אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי 30 שנה, פורסם קטע מהרומן הגנוז של נבוקוב

בעוד שבוע וחצי תחל מכירתו של הספר, "המקור של לורה", אשר העלה אבק בכספת בנק בשווייץ ושאמור היה להישרף על פי בקשת הסופר

תגובות

יותר מ-30 שנה שכב הרומן הבלתי גמור של ולדימיר נבוקוב בכספת בבנק בשווייץ, והעלה אבק. לפני שמת, ב-1977, ביקש הסופר הרוסי הנודע, מחבר רב המכר "לוליטה", שלא לפרסם את כתב היד הזה, ולהעלות אותו באש. בנו ומנהל העיזבון שלו, דמיטרי נבוקוב, התלבט במשך השנים אם למלא את בקשתו של אביו - ולהקים עליו את חוקרי הספרות ומעריציו של הסופר - או לנהוג כפי שעשה מקס ברוד, שהפר את צוואתו של קפקא, ובמקום לשרוף את כתביו פרסם אותם ברבים.

אתמול הסתיימה הפרשה בניצחון למעריציו של נובוקוב, כשהטיימס הלונדוני פרסם את החלק הראשון מתוך הרומן הבלתי גמור, "The Original Of Laura", אשר נכתב במקור בעיפרון על 138 כרטיסיות. ב-17 בנובמבר תחל מכירתו של הספר שלם, אשר ראה אור בהוצאת פינגווין הבריטית, בשם "המקור של לורה - רומן בפרגמנטים".

"המקור של לורה" עוסק באשה יפה ובוגדנית, פלורה לאנסקאיה, ובנישואיה האומללים לבעלה השמן, פיליפ וויילד, אקדמאי חריף וחכם. פיליפ נשא אותה לאשה בעיקר משום שהזכירה לו נערה שפעם היה מאוהב בה, אך במהלך הרומן הוא שוקל כמה פעמים להתאבד. המוות הוא אחד האלמנטים הדומיננטיים ברומן הבלתי גמור הזה.

דמיטרי, בן 75, סיפר לטיימס על התהליך שעבר בטרם החליט לפרסם את הרומן: "הייתי צריך לצלוח מחסום מחניק של כאב, לפני שיכולתי לגעת בכרטיסיות שאבי סידר בכל כך הרבה אהבה". את מה שמצא בכספות תיאר כ"יצירת מופת עוברית, שכיסי הגאונות שלה רק מתחילים להתגלות בכרטיסיות הנצחיות האלה... עלילה מקורית באופן יוצא דופן, עלילה כובשת, אבל לא תמיד נעימה".

בסופו של דבר, לדבריו, היתה זו השפעתו של אביו, מתוך הקבר ממש, שהביאה אותו להחלטה לפרסם את הספר. "אמרתי וכתבתי לא פעם, שעבורי, הוריי, במובן מסוים, מעולם לא מתו אלא ממשיכים לחיות, מביטים מבעד לכתפיי... מייעצים ומסייעים לי לקבל החלטות במקרים חשובים", כתב נבוקוב בהקדמה לספר. "אם זה מזכיר תופעה מיסטית - שיהיה כך", הוסיף.

על הרומן הגנוז נודע כבר ב-1977, עוד בטרם הלך נבוקוב לעולמו. עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" הרברט מיטגנג, ביקר אז את נבוקוב בשווייץ, וסיפר לקוראיו כי במקור נקרא הרומן "Dying is fun" ("למות זה כיף"). ענקית הספרים "פינגווין" רכשה את זכויות היוצרים של הספר בסכום של שש ספרות. הספר שתוציא לאור בקרוב כולל את הטקסט עצמו לצד צילום של כתב היד המקורי, כפי שהופיע על הכרטיסיות. לצד הספר החדש, יפורסמו בשנתיים הקרובות בסדרת פינגווין קלאסיקס כל כתביו של נבוקוב, ובכללם שירים שכתב, אשר מעולם לא פורסמו באנגלית ומכתבים שמעולם לא יצאו לאור, אשר כתב נבוקוב לאשתו ורה, שהלכה לעולמה ב-1992.

העורכת הראשית של הסדרה, אלקסיס קירשנבאום, סיפרה כי 138 הכרטיסיות מצטרפות יחד ל"חתיכה נאה" של טקסט, שקריאתו אורכת "כמה שעות". לדבריה, "אני מעריצה אובססיבית של נבוקוב. עבור מעריציו זה מעניין בצורה יוצאת מן הכלל לראות את כתב היד שלו ולקרוא את הפרוזה שלו, שאינה מבריקה בהכרח, אבל אפשר עדיין לראות ניצנים של גאונות בכל דבר שכתב".

הרומן, לדבריה, הוא "אפל ומצחיק" בו זמנית, וממשיך את העיסוק בנוסטלגיה לאהבה צעירה, שנמצא גם בלוליטה. "ברומן הזה, נבוקוב מתעניין מאוד גם בפסיכולוגיה ובמשמעות של שנאה עצמית והרצון להיעלם".

ולדימיר נבוקוב נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה הקודמת. בעברית ראו אור ספריו "לוליטה", "הזמנה לגרדום", "ההגנה של לוז'ין","פנין", "תפארת" ועוד. בחייו פרסם נבוקוב 16 רומנים, שמונה קובצי סיפורים, שבעה קובצי שירים, מסות, ספר זיכרונות, שבעה מחזות ותרגומים רבים.

*#