אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קארי מאליגן: מאלמונית לכוכבת

הופעתה ב"לחנך את ג'ני" הפכה אותה כמעט בן לילה משחקנית אלמונית לכוכבת מבוקשת. עם עליית הסרט בישראל, מסבירה קארי מאליגן למה היא לא מתבלבלת מההצלחה ומדוע קל יותר לפעמים לגלם דווקא את התפקיד הראשי

תגובות

תפקידה של קארי מאליגן ב"לחנך את ג'ני" הוא מסוג התפקידים שכל שחקנית חולמת עליו; כאלה שבכוחם להפוך את הנערה ברת המזל שמקבלת אותם לכוכבת. לראיה, מאז הקרנת הבכורה של הסרט החביב והנעים הזה בפסטיבל סאנדנס האחרון, כולם פתאום מתפעלים ממאליגן המקסימה. כותבים עליה שהיא מזכירה את אודרי הפבורן. מכתירים אותה בתור "הדבר הגדול הבא". מנבאים שהיא תזכה השנה במועמדות לאוסקר. וזהו בסך הכל התפקיד הראשי הראשון שלה.

מאליגן, בת 24, מגלמת בסרט את ג'ני - תלמידת תיכון בת 16 שמנהלת רומן עם בחור יהודי בן שלושים ומשהו (שמגלם פיטר סארסגארד), בלונדון היבשושית של תחילת שנות ה-60, ובאמת שלא קשה להבין מה גרם לעיתונאים ולקהל הפסטיבלים לצאת מכליהם ולהתאהב בה. היא מופיעה בכל סצינה של הסרט, ונוכחותה אכן מאירה את המסך. ההתלהבות הילדותית והתמימה שהיא מפגינה אותנטית לא פחות משברון הלב הבלתי נמנע שלה.

התסריט, שכתב הסופר ניק הורנבי (ושמתבסס על סיפור אוטוביוגרפי קצר שכתבה העיתונאית לין בארבר), מספק למאליגן את כל הרכיבים הדרושים להרכבת דמות אינטליגנטית, עמוקה, מצחיקה ורגישה, שעוברת טקס חניכה מתוק-חמוץ שגורם לה להתבגר. בזכות ההופעה החכמה, המדויקת והתוססת של מאליגן, אפשר ממש לראות כיצד הטרנספורמציה הזאת מתרחשת.

לון שרפיג, במאית הסרט ("איטלקית למתחילים"), השכילה להקיף את השחקנית הראשית הלא מאוד מנוסה שלה בחבורה מרשימה של שחקנים בריטים מצוינים, שתומכים בה ושמוציאים ממנה את המיטב (בהם אלפרד מולינה, אמה תומפסון, אוליביה ויליאמס, רוזמונד פייק וסאלי הוקינס).

משהו עדין ועצוב

"תפקידים נשיים טובים ומאתגרים הם מצרך כל כך נדיר בימינו", מספרת מאליגן בראיון שמתקיים בזמן פסטיבל ברלין בפברואר (שם הוקרן הסרט מחוץ לתחרות הרשמית). "קשה למצוא דמויות נשיות מעניינות, שעוברות תהליך רגשי מורכב. רוב הדמויות הן חד ממדיות. אבל לא ג'ני. היא פשוט זינקה אלי מהעמוד. ישר ידעתי מי היא, ואיך שסיימתי לקרוא את התסריט הסתערתי עליה. פשוט הייתי מוכרחה לגלם אותה. אמנם לא הייתי הבחירה הראשונה של המפיקים, אבל התקשרתי לסוכן שלי בכל יום במשך חודשיים. עשיתי ארבעה אודישנים. הייתי ממש נודניקית. וזה השתלם".

אני מניח שהכרת את ספריו של ניק הורנבי.

"ברור! קראתי את כולם, ואני אוהבת את כולם. חוץ מאת 'קדחת המגרש'. אני לא ממש בעניין של כדורגל".

מתוך הסרט "לחנך את ג'ני"

על אף האחריות שהיתה מונחת על כתפיה הקטנות, מאליגן מספרת שלרגע לא הרגישה שהיא סוחבת את הסרט על גבה. "מתברר שהרבה יותר קל להיות בתפקיד הראשי מאשר בתפקיד משני. כשאתה עושה תפקיד קטן בסרט אתה מגיע לאתר הצילומים ליום-יומיים, ואתה לא ממש מכיר את הבמאי או את הצוות, וזה מלחיץ. אבל כשהתפקיד גדול יותר ואתה מגיע לעבודה בכל יום, הצוות הופך למשפחה שלך, והרבה יותר קל לעבוד. אתה מרגיש פחות עצור".

ובכל זאת, היא מוכנה להודות שהיתה שחקנית אחת בסרט שהצליחה להוציא אותה משלוותה: אמה תומפסון (שמגלמת את מנהלת בית הספר הקשוחה של ג'ני). "עשינו ארבע סצינות יחד", היא נזכרת, "וצילמנו משבע בבוקר עד אחת עשרה בלילה. בסוף היום היא הזמינה פיצה ובירה לכל השחקנים ואנשי הצוות. זה פשוט היה היום המאושר בחיי. היא בחורה קלאסית. אני מאוהבת בה. היא האלילה שלי".

