אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביו הרוחני של גיא פינס

מותו של עיטור גלביץ, שנודע בכינויו ג. עיטור, קבר עמו חלק נכבד מההיסטוריה של עיתונות הבידור הישראלית. מעלייתו ונפילתו של ראשון כתבי הזוהר בארץ כמעט שלא נותר זכר. עד שארכיון התצלומים שלו נמצא במקרה

תגובות

ההמולה סביב המטוס שהביא לארץ את מרלן דיטריך, אי אז בתחילת שנות ה-60, היתה גדולה. צלמי עיתונות חיכו לתורם, מעריצים וכתבים התגודדו במורד המדרגות שחיבר צוות נמל התעופה לוד למטוס הפרטי. לא בכל יום מכבדת בנוכחותה כוכבת גדולה כל כך את המדינה הנידחת שקיימת פחות משני עשורים. לרגל המאורע חרגו אפילו השמרנים וכבדי הראש מבין העיתונים ושלחו כתב לשטח, שיאסוף מעט זוהר הוליוודי. אלו, נרגשים מההזדמנות להביט בכוכבת, המתינו בסבלנות, מתאפקים שלא לזנק לכיוונה ברגע שבו נצפית תזוזה במעלה המדרגות.

בהמולה שנוצרה שם כמעט ונשכח מי שיצא מהמטוס לפני דיטריך. שנייה או שתיים לפני שהגיחה מהמטוס, חמק החוצה גבר נאה מאוד, גבוה ורזה ומחייך בנעימות. אלו שהכירו את עולם הזוהר המקומי זיהו את פניו: עיטור גלביץ, או ג. עיטור, כפי שחתם את כתבותיו וכפי שהיה מוכר ברבים; בכיר וראשון כתבי הקולנוע, הבידור והידוענים בישראל, ולמעשה מייסד הז'אנר בארץ, הוסיף באותו יום "וי" נוסף אל רשימת הישגיו, ואולי גם עוד תצלום לאוסף.

הוא כבר היה רגיל ליחס מיוחד. כל שחקן או אישיות חשובה בתחום הבידור והתרבות שהגיעו לארץ נשלחו קודם כל לדבר איתו. קשריו המיוחדים לא היו ניתנים לערעור. כמו שר טקס, הוא היה מבצע את תפקידו הקבוע, מתחבב ומתיידד, מצטלם שלוב זרוע ומפרסם כתבה.

                            עם ג'ינה לולובריג'ידה

כל זה נשמע היום רחוק מאוד. מרבית הקוראים שגילם צעיר מ-35 כנראה לא שמעו על עיטור גלביץ. זכרו הועם והוא נשכח כמעט כליל גם אצל המבוגרים יותר, אלו שבלעו בשקיקה את הכתבות שניפק מדי שבוע במגזיני הקולנוע והבידור. אפשר לומר שהיה אביו הרוחני של גיא פינס ושכמותו, והיה חלק בלתי נפרד מעולם הזוהר שאותו סיקר. כשמת במפתיע גדשה הבוהמה התל-אביבית את טקס האזכרה שנערך לכבודו בסינמטק. ובכל זאת, 16 שנה לאחר מכן זכרו כמעט ונמחה.

מסתורי ואלגנטי

לחלק גדול מהשכחה אחראית יד נעלמה. עם מותו במאי 1993 התברר כי אוסף התמונות הגדול שלו נעלם מדירתו, ומהקריירה המפוארת וסיפור חייו של אדם שתועד בחברת שועי עולם במשך שנים ארוכות, נותרו בידי משפחתו רק תמונות ספורות. לפני כמה שבועות פנה הצייר והאוצר יגאל שתיים (ראו למטה) למערכת "הארץ", וסיפר כי ברשותו אוסף גדול ובו מאות מתצלומיו.

התצלומים מספרים את סיפור הקריירה של גלביץ, אבל גם חושפים פרק מרתק על האבולוציה שעבר תחום העיסוק שבו בחר. השניים למעשה כרוכים זה בזה. מרגע שצצה תעשיית בידור וקולנוע בארץ, פרח גם ג. עיטור. כמו התעשייה, שהיתה בתולית ותמימה, כך היה גם הכתב שנברא אתה ובדמותה. הבוהמה התל-אביבית הכירה אותו והוא היה חלק ממנה. כשזו שינתה את פניה, הוא הלך ונדחק.

