אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האדם חד המימד: מופע חובה

"האדם חד המימד" הוא מופע המשלב תיאטרון וטכנולוגיה, כאשר פני השחקנים מכוסים במסך גדול שעליו מוקרנים פנים מוגדלים ומעוותים. וכשם שאת המידע האובייקטיבי הזה קשה להסביר למי שלא ראה, כך גם החוויה המצטברת במופע הזה: מהפנטת, ייחודית ומרתקת, כזו שצריך לראות כדי להבין

תגובות

להיות עד ליצירה הבימתית האדם חד המימד זו חוויה הלוטה בערפל ומסתורין, הדבר היחיד שברור בה הוא שכמותה טרם נראה על במת התיאטרון. הודות לשילוב בין טכנולוגיה ומחזה סוריאליסטי, מתקיים על הבמה עולם מסקרן. יצירה כזו מורכבת וחדשנית יש לראות, קשה מאוד לפרוט אותה למילים וכותרות. ובכל זאת –  מדובר בהפקה בריטית ישראלית, המציגה פאזל אנושי-בדיוני המשלב טכנולוגיה עם גוף, קולנוע עם במה והרבה דמיון והומור. המופע מציג פיתוח ייחודי של דמויות בגודל אדם עם פנים מוגדלות מוקרנות, המופעלות על ידי רקדנים. על פיתוח הטכניקה, כתיבת המחזה והבימוי אחראי דניאל לנדאו, יחד עם קבוצת אופלה קומפניה.

את השפה הוויזואלית המוחצנת מגבה מחזה שלא מאפשר לצופה להישאר מחוץ לקווי המגרש. משהו בעיוות של התא המשפחתי מזכיר את סרטיו של טוד סולונדז. הסיפור מקוטע ומדלג בין נקודות מבט ויוצר תחושה של חלום בלהות.

האדם חד המימד. שפה ויזואלית מוחצנתהסכנה בלברוא שפה ויזואלית שכזו היא שהיא אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, היא חייבת לשרת רעיונות ומשמעות. וכך היה. העלילה מגוללת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אל מול "סירחון" של ייצור שהתמקם בביתה. לייצור אין שם, הוא מכונה פשוט "זה" (it). אין הסבר חד משמעי ל"זה", הוא הופך לפתולוגיה משפחתית, כל אחד מהצופים מעניק לו פרשנות אישית. יסוד מרקיב, מצחין ומפורר שניתן לפרש כאין ספור רעות חולות - אנורקסיה, התעללות, טראומה, הלם קרב ועוד. מהמקום הזה ניתן לפרש את היצירה ברובד פסיכולגי, כיצד כל אחד מבני המשפחה מגיב, מדחיק או מאמץ את הפתולוגיה הזו. קיים קונפליקט בין האופציה לחסל את הייצור, לדווח ל"מועצה" או לטפח אותו, תוך כדי שהייצור גדל, משתלט ושואב את כל החיוניות של הבית.

הפרטים על הבמה נוצרו מתהליך של פירוק והרכבה. גוף של רקדן ישראלי, על מוקרן פרצוף של שחקן בריטי, כאשר המלל (בשפה האנגלית) מוקלט בנפרד. הפרצופים הם עיוות מוחצן של תווי פנים, האם נראית בוכייה לאורך כל ההצגה ויוצרת תחושת מועקה אצל הצופה. קשה לעכל את החוויה הזו: מצד אחד הפירוק ברור לכל, אך גם ההרכבה המדויקת והסימלוטנית יוצרת בני אדם שהם ייצורים מוזרים ומפחידים. אי אפשר להזדהות איתם, אך אי אפשר להישאר נינוח, זו חוויה דוקרת. קצת כמו לראות מהדורת חדשות שיצאה מכלל שליטה, חלום בלהות של מציאות מוכרת. על הבמה האדם הופך לייצור כלאיים גרוטסקי, חיבור מעוות בין פנים, גוף וקול, כאשר ההידרדרת מגיעה לשיאה שהפרצוף כבר לא מונח על הכתפיים אלא יוצא מהאגן (מזכיר עיוותים קוביסטים-סוריאליסטים השאובים מעולם ההאמנות הפלסטית).

לפירוק נוסף אלמנט של עירוב זמנים מעיק. חלק ממרכיבי היצירה הוקלטו, תוזמנו וצולמו בעבר, אך ההתרחשות על הבמה קורית בהווה. הערבוב הסינטתי והמכאני בין השניים יוצר תחושה של אקראיות ידועה מראש, הצופה נותר חסר אונים אל מול חיים שקורים כאן ועכשיו על הבמה, בשונה מקולנוע שבהכרח התרחש בעבר, או מתיאטרון שבהכרח מתרחש בהווה.

השפה האנגלית, המבטא וההומור הבריטי נוסחים ביצירה ניחוח זר וקר, אל מול מציאות ישראלית שהיא גועשת וישירה. ובכל זאת, ניתן בקלות לחבר אותה להוויה האלימה בחברה שלנו, לאלימות, לפשיעה והתפוררות התא המשפחתי, במיוחד בתקופה האחרונה, שנדמה כי גם הזוועות על מסכי הטלוויזיה הגיעו מארץ רחוקה. חיבור שנוצר ממקום רחוק ומנוכר, ולכן אינו נופל לקלישאות מוכרות. מעין מרחק אסתטי שמשאיר את הצופה מפוקס וממוקד לחוות את המתרחש באופן שכלתני ומזוכח. חוויה קיצונית ולא מתפשרת. אסיים עם שפתחתי: קשה לפרוט יצירה כזו למילים, צריך לראות כדי לחוות את הראשוניות שלה. מומלץ בחום.

*#