותרת (אשה יושבת על כסא B3 club בעיצוב מרסל ברויאר, חובשת מסיכה בעיצוב אוסקר שלמר), 1926

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