עם חיים טופול

תצלום ראשון: 1962, גלביץ הצעיר לצדו של כוכב הקולנוע הצרפתי ז'אן פול בלמונדו, שחבוש בפאה ארוכה ובתלבושת היסטורית מלאת סילסולים. מאחורי התמונה כתב ידו מרובה הזוויות: "ז'אן פול בלמונדו בחברת עיטור, כתב 'עולם הקולנוע' בפאריס על במת ההסרטה של 'קארטוש'...".

גלביץ נולד ב-1932 בבית חולים העמק בעפולה, להורים חלוצים רוסים תושבי קיבוץ תל יוסף. הוריו היו רופאים מוכרים, ובילדותו עקרה המשפחה לתל אביב. אביו שמעון, שהיה מראשי תנועת "החלוץ" ברוסיה, הלך לעולמו מהתקף לב כשהיה גלביץ בן 15 בלבד (הוא עצמו הלך לעולמו באותן נסיבות, בגיל 61).

לכתיבה על קולנוע התגלגל במקרה. הוא טס לצרפת ללמוד משפטים בסורבון, התגלגל למסיבות ולאירועים חברתיים והחל להתחכך בעולם הזוהר. כדי להשלים הכנסה החל לכתוב על השחקנים שפגש ועל הקולנוע הצרפתי ל"עולם הקולנוע", מגזין הקולנוע היחיד שפעל אז בישראל. באותה תקופה החליט לקצר את שמו והפך עצמו לג. עיטור, כנראה משום שחתימה זו נראתה לו מסתורית ואלגנטית יותר.

במהרה נהפכה ההכנסה הצדדית לאובססיה. את לימודי המשפטים לא סיים ולפני שחזר ארצה, בסוף שנות ה-50, כבר הספיק לרקום קשרים בתעשיית הזוהר האירופית. בארץ קיבל שני מדורים ב"עולם הקולנוע": "מה נשמע בתל אביב", שכלל דיווחים על הפקות חדשות, ליהוק לסרטים ורכילות; ו"רומא-פאריס-לונדון", אוסף ידיעות בינלאומיות שנשען על מגזינים מחו"ל ועל נסיעותיו לפסטיבלים.

שמפא"י תעסוק בבידור?

תצלום שני: גלביץ בחליפה סתורה, מחבק ביד אחת צעירה נאה שמצדה השני בחור המחייך בלבביות. מאחורי התמונה כיתוב: "דרישת שלום מיונה, מאלן דילון וממני, כשביקרתי בבלגרד".

קשה לנתק את הצלחתו בארץ מתדמית איש העולם הגדול שתיחזק. בשנים ההן מעלליו בחו"ל ותצלומיו עם כוכבים נדמו כמעשיות מגלקסיות בלתי מושגות. השם והמוניטין שצבר תפסו תאוצה בתחילת שנות ה-60, כשהקולנוע בארץ התפתח והקולנוע העולמי גילה את ישראל. "אקסודוס", שהופק ב-1960, חיבר את הזוהר ההוליוודי לארץ ובתוך פחות מעשור שיגרה המדינה להוליווד כמה וכמה כוכבניות, שחלקן זכו לקריירה חלומית. חיה הררית לוהקה לתפקיד הראשי של אסתר ב"בן חור". אילנה עדן כיכבה ב"סיפורה של רות", וישנן גם חנה עדן ודליה לביא. בינתיים, מנחם גולן ביים בארץ את סרטו הראשון, "אלדורדו" (1963) ושנה אחר כך גם את "דליה והמלחים". בכרך הישראלי הקטנטן התפתחה תעשיית קולנוע זעירה, וגלביץ צמח יחד אתה.

                               עם יהורם גאון (תצלום: פייר בז'ו)

"כל הסיפור של עיתונות הבידור החל רק בסוף שנות ה-50 או בתחילת ה-60", נזכר העורך לשעבר של "עולם הקולנוע" והשבועון "להיטון", אריה רייכמן. "בימיה הראשונים של המדינה היו המון עיתונים אבל תחום הבידור נחשב לא רציני. מה פתאום שלמפא"י יהיה עיתון בידור? היית אמור להתעניין בכוכבי המפלגה. עיטור התחיל על קרקע בתולה והוא ידע הכל. היינו מקבלים ממנו מעטפה עם המדור שלו בכל שבוע, כתוב בכתב מעוקל ולא קריא וידענו שנקבל תמיד את הכותרות הטובות ביותר. הוא תמיד סיפק את זה עם תמונות מדהימות שלו עם שחקנים מפורסמים מפסטיבלים בעולם".

