התרבות המזרחית מנסה לגשר על אי-הצדק התרבותי - תרבות - הארץ

התרבות המזרחית מנסה לגשר על אי-הצדק התרבותי

גם כיום התרבות המזרחית נחשבת נחותה בישראל לעומת התרבות המערבית, והתקצוב שלה בהתאם. מפעלים כמו "קהילות שרות פיוט" מנסים לתקן את ההחמצה הגדולה הזאת ולהעשיר את התרבות הישראלית, הזקוקה לכך מאוד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צלילי התזמורת "אנדלוסלאם" הידהדו בחודש שעבר בסינמטק תל אביב, באתנחתא בין שני חלקי הכנס שהתקיים שם, הכנס על תרבות מזרחית. הכינור המזרחי של יוסי שריקי, העוד של חיים אוחנה וצלילי הכלים האחרים - ומעליהם הקול של הפייטנית הזמרת זיוה עטר - התנשאו בחלל האולם.

היופי הזה של שפה וגוון ומקצב הקל קצת על התחושה האינטנסיווית שאיפיינה את הכנס, על האווירה שמיזגה דיכאון ולוחמנות, ייאוש וחוסר פשרה. המוסיקה העניקה חלופה מופשטת לקונקרטיות של המלים והרעיונות, וכל אחד מהנוכחים יכול היה לרגע לשכוח את הפולמוס ולהתקרב לעצמו. אבל בה במידה הדגיש האינטרלוד המוסיקלי את כל מה שנאמר עד כאן; "אנדלוסלאם", שאינה זוכה לתקציב כלשהו מהממסד התרבותי בישראל, סימלה את לב-לבו של הכנס הזה. אפשר היה להתרגש מהמוסיקה, אבל היה קשה להתמסר אליה לגמרי: כי היא שיקפה את המאבק, והיה ברור שהיא חלק מהמציאות שעליה התריעו הדוברים ואותה תבעו לשנות.

הכנס נערך בסימן מאבק לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות בישראל, ביוזמת קואליציה של ארגונים ששמה לה למטרה "לממש את הצהרת העקרונות של מדינת ישראל ומשרד התרבות: טיפוח הפלורליזם וחיים של דיאלוג רב-תרבותי", כהצהרתה. בין הארגונים שהשתתפו: אחותי - למען נשים בישראל, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, "קהילות שרות פיוט", "בימת קדם" וכתב העת של יהודי מרוקו "ברית". הדיונים סבבו סביב תהליך יצירתה של זהות תרבותית ישראלית והאפליה הממוסדת וארוכת השנים בהקצאת משאבים ציבוריים בתחום יצירת התרבות.

"קהילות שרות פיוט". "פרויקט שהוכיח כמה אוניברסלית המוסיקה יכולה להיות", לדברי אוחנה (תצלום: אמיל סלמן)

התרבות המערבית בישראל מסווגת כ"תרבות גבוהה", הנחוצה לפיתוח נפש האדם ולעידונה; התרבות המזרחית, לעומתה, מסווגת במקרה הטוב כ"פולקלור", או כ"מורשת עדות ישראל". הגישה הזאת, הראו הדוברים מהיבטים שונים של אמנות ותרבות, מנחה את הקריטריונים של התקצוב והקצאת המשאבים, שלפיהם ראוי להפיץ את התרבות המערבית ולהנחילה לכל תושבי ישראל, ואילו את התרבות המזרחית, הנחשבת נחותה ממנה, אין צורך לשמר ולפעול להאדרתה ולשגשוגה.

העדר ייצוג כאחת הסיבות לאפליה - על כך הצביע דו"ח מפורט שהוצג בתחילת הכנס. הרוב המוחלט של בעלי התפקידים הבכירים במדורי המינהל ובמוסדות התרבות בארץ הם יהודים חילונים אשכנזים, כך הראה הדו"ח, בעוד שמזרחים וערבים נמצאים בתת-ייצוג, ואילו יהודי אתיופיה אינם מיוצגים כלל; זאת בכל המערך הפקידותי והניהולי של משרד התרבות וגופי התרבות. במקום רב-תרבותיות, שהכל מעלים על נס עכשיו, ניתוח הקריטריונים לתמיכה משקף איפוא מדיניות של חשיבה תרבותית וחברתית צרה, הנוגדת את המהות והאופי הרב-תרבותי של החברה הישראלית.

בפנייתם אל שרת התרבות קראו לפיכך הארגונים המשתתפים לשינוי גדול: להפסקת דיכויה של התרבות המזרחית, לטיפוחה שרק יעשיר את התרבות הישראלית; לעידוד יוצרים מזרחים ואתיופים, תרגום יצירות מופת מן המזרח, תמיכה בפסטיבלים וקונצרטים, הבלטת גיבורי תרבות מזרחים, וללימוד השפה הערבית. בין המוסדות הרלוונטיים שאינם מתוקצבים כלל הם מצביעים על הוצאת הספרים אנדלוס וכתב העת "אפיקים", התיאטרון המרוקאי אלמגרב ואנסמבל "אלמכתוב" למוסיקה ערבית קלאסית, פסטיבל הפיוט בירושלים ובירוחם ופסטיבל הקולנוע המזרחי, מחזות זמר מרוקאיים, "קהילות שרות פיוט" ואמנות פלסטית מזרחית - הם, ורבים אחרים, שפועלים הרחק מהעין ומהכיס הציבורי.

