אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדודאים 2.0: אמדורסקי הצליח להיכנס בכבוד לנעלי אביו

אסף אמדורסקי הצליח להיכנס בכבוד לנעליו המוסיקליות של אביו, ואילו ארז הלוי נעל בהיסוס את הנעליים של עצמו. רשמים מפסטיבל תל אביב למוסיקה

תגובות

לפני כשבועיים התקיים בפסטיבל ראשון לציון ערב הוקרה חגיגי לישראל גוריון "בהגיעו לגיל 75". זה היה ערב חביב מאוד, רק שתי בעיות העיבו עליו. האחת: גוריון לא בן 75 הוא בן 73. פסטיבל ראשון לציון, בחוצפה ישראלית טיפוסית, עיגל את גילו כלפי מעלה כדי שתהיה כביכול סיבה למסיבה. הבעיה השנייה היתה הנאמבר הקצר של גוריון ואסף אמדורסקי, שהיה מעין חזרה לקראת סיבוב ההופעות החדש שבו הם שרים משירי הדודאים. אף אחד לא ציפה מאמדורסקי לתת פייט אמיתי לבס האימתני (ועם זאת כה עדין!) של אביו, אבל התצוגה הווקאלית שלו היתה כל כך חיוורת, עד שהתעורר החשש שהוא כלל אינו כשיר למשימה. כשערב ההוקרה הסתיים כל משתתפיו עלו לבמה ושרו ביחד עם גוריון. אמדורסקי לא היה שם, והמחשבה הראשונה היתה: הלוואי שהוא מיהר הביתה כדי להתאמן.

יכול מאוד להיות שזה בדיוק מה שהוא עשה. כי אמדורסקי ששר ביום חמישי שעבר במופע הבכורה של הדודאים 2.0 היה זמר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מדויק, מהאיש שעמד על הבמה בראשון לציון. הרגישו שהוא עשה שיעורי בית, ויותר מכך: הרגישו שהוא מרגיש שאסור לו לפשל. זה ניכר כמובן בשירה שלו, ועוד קודם לכן זה ניכר בשפת הגוף ובמימיקה. אמדורסקי החזיק את עצמו כמו זמרים של פעם, בזקיפות קומה, בחזה מתוח, בפנים נשואות מעלה אל השמש המלהטת ובפה מעוגל ופעור לרווחה שייתכן כי נותרו בו עוד שאריות שיבולים מליל אמש בגורן.

ישראל גוריון (מימין) ואסף אמדורסקי. שירים מרוב התחנות בדרכם של הדודאים (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

אמדורסקי, שסובל בדרך כלל מדיקציה מאוד בעייתית, לא יכול להיות זמר גדול. אין לו את זה. איכיויותיו המוסיקליות טמונות במקומות אחרים. אבל הוא עשה ככל יכולתו, וזה הספיק וגם עורר הערכה. באופן מעט אירוני אפשר היה אפילו ליהנות מהמגבלה הווקאלית שלו. היא יצרה מתח חיובי. בכל פעם מחדש שאלת את עצמך, בהשאלה מהביטוי האנגלי, "האם אמדורסקי ימסמר את זה?" - וכמעט בכל השירים הוא מיסמר. הלוואי שהחוויה הזאת תלך אתו הלאה, אל האלבום הבא שלו, ותגרום לשירה שלו להיות קצת יותר מוצקה, קצת פחות ממולמלת.

התצוגה הווקאלית של אמדורסקי היתה המשתנה המכריע של ההופעה הזאת, מהסיבה הפשוטה שכל יתר המשתנים היו הצלחה בטוחה. גוריון הוא כידוע תופעת טבע בימתית, והוא שלט בעניינים ביד רמה וברגליים קלילות וחיפה על המעידות הספורות של אמדורסקי בחוש הרמוני נהדר. הרפרטואר של הדודאים הוא פחות או יותר סיפורו של הזמר העברי, וגם בהיבט הזה לא היה אפשר להיכשל. גוריון ואמדורסקי השכילו לבחור שירים מרוב התחנות בדרכם של הדודאים, ולשמחתי הם שרו לא מעט שירי בוקרים ומדבר. שני הנגנים (הקונטרבסיסט אברי בורוכוב והמתופף דניאל דור) היו טובים מאוד, הקהל היה בעננים, החליל יילל, הצאן נגזז (הו!), החרמש הונף, רוח שושן נשבה, דרך הטבק העלתה אבק, הקרון שר אל אדני הבטון, והתפוח - גם אם לא היה עסיסי ושופע כבימי הדודאים, היה חינני עד מאוד.

תנו לו צ'אנס

ההופעה של גוריון ואמדורסקי היתה האירוע המתוקשר והמדובר של הערב, אבל את תואר ההופעה המרגשת של ליל חמישי קטפה ללא ספק הופעתו של ארז הלוי, באולם הקטן של צוותא בזמן ההופעה הראשונה מתוך שתיים של הדודאים. האולם הזעיר לא היה מלא. בקהל היו אולי 30 איש (ואחדים מהם דרשו יותר מדי פעמים, בפמיליאריות מוגזמת, שהלוי ישיר את "הלילה". "סבלנות!" התחשק לגעור בהם. "מה אתם חושבים, שהוא לא יעשה את זה?").

ההופעה היתה רחוקה משלמות. הליווי המוסיקלי היה חזק מדי ולעתים שבלוני (היו גם הברקות כמו השילוב של טבלה הודית). השירה של הלוי היתה מהוססת ויצרה את הרושם שהוא לא לגמרי מאמין בעצמו ושהוא לא נותן לעצמו להיפתח. אבל הפגמים האלה לא הסתירו את העובדה החשובה מכל: הלוי היה ונשאר אוריגינל אמיתי, יוצר יחיד במינו, והשירים החדשים שלו אולי אינם קלאסיקות מיידיות כפי שהיו "הלילה", "הדייגים" ו"כך ברא אותך הטבע", אבל אלה שירים יפהפיים, שכתובים בשפה מיוחדת ("כי כבר עייפתי די, הדרך על פני, זרועה מוקשים וטחב וחושך שסגר, וכבר נלאיתי די, אללי") ומולחנים נהדר.

חזרתו של הלוי לפעילות, אחרי שתיקה של שנים רבות, היא נס קטן. בינתיים פחות מדי אנשים שמים לכך לב. כדי שייווצר סביבו מומנטום, כדי ש"השער ייפתח" כפי שהוא שר בהופעה, הלוי חייב להופיע בצורה סדירה, אבל כדי שהוא יופיע בצורה סדירה חייב לבוא קהל המלכוד הידוע. כשם שניצן זעירא מ"נענע דיסק" אימץ לאחרונה את הלוי והוציא את האלבום שובר השתיקה שלו (וכעת גם אלבום בהופעה), דרוש עכשיו בעל מועדון שייתן להלוי במה קבועה ויאפשר לו להשתפשף, לצבור ביטחון, ואולי גם קהל. מדובר בנכס סמוי של המוסיקה הישראלית. זאת ההזדמנות (אולי ההזדמנות האחרונה) להוציא אותו שוב לאור.

שני מופעים בפסטיבל תל אביב למוסיקה. ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים הדודאים; ארז הלוי. צוותא, 22.10

*#