גלביץ היה בכל מקום. ימי שישי יוחדו לישיבה ב"כסית" לצדה של הבוהמה. בערבים היה מפזז עם החבורה ב"פרדריקה" או ב"מנדיס", או יושב בבית הקפה "קליפורניה" של אייבי נתן ברחוב פרישמן. פניו היו חלק מהנוף, וכך גם המכנסיים הקצרצרים שלבש והדרך האופיינית שבה עישן, אוחז את הסיגרייה בין שתי אצבעות מתוחות ונושף את העשן במהירות. "תמיד היו תלויות על זרועותיו יפהפיות שהוא ריאיין וצילם", נזכרת גילה אלמגור, חברה קרובה. "הוא שפך זוהר ואור כזה על המקום הקטנטן הזה, תל אביב, שהיה לה מגזין אחד של קולנוע ועוד לא היתה טלוויזיה".

עם אלן דלון

"כשהכרנו בשנות ה-60 הוא היה היחיד שכתב על זה", מסכימה ג'וזי כץ. "היתה 'רחל המרחלת', אבל זה לא היה דומה. הוא היה מסתובב ומתערבב עם כל החברים שלי. הוא היה פשוט אחד מהחבר'ה שלי ושל שמוליק (קראוס). נפגשנו באירועים, במועדונים, תל אביב היתה קטנה ומצומצמת וכמו כולנו הוא היה יושב בכסית".

שותפה אחרת לבילויים היתה אחייניתו הקרובה, לימים הסופרת תמר גלבץ (שאחיה, גם הוא אחיין של עיטור, הוא המוסיקאי שמעון גלבץ). "עיטור לא היה סתם דוד בשבילי", היא נזכרת, "הוא היה מין סופר-דוד כזה שלקח אותי אתו לכל מקום. הוא היה חרך ההצצה שלי לעולם זוהר ומסעיר. מגיל הכי קטן הייתי נשרכת אחריו ל'כסית', ל'מנדיס', לפאב של פרדריקה וכשכולם היו שותים אלכוהול לי הכינו משקה גזוז עם מיץ פטל. את 'עוץ לי גוץ לי' ראיתי לפחות שלוש פעמים ולמחזמר 'שיער' עם צביקה פיק, שנחשב אז מאוד נועז, הוא לקח אותי כשהייתי בת 12.

"אני זוכרת שכשהייתי ממש זאטוטה הוא הכיר לי את מייק ברנט שהיה אז בשיא תהילתו. ברנט נתן לי גלויות מעריצים עם החולצה האדומה הפתוחה והחזה השעיר המפואר שלו, וחתם עליהן 'באהבה, מייק ברנט', וכשבאתי לבית הספר ורציתי לחלק אותן לחברים כולם צעקו לי 'שקרנית אחת'. פשוט אף אחד לא האמין לי".

לא כמו בסלולרי

תצלום שלישי: שנות ה-60, במרכז התמונה "חתולת המין" בריז'יט ברדו. מגדל בוהק של שיער בלונדיני נח ברישול מכוון על ראשה. זוויות פיה מתעקלות מעלה, והיא אוחזת כוס משקה וסיגרייה. רוכן מעליה בנינוחות, גלביץ. הפעם לבוש חליפה. הבעת שביעות רצון עצמית על פניו.

נדמה שגולת הכותרת, הפסגה שלה המתין גלביץ מדי שנה, היתה פסטיבל הקולנוע בקאן. מאז שהחל לסקר את תחום הקולנוע ועד מותו היה אורז מדי חודש מאי מזוודה קטנה ובה טוקסידו ועניבת פרפר, וטס ללקט אבק כוכבים בינלאומי. "זה בהחלט היה העולם שלו והרבה יותר מזה", נזכרת סוכנת השחקנים לביאה הון, אז מפיקת סרטים. "הוא היה נוסע, טס לחוץ לארץ כשאף אחד לא נסע, וחוזר עם תמונות שלו מצולם עם קירק דאגלס וסופיה לורן. זה היה עולמו".