אמנות גוועת

"אי-צדק תרבותי מוביל לאי-צדק חברתי. צריך לתקן את האחד כדי לפתור את השני", אומר אחד הדוברים בכנס, יוסי אוחנה, כמה ימים אחר כך. אל המבנה הציבורי ברחוב התל-אביבי הקטן שבו מתקיימת השיחה מתחילים לזרום אנשים מכל שדרות האוכלוסייה לסדנה במסגרת "קהילות שרות פיוט", ארגון שהקים אוחנה בשנת 2002 "מתוך תחושת שליחות ומתוך רצון להביא אל רשות הרבים הישראלית את אוצרותיו החבויים של עולם הפיוט", כדבריו. הפיוטים משקפים עולם שלם של יצירה מוסיקלית וטקסטואלית שנוצרה במשך מאות שנים, מסורת של שירת יחידים ושירת ציבור שיצאה אל מעבר להקשר הליתורגי בבית הכנסת והיתה למסורת חיה - אבל מאז הקמת המדינה הולכת וגוועת.

סיפורו של אוחנה מייצג את התהליך התרבותי שהתחולל כאן: הוא יליד 1956 שעלה ממרוקו בן שש ולא הכיר דבר מהתרבות שבה היו נטועים הוריו: "לא השירה, לא הספרות, לא המוסיקה: נותקנו מתרבות ההורים לגמרי, וגם עכשיו אני לא מכיר אותה במלואה ומשלים פערים בלימוד עצמי", הוא אומר.

אוחנה גדל בגבעת עדה: "היתה שכונה מרוקאית ביישוב, אנחנו יועדנו לעבוד בחקלאות, ובמערכת החינוך היתה הפרדה - אני נשלחתי כמו החברים שלי לבית ספר מקצועי, למגמת מסגרות". אין צורך להוסיף שהוא לא למד לבגרות: את תעודת הבגרות השלים רק אחר כך, כשבגר והחליט ללכת ללמוד באוניברסיטה, שם עשה תואר שני בהיסטוריה ומדע המדינה, באוניברסיטה העברית.

"באנו משום מקום - זה מה שחשבתי תמיד על עצמי ועל התרבות שלי", אומר אוחנה. "לא הכרתי את המשוררים הצפון-אפריקאים הגדולים, לא ידענו על קיומם של משוררים כמו חיים משאש או ר' דוד חסין, ועל עולם הפיוט של יהודי המזרח; ורק אחרי מות סבי גיליתי שהוא היה ראש להקה מוסיקלית ברברית".

לאחרונה ביקר אוחנה בכפר הולדתו שבמרומי הרי האטלס, ומי שאירח אותו היה אחד התלמידים בלהקה של הסבא, שבה השתתפו יהודים ומוסלמים ביחד: "זו לא היתה מוסיקה יהודית; ולמרבה הצער זו אמנות שהולכת וגוועת, יחד עם השפה הברברית, שעוד נותרו רק מעטים מדובריה בישראל", הוא מוסיף.

הלימודים באוניברסיטה היו פוקחי עיניים: "הבנתי שהתרבות היא קריטית להובלה של כל הנושאים האחרים. ביטחון תרבותי מאפשר לאנשים למצות היבטים אחרים של החיים, לעומת השסע התרבותי שבולם אותם", אומר אוחנה. באוניברסיטה הוא הקים את תנועת הסטודנטים "צח" - צדק חברתי - שבמסגרתה התקיימה גם פעילות מוסיקלית ענפה; ולימים נשלח לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה להקים ולנהל את הסניף של הארגון היהודי "בית הלל" שם. מהמפגשים שלו עם מוסיקאים אמריקאים יהודים ולא-יהודים, מכל התפוצות, שהניבו הקמת להקה של מוסיקה אתנית ושמה "זעתר", צמח הרעיון להקמת "קהילות שרות" - והאתר העשיר באינטרנט "הזמנה לפיוט" כחלק ממנה.

"'קהילות שרות' הוכיחה כמה אוניברסלית המוסיקה יכולה להיות, עם ייצוג לכל התרבויות המוסיקליות של העדות היהודיות", אומר אוחנה. "לאורך שנים, במסתרים, באפס תקצוב, רוחש עולם שלם לא מוכר, של סדנאות עם מוסיקאים ופייטנים כמו ר' חיים ביטון ור' דוד אדרי, והולך ומתגלה הרפרטואר של הפיוט".

במסגרת "קהילות שרות" פועלות עשר קבוצות ברחבי הארץ בהשתתפות נשים וגברים, חילונים ודתיים, בעלי השקפות עולם שונות, צעירים ומבוגרים, מארצות מוצא ועדות שונות. הקבוצות נפגשות בקביעות ולומדות לשיר פיוטים בעזרת מנחה קבוע, ובכל מפגש מצטרף למנחה פייטן מנוסה. "כך אנחנו רוצים ללמד את האוצרות אלו ולהשמיע את קולם בתוך ההוויה התרבותית הישראלית", אומר אוחנה. "ב'קהילות שרות' אנחנו מנסים לגשר על ההחמצה ולדלג מעל המשוכות ‘דתי' ו'מזרחי'. התרבות הישראלית מוותרת על רובדי יסוד חיוניים וטובים, וחשובים, שיכלו להיות חלק מעמוד התווך התרבותי כאן. איך אפשר לוותר על זה? הלוא התרבות כאן כל כך דלה בלי המרכיב המזרחי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