את מופתעת מקבלת הפנים שהסרט זוכה לה?

"מאוד. זה פשוט מופלא. לא היו לנו שום ציפיות. אני זוכרת שכשסיימנו לצלם, לון, הבמאית, אמרה שיצא לנו סרט טוב, אבל קטן. זה מסכם את המהות של הפרויקט, פחות או יותר. זו לא דרמה אפית. זה לא סרט סנטימנטלי. אין פה קליימקסים מטורפים. יש כאן משהו קצת פאתטי. משהו עדין ועצוב. אני מאוד אוהבת את הסרט שעשינו, ומאוד מלהיב לגלות שאני לא היחידה".

על הברך של ג'וני דפ

מאליגן התחילה את דרכה בקולנוע לפני ארבע שנים, כאחת מהאחיות לבית בנט בעיבוד של ג'ו רייט ("כפרה") ל"גאווה ודעה קדומה" (קיירה נייטלי גילמה את ליזי). אחר כך גילמה כמה תפקידי משנה בטלוויזיה ובתיאטרון. בשנה שעברה השיגה לעצמה תפקיד לא קטן ב"The Greatest" - דרמה סוחטת דמעות שבה גילמה את בתם של סוזן סרנדון ופירס ברוסנן. הסרט איפשר לה להראות למלהקים ההוליוודיים שהיא יודעת לעשות גם מבטא אמריקאי משכנע ("התאמנתי עליו בעזרת הרבה שידורים חוזרים של 'חברים'", היא מספרת).

היא גם גילמה זונה ב"אויבי הציבור" ("ביליתי כמה שעות על הברך של ג'וני דפ. דרך לא רעה להעביר את היום!"), עשתה תפקיד משנה ב"אחים", של ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית"), שייצא למסכים החורף ("זו היתה הפעם הראשונה שנאלצתי לאלתר שורות דיאלוג במבטא אמריקאי. לא פשוט בכלל"), ובאפריל הבא אפשר יהיה לראות אותה ב"וול סטריט 2", סרט ההמשך המדובר של אוליבר סטון, בתפקיד בתו של גורדון גקו (מייקל דאגלס). שיה לבוף, שיגלם בסרט ברוקר שאפתן, צפוי להתאהב בה באופן נואש.

אף שתשומת הלב התקשורתית היא דבר חדש בשבילה (באחרונה, למשל, נכתב בצהובונים שהיא גם נהפכה לבת זוגו של לבוף), נראה שהיא מתייחסת לדברים בפרופורציה. "אתם העיתונאים אוהבים לבנות באזז והייפ סביב שחקנים וסרטים", היא אומרת. "זאת העבודה שלכם. אבל בסופו של היום, זה לא אמיתי".

אולי. אבל אין ספק שזה עוזר. "כמובן. הדלתות נפתחות עכשיו הרבה יותר בקלות, ומאז סאנדנס אני מתחילה לקבל תסריטים טובים יותר. הכל קורה מהר מאוד. בחיי. לפני כמה שבועות היו עבודות שלא הייתי מקבלת כי השם שלי לא היה מוכר מספיק, ועכשיו זה משתנה. אז כן, זה עוזר שאומרים עליך שאתה 'הדבר הגדול הבא', אבל באמת שאין לי שאיפות להופיע על שערים של מגזינים. אני רק רוצה להמשיך לעבוד. כך או כך, בין תפקיד לתפקיד אני רוב הזמן בג'ט-לג, אז אין לי כל כך זמן לחשוב על זה".

בועט אבל פחות הסופר ניק הורנבי, שכתב את התסריט, מגלה מה משך אותו בסיפורה של נערה בת 16 מהפרברים

"בשלב הזה של הקריירה שלי", אומר הסופר והתסריטאי ניק הורנבי, "כשאני כותב ספר, אני יודע בוודאות שיש מי שירצה להוציא אותו לאור, אבל כשאני כותב תסריט, זו רק חצי מהעבודה. כי אני יודע שיש עוד המון דברים נוספים שצריכים לקרות ועוד המון החלטות שצריכות להתקבל לפני שמישהו יעשה ממנו סרט. צריך במאי, שחקנים, תקציב וכדומה. לכן אני מעדיף לכתוב ספרים. הרבה יותר קל לי להזכיר לעצמי למה אני כותב. אני מרגיש הרבה יותר פרודוקטיבי".

הורנבי. "בכל מה שאני כותב יש מרכיבים אוטוביוגרפיים"(תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

הורנבי, בן 52, אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל ארסנל ומורה לשעבר, נהפך בשנות ה-90 לכוכב ספרותי בזכות שני ספריו הראשונים שהיו לרבי מכר ("קדחת המגרש" ו"נאמנות גבוהה"). שניהם כבר עובדו למסך הגדול וכך גם ספרו "על הילד". הספר "קדחת המגרש" אף זכה לשתי גרסאות קולנועיