אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מישהו בדרך הנה: סיוט יפהפה ומפתה

יון פוסה הנורבגי כתב מחזה על בני זוג שנכנסים לסחרור פרנואידי מפני הרגע שבו יגיע זר ויפריד ביניהם. בבימוי מורכב ומדויק, בהדרכת שחקנים רגישה ובשימוש מינימליסטי בתפאורה, הפכה אותו לילך דקל אבנרי להצגה תובענית ומיוחדת

תגובות

"הוא" ו"היא", גבר ואשה, מבקשים להתרחק מכל האחרים ולהתמזג זה בזה; לבד אבל ביחד. הם מגיעים לבית ישן ומבודד, תמצית כל השאיפות שלהם, שם אף אחד לא יכול להפריע להם.

הפנטזיות על הבית המרוחק, שבו יוכלו להגשים את האידיליה הזוגית, מתחלפות במהרה בחרדות מפני הזר המדומיין שיסדוק אותה. גם כאשר אין סכנה ממשית, הגבר (גל הויברגר) והאשה (לני שחף) מזינים זה את זה בסחרור פרנואידי מפני הרגע שבו יגיע אותו זר אולטימטיבי בעל כוחות כמעט דמוניים, להפריד ביניהם.

בהיפוך סימטרי מושלם ל"מחכים לגודו", שבו הציפייה לאחר משתלבת גם בתשוקה שלא יגיע אף אחד, ב"מישהו בדרך הנה" החרדה מפני האחר מתובלת בכמיהה אליו. כאשר מפציע סוף סוף הגבר האחר, בדמותו של צעיר יפהפה (יפתח אופיר) שעולה מן המים בסצנה מרהיבה שמזכירה את "ונוס עולה מן הים", הוא מממש מבלי דעת את התפקיד המיועד לו. במהלך מורכב נוסף נפתח עולם של מראות, ומתגלה שהגבר האחר מתייסר גם הוא בבדידות ותשוקה לזוגיות, ומוזן בפחדים משל עצמו.

"מישהו בדרך הנה". סיוט יפהפה ומפתה (צילום: גדי דגון)

המחזה של יון פוסה הנורבגי – מחזאי, סופר ומשורר חדשני ומוערך – מציע התבוננות בחומרים יומיומיים במקוריות יוצאת דופן, עם איכויות פיוטיות וסוריאליסטיות. ל"מישהו בדרך הנה" יש מבנה מרוסק, שלא מציע תבנית קלאסית של התחלה-אמצע-סוף אלא מושך ללישה איטית ומהורהרת של התמה, ולמעגליות רפטטיבית שמזכירה מחשבות אובססיביות וביעותי לילה.

הבחינה האכזרית בכנותה ובחושפנותה את המושג "זוגיות", מקרבת מאוד את המונח להיותו סוג של טירוף בשניים, הזיה שברירית שמוזנת בכוח הסוגסטיה, ומתוך דחייה של כל מה שעשוי לאיים עליה.

כאשר פוסה שם בפיה של האשה את המילים "כל כך הרבה זמן עבר עד שפגשתי מישהו שאני יכולה לנוח איתו", לא יכול הצופה שלא לתהות אם בעצם בזה מסתכמת זוגיות, רק בכתף פנויה ואקראית שניתן להניח עליה את הראש; הדדיות שמונעת מן הצורך האגוצנטרי של האדם באדם אחר שיהדהד ויאשרר את קיומו.

לילך דקל אבנרי הפכה את המחזה לסיוט יפהפה ומפתה, שהופך את הקהל ל"אחרים" שצופים בטירוף הזוגי ובכך מפרים את האידיליה, ובו זמנית גם למי שצופים בחיים של עצמם על האספקטים הקמאיים של בדידות-זוגיות-בגידה שלהם. הכפילות הזו, שמועצמת בחלל הייחודי של האולם הגדול בתמונע, שבו הקהל מואר למחצה ויושב בסמיכות לבמה, היא מזעזעת ומרתקת.

הפוסט מודרניות, (המנומקת היטב, שלעולם לא נותרת ללא כיסוי) של המחזה, מתבטאת גם בבחירות הבימוי של לילך דקל אבנרי, שמעצבת עולם קוהרנטי המהלך על קו התפר שבין מציאות לסוריאליזם, ומהדהד דימויים של הציירים הסוריאליסטים, בעיקר רנה מגריט. במאי בטוח ומוכשר פחות היה עשוי אולי להתבלבל משפע הגירויים ש"מישהו בדרך הנה" מציע; אבל דקל אבנרי מרשימה במיזנסצנות המורכבות והמדויקות שהיא יוצרת על הבמה, בשימוש המינימליסטי והחכם באביזרים ובתפאורה, בבחירה במוזיקאי ובמבצע יניב מינצר, ובהדרכת השחקנים.

לני שחף היא ליהוק נפלא בשבריריות ובטירוף שהיא יוצקת לתפקיד האשה-ילדה שמגלה את כוחה לאורך ההצגה. גל הויברגר מכמיר לב בתפקיד הגבר המובס שתפקידו כציר הראשי שסביבו חגה בת זוגו מאיים להילקח ממנו. יפתח אופיר הוא לא פחות ממצוין, כזר שמערער את האידיליה הזוגית אבל גם חושף את עצמו במלוא חולשותיו.

"מישהו בדרך הנה" היא הצגה תובענית שלאו דווקא פשוט לצפות בה. היא מעמתת את הצופה עם התפיסות וההטבעות התרבותיות שצרובות בו בכל הנוגע לזוגיות. עם זאת, ואולי בגלל זאת, לא כדאי לפספס את ההצגה המיוחדת הזו.

מישהו בדרך הנה, מאת יון פוסה, בתרגומו של דורון תבורי. בימוי – לילך דקל אבנרי, שחקנים – גל הויברגר, לני שחף, יפתח אופיר. מוזיקה וביצוע חי – יניב מינצר. תיאטרון תמונע.

*#