אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צפייה חוזרת ב"בלוז לחופש הגדול"

צפייה מחודשת ב"בלוז לחופש הגדול" מלמדת כמה מעט השתנתה המציאות הישראלית והייצוג הקולנועי שלה ב-20 השנים האחרונות. בחזרה אל סרטו של רנן שור מ-1987, שיוצא לראשונה בדי-וי-די, ואל קיץ 1970 שבו הוא עוסק

תגובות

"ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים?" שואל מרגו, אחד מגיבורי "בלוז לחופש הגדול", לקראת סופו של הסרט, כאשר ברקע נראים קטעים מתוך סרטי הסופר-8 שצילם במשך החופש הגדול האחרון שהוא וחבריו בילו יחד בתל אביב, בתום לימודיהם בבית הספר התיכון. מכאן עובר הסרט להשמעת "הליכה לקיסריה", שירה של חנה סנש שהלחין דוד זהבי ומלותיו הידועות ביותר אומרות: "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

אבל מה בעצם רוצה "בלוז לחופש הגדול" שלא ייגמר לעולם? תום הנעורים או הזיכרון של אותו תום, ובעיקר, היכולת להתבונן במקום הזה ובהיסטוריה שלו באופן רומנטי וסנטימנטלי? אם כן, אין למרגו מה לדאוג. גם אם אופני הזיכרון של החברה והתרבות הישראליות, כפי שבאו לידי ביטוי בקולנוע המקומי, השתנו במשך השנים, היכולת הזאת עדיין עמנו.

הצטלבותם של מבטים כפולים מאפיינת כיום את הצפייה ב"בלוז לחופש הגדול", סרטו העלילתי הארוך הראשון של רנן שור, שיצא לאור כעת בדי-וי-די (בחברת אן-אם-סי יונייטד, במארז הכולל גם דיסק של פסקול הסרט), והיא שמעניקה עניין מחודש בצפייה בסרט. מ-2009 אנו מתבוננים 22 שנה לאחור אל 1987, השנה שבה יצא סרטו של שור לאקרנים וזכה להצלחה ביקורתית וכלכלית; ובעת הצפייה בסרט שהופק ב-1987 אנו מתבוננים 17 שנה לאחור, אל 1970, השנה שבה מתרחשת עלילת הסרט, שתסריטו נכתב על ידי שור ודורון נשר.

וכפי שקורה לרוב במקרים כאלה, "בלוז לחופש הגדול" מתבונן בנו בחזרה מתוך שתי הנקודות בעבר שבהן התעצב: השנה שבה הופק והשנה שבה הוא מתרחש. כל זה מעניק לחוויית הצפייה העכשווית מהות כפולה: מצד אחד, היא דומה להצטנפות בתוך קפסולת זמן; מצד שני, הבשורה שיוצאת ממנה היא שלא הרבה השתנה במקום הזה וביחס אליו ב-22 השנים שחלפו מאז שנחשפנו לראשונה ל"בלוז לחופש הגדול".

הגברים שולטים

סרטו של שור (שסרטו השני, "הבודדים", עתיד לצאת לאקרנים בישראל בזמן הקרוב) מתרחש בתל אביב בזמן מלחמת ההתשה, בקיץ 1970, ומציג את קורותיה של קבוצת חברים שסיימו את לימודיהם בתיכון ומתכוננים להתגייסותם לצה"ל. אחד החברים, יוסי צוויליך, מתגייס כבר עשרה ימים אחרי תום לימודיו, וכל חלקו הראשון של הסרט - שמחולק לפרקים על שם דמויותיו המרכזיות - מוקדש לתיאור הפרידה ממנו.

מעניין, אגב, שבעוד ש"בלוז לחופש הגדול" מתעסק הרבה בשאלת התגייסותם של הבנים (לקרבי או לא לקרבי? אחד החברים, ארל'ה, לא רוצה להתגייס בכלל), התגייסותן של הבנות כמעט ולא עולה לדיון בסרט (מלבד למקרה של אחת מגיבורות הסרט, שמתכוונת ללכת ללהקה צבאית) ובניגוד לבנים, טקסי ההתגייסות שלהן אינם מתועדים. אפילו כאשר אחד הזוגות בסרט מתחתן, הסרט אינו מציג את השאלה האם ההימנעות משירות של הרעיה הטרייה היתה שיקול בתכנון הנישואים המוקדמים כל כך האלה. כמו בהרבה סרטים ישראליים, הגברים שולטים ב"בלוז לחופש הגדול".

סרטו של שור יצא לאקרנים תשע שנים אחרי "הלהקה" של אבי נשר, ויש קווי דמיון בין שני הסרטים, לא רק משום ששניהם מתארים את קורותיו של קולקטיב המשתייך לאותה שכבת גיל (והעלילה מתרחשת שנתיים אחרי זו שבסרטו של נשר, כך שמדובר באותו דור); אלא בגלל השימוש ששניהם עושים בלהקה הצבאית כפלטפורמה להעלאת אותן דילמות מוסריות הנוגעות להתנגשות המתקיימת בתוך החברה הישראלית - בין זהותו ורצונו של הפרט לדרישותיו של הקולקטיב.