עם פלאסידו דומינגו

"ברדו היתה אז כוכבת ענקית, וכולנו הפרובינציאליים פה פותחים עיתון ורואים אותם ביחד, נינוחים", אומר העיתונאי וחוקר הקולנוע, דוד שליט. "אנשים לא נסעו אז לקונצרט רוק בלונדון. לפחות עד אמצע שנות ה-70, אנשים לא חלמו על זה ועיטור דאג להביא את זה לארץ, דאג שהעולם יבוא לכאן. אי אפשר בשום מקרה להשוות את זה לצילום של סלבריטאי בסלולרי, למשל. זה לא אותו דבר. אם צריך להגדיר, הרי שעיטור היה הנוסע המתמיד הראשון לעולם הזוהר".

ב-1968 החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית ותחום חדש נפתח. ל"עולם הקולנוע" קם מתחרה, המגזין "להיטון", וב-1976 מתאחדים שני המגזינים. המדור המיתולוגי של גלביץ ממשיך להתפרסם, אבל התמורות שחלו בתקשורת, באופני הסיקור ובטעם הקהל מתחילות להזיק לקריירה שלו.

שושנה אדומה בקאן

תצלום רביעי, במחצית השנייה של שנות ה-80: גלביץ לבוש חולצה שכפתוריה העליונים פרומים, חושפים חזה שעיר. לידו, בשיער מקליש ושפם אופנתי מטופח, אליל הקולנוע שון קונרי.

את ההצלחה, כמו את הנפילה שעתידה היתה להגיע, אפשר לזקוף לאותו הגורם: גלביץ הביט במושאי הסיקור בעיניים מאוהבות וללא שמץ של ביקורתיות. הוא ראה עצמו כחלק מהעולם ומהתחום שסיקר, הכתיר כוכבים וייעץ לבמאים על ליהוק. כתיבתו, שתמיד נעשתה בידיעת וברשות מושאי הכתבה, נוסחה בלשון מפרגנת, מתפעלת כמעט ממעלליהם ותמיד מזדהה.

באירועים היה מקפיד לביים את התצלומים שרצה לעיתון, גורר את הכוכבים מכל קצוות האולם ומעמיד אותם בפוזות שונות. "הוא היה בא ומביים אנשים, זה היה מצחיק קצת, אבל היה ברור שהיתה שם אהבה גדולה לקולנוע, לתיאטרון ולשחקנים", אומרת אלמגור. "עיטור היה חבר טוב כל כך, לא היה בו שמץ רוע ואנשים נתנו בו אמון. הלויאליות שלו היתה מעל הכל, מה שבטח היה עובד היום לרעתו".

החיבה והידידות עם הכוכבים לא גרמו לו לחשוף בפניהם מחייו. גם אלו שהוגדרו חברים קרובים העדיפו להניח לו לפרטיותו. "מאוד חיבבנו האחת את השני, אבל לא היינו חברים אישיים", מסכימה השחקנית והבמאית מיכל בת אדם, "כשהיינו בקאן עם 'אני אוהב אותך רוזה', לפני הפרימיירה, הוא ניגש ונתן לי שושנה אדומה שהלכתי אתה כל הערב".

העשורים עברו. שעתה הגדולה של הטלוויזיה הגיעה וכוכביה תפסו מקום נכבד יותר וזימנו כתיבה חדשה וכותבים צעירים. הנסיעות לחו"ל איבדו מקסמן. הישראלים התחילו לטוס ולבקר במדינות זרות וקאן נראתה פחות רחוקה. בשנות ה-80 "להיטון" המאוחד נסגר וגלביץ, שהתקרב לסוף העשור השישי לחייו, הוזמן על ידי גל אוחובסקי לכתוב ב"חדשות", הסמן הקיצוני של הסגנון החדש. שם, מספר שליט, קולגה בעיתון, הוא מצא את עצמו אפילו פחות. "עברו שנים ועיטור כבר לא היה היחיד", מחזק רייכמן. "הוא כבר היה אדם לא צעיר ובשלב מסוים היה פחות ופחות עניין בכתבות שלו".

למה?

"לאיש לא היתה טיפת ציניות או עצם רעה אחת. אם היתה לי ביקורת עליו, זה רק שהכתבות שלו תמיד היו מפרגנות וזו היתה תקופה שהעיתונות הישראלית הלכה לכיוון השני בדיוק. האיש לא יכול היה להפוך את עורו, ואני מניח שהיה קשה לו לשרוד במקום הזה".