בעוד ש"הלהקה" התרחש כל כולו בתוך ההוויה של הלהקה הצבאית, "בלוז לחופש הגדול" משתמש ברצון להתקבל אליה רק כמרכיב אחד של הסיפור, שהולך ומתעצם ככל שהעלילה מתפתחת. אבל שני הסרטים משתמשים בנגיעתם בתופעה הצבאית התרבותית הייחודית הזאת כדי לכלול קטעים מוסיקליים, שבמקרה של "בלוז לחופש הגדול", כמו ב"הלהקה", מהווים את כמה משיאיו הדרמטיים של הסרט וכוללים שירים שנכתבו במיוחד אליו (כמו למשל "טוב למות בעד ארצנו" שהלחין דורון נשר) וגם שירים מוכרים כמו "יוסי ילד שלי מוצלח" של ע' הלל וסשה ארגוב.

חסר עוקץ

בניגוד ל"הלהקה", עלילת "בלוז לחופש הגדול" מהודקת פחות, אפיזודית יותר. הבחירה הצורנית המרכזית של שור היא השימוש בסרטי הסופר-8 שמרגו (שחר סגל), קולנוען בהתהוות שפטור מגיוס בגלל מחלת הסוכרת, מצלם באותו קיץ קולקטיבי אחרון, ולסרט כולו יש מהות של "סרט ביתי", עובדה שמבליטה את ראשוניותו אבל גם מעניקה לו חן מסוים.

אך מה שמעניין במיוחד ב"בלוז לחופש הגדול" הוא יחסו למציאות המתוארת בו. הסרט מתחיל במוות, נמשך כמעט מיד עם עוד מוות ומסתיים במוות נוסף. פולחן המוות המאפיין את החברה והתרבות הישראליות נחגג בו באחד האופנים הרומנטיים והסנטימנטליים ביותר שנראו אי פעם על בד הקולנוע המקומי.

מתוך הסרט

"בלוז לחופש הגדול", שאפשר לזהות בו השפעות של יצירות תוצרת אמריקה שמחו נגד מלחמת וייטנאם, כגון המחזמר "שיער" או "המסעדה של אליס" - התקליט של ארלו גאתרי שנהפך לסרט בידי ארתור פן - מבקש לשרטט את דיוקנו של דור שמתלבט בין מחאה לקונפורמיות; אבל מאחר שגם המחאה וגם הקונפורמיות מוצגות בסרט ללא הקשר היסטורי, חברתי או פוליטי של ממש - עקיצות לעברה של גולדה מאיר וקטע מוסיקלי שמעבד לבמה את מלותיו האחרונות לכאורה של יוסף טרומפלדור אינם מהווים הקשר - ניצחונה של הקונפורמיות, שהוא בעצם נושאו המרכזי של הסרט, חסר עוקץ אידיאולוגי ממש כמו המחאה המובעת בו.

ללא אותו הקשר צף ממעמקיו של הסרט הממד הרומנטי והסנטימנטלי שעוטף את כולו, וממנו אפשר למתוח קו ישר לסרטים עדכניים יותר כגון "הבועה", "בופור" וכעת "לבנון". גיבוריו מוצגים בפנינו כחבורה של ילדים נחמדים שאנו אמורים לרצות לאמץ ללבנו בגלל היותם קורבנות של "השיטה", "הממסד" או "המצב"; כל אחד מהמושגים האלה יתאים לתאר את האופן שבו מוצגת המציאות שבה מתרחש הסרט.

לשיאו הסנטימנטלי מגיע "בלוז לחופש הגדול" באחת הסצינות היפות בסרט, שבה במשך מסיבת הנישואים המתועדת בסרט מבצע מקסי נשר (אביו של התסריטאי) את "קינדר יורן", "שנות ילדות" ביידיש, שירו של מרדכי גבירטיג. זו אמנם סצינה מרגשת, אך היא מבליטה את היותו של "בלוז לחופש הגדול" סרט שמבקש לתת לנו את מה שאנו רוצים לקבל: נוסטלגיה מתובלת בעצב שהיא מתכון להרגעה ולנחמה. סרטו של שור עוסק בקונפורמיות באופן קונפורמיסטי, ובאופן הזה הוא אמנם דובר אמת על המציאות שאנו נתונים בה, אז והיום, אבל גם נקלע למבוי סתום יצירתי שממנו אין מוצא.

כל זה אינו מעמעם כמובן את שמחתי שהסרט יצא בדי-וי-די (שתוספותיו כוללות גם את "חתונה בירושלים", הסרט הקצר, לא יותר מאשר "הום מובי" מהסוג שמרגו היה עשוי לביים, שבו תיעד שור את חתונתו של בנו של אורי זוהר לבתו של אריק איינשטיין) ואת תקוותי שעוד ועוד סרטים ישראלים יזכו להנצחה שכזאת. "בלוז לחופש הגדול" מהווה את אחת מאבני הדרך שנסללו בדרכו של הקולנוע הישראלי אל מעמדו הנוכחי במרכז ההוויה הישראלית, ויש לפסוע על כל אחת מהאבנים האלה כדי להעריך את הקולנוע המקומי העכשווי במלוא הקשרו ההיסטורי.

*#