                         עם אינגריד ברגמן ואיב מונטאן (תצלום: איי טרוורסו)

מותו המפתיע במאי 1993, כשהוא בן 61 בלבד, נדמה כאקורד סיום סמלי במיוחד. על סף מהפכת ערוץ 2, ערב נסיעתו לפסטיבל קאן, לאחר ששילח כבר את מזוודתו ומסר את כתובת המלון לידידיו, הלך לעולמו. להלוויתו הגיעו כל נציגי עולם הזוהר המקומי. מיכל בת אדם הניחה על קברו זר שושנים. אזכרה שערכה לכבודו אלמגור בסינמטק התקיימה באולם עמוס עד אפס מקום, וחבריו השחקנים ספדו לו.

"הוא היה אדוק. זה היה חשוב לו", אומרת בת אדם. "באזכרה עליתי עם משקפי שמש וסיפרתי שעיטור ייעץ לי שמתי שאפשר כדאי להישאר עם משקפי שמש, כדי לא להסגיר את מה שלא הכרחי. אחר כך הקדשתי לזכרו את הסרט 'אוטוביוגרפיה דמיונית'. זו היתה הדרך היחידה להביע הערכה". ואלמגור מסכמת: "הוא הלך לעולמו ממש בתחילתה של תקופה. אני משערת שאם היה חי היום היה לו בוודאי קשה. הוא לא היה יכול לקחת חלק בפסטיבל הרוע הזה".

"שנים ארוכות תהינו לאן נעלמו תמונות רבות ויקרות ללבנו מאוד וניסינו - אמי, אחי ואני, כל אחד בתורו - לשמוע אם מישהו יודע דבר מה על מקום הימצאן אך ללא הועיל. התמונות של עיטור הן לא רק חלק מהעיזבון שלו אלא גם חלק מהמורשת המשפחתית שלנו. כל תמונה היא גם סיפור אישי השייך לעיטור ולחייו המרתקים. מאוד התרגשנו לשמוע כי התמונות הרבות נמצאו יחד בדרך מסתורית והגיעו לידיו של יגאל שתיים וכמובן נודה מאוד למוצא הישר כשישיב את האבידה אלינו. רק כשהתמונות יחזרו וימצאו מקומן בעיזבונו של עיטור נוכל להראותן סוף סוף לילדינו ונרגיש כי נעשה צדק ונסגר מעגל חייו ומותו של ג. עיטור".

16 שנה חלפו מאז עמדתי ונברתי בפחי האשפה של הבית ברחוב חובבי ציון 38 בתל אביב. הצלתי את כל מי שיכולתי: את שון קונרי ואת ז'אן פול בלמונדו, את קירק דאגלס, ז'אן מורו, ונסה רדגרייב, מייקל קיין, ג'ינה לולובריג'ידה ואת אליוט גולד - הכוכבים שכמעט וליוו את ארכיונו של ג. עיטור בדרכו האחרונה.

אין זה אירוע נדיר לראות על חומות הבתים תערוכות מאולתרות של פריטים המוצגים במופגן לצד הפח, מעליהם כמו מרחף סימן מוסכם המציין: "במצב טוב, כל הקודם זוכה". אספתי עוד ועוד מהבליל שהותיר אחריו מי שנבר לפני: עשרות רבות של תצלומים ביצבצו באי סדר מבין חוברות, פרטי לבוש ומיני חפצים אישיים. אספתי, אך לא ידעתי את מה אני אוסף, ידעתי רק שהתצלומים הם הדפסות ישירות מהתשליל ואינם רפרודוקציות - מסמכים מצולמים שיש להצילם. הנחתי הכל בקופסה ועליתי אל הבית הסמוך, שבו שכן הסטודיו הראשון שלי בתל אביב.

אמונה תפלה רווחת אינה מתירה למצפונם של אנשים להשליך לתוך הפח ספרים או סוגי מאפים שיבשו, שמא ניתן עדיין לדלות מתוכם פירורים או פירורי מידע. יש המנשקים פת לחם לאחר שנפלה אל הארץ, מנהג פוסט-שואתי של עם שלמד רעב מהו, שכמעט נשרף כליל על ספריו וכותביו. אך איבוד הזיכרון הוא כנראה מנהג נפוץ בהרבה מאלה.

פרשתי את כל התצלומים זה לצד זה על השולחן הגדול, וישרתי את קמטיהם. לצד רבים מכוכבי הקולנוע שהופיעו בתצלומים התלוותה דמותו הזחוחה של אותו אדם. מיינתי את התצלומים לשתי קבוצות: אחת לתצלומים שבהם הופיעה הדמות ושנייה - לאלה שבלעדיו. היה זה אוסף התצלומים של ג. עיטור. ככל שאוסף התצלומים נהפך למעין גלעד לג. עיטור, באמצעות שרידי מסעותיו והאנשים שאחריהם תר, התחוור לי שלמעשה, התצלומים כלל לא היו שייכים לעיטור. קניין רוחני וזכויות יוצרים הם עניין משפטי סבוך שאין לו דבר עם העובדה שבעל האוסף מצולם במרבית התצלומים, בין אם ניתנו לו כמזכרת אישית ובין אם כדי שיפרסמם.

עיטור הביא עמו לעיתוני ישראל מעט מזוהר הקולנוע של העולם הגדול, כמגלה ארצות בעידן שלפני גיא פינס. דמותו רק הושאלה ושוקפה בחזרה בתצלומים. זהו אוסף שלא יהיה שייך באמת לאיש: תחנות חייו שייכות בעצם לאחרים, שהנציחו אותו בהצטלבויות רגעיות על מסלולי כוכבים כשנקרה על דרכם באירועים נוצצים. מי צילם? צלמים מצרפת, בלגיה, גרמניה ואיטליה, וגם צלמים ישראלים: נחום גוטמן, ישמח יצחק, צחי אוסטרובסקי, שאול גולן, מלובני ישראל, יורם צ'רקסקי, חנוך גנוסר, ז'ראר אלון, אריאלה שביד, דוד אולמר, שמואל יערי, אלה זוהר.

נגטיב אחד בלבד הכיל תצלומים מחייו הפרטיים של עיטור: חופשת סקי שבה הרבה לצלם את חלון חדרו שהשקיף אל מורד מושלג. האם ראה את עצמו רק כעיטור למפורסמים, או שמא להיפך - הוא במרכז והם סביבו? גזיר העיתון היחידי שנשמר עם התצלומים הוא כתבה על בריז'יט ברדו המזדקנת שכלל תמונה לא מחמיאה, אכזרית אפילו, המגלה את קפלי פניה. נדמה שעיטור שימר לו רגע מוקפא מסוג אחר - של פחד ממוות והזדקנות, בניגוד גמור לסכריניות של אלילי מין מהקולנוע.

הגניזה, ההשעיה - יוצרות לעתים את חשיבותם של ארכיונים, כדרך יישונם של יינות בבקבוקים: אם לא ייפתחו בעיתוי הנכון ישארו כפריט בעל ערך רק לאספנים. במשך הזמן משתנים דברים ביחס לחומר הגנוז: עם היוודע דבר חזרתם של צילומי ג. עיטור, החלו לפעול באחת הכוחות שהשתתקו: המשפחה, התקשורת, כהצפה של דברים מתת המודע אל התודעה בעקבות חוויה, זיכרון, חלום, טיפול פסיכואנליטי.

איחסנתי הכל בקופסה אפורה שעליה כתבתי בטוש "ארכיון ג. עיטור": כ-200 תצלומים, נגטיב אחד, גזיר עיתון אחד, מכתב אחד, כמה מעטפות ריקות. גזנתי את הקופסה למשך 16 השנים הבאות. לו שיערתי אז שאני מחזיק בשארית הארכיון ולא בעודפים מתוכו, לא הייתי מתמהמה. אך השנה היתה 1993, החיבור לאינטרנט לבתים פרטיים התאפשר רק כשנה מאוחר יותר, וללא מחשב חזק לא יכולתי אז לסרוק, לגבות, למיין, למספר, לערוך רשימת צלמים, סוכנויות ומצולמים, לעניין עיתון בפרסום, להעלות את האוסף כולו לאינטרנט למטרת זיהוי ולבסוף - להחזיר הכל לידי המשפחה.

האסופה האנקדוטית של ג. עיטור איננה ארכיון של ממש. היא אינה מתעדת באופן עקבי תקופה או זרם בקולנוע, אלא לכל היותר מביאה את טעמה של ראשית תרבות המגזינים וטורי הרכילות בארץ, המפרנסים היום טורי בידור רבים המתיימרים להיות תוכן בעל משמעות. אך השלכת אסופה שכזו עלולה היתה להיות גם מותו המקצועי של עיטור, מחיקתו מהתיעוד השוטף: כל כך מצולם היה בחייו, שפשוט נשכח יחד עם מותו של התשליל.

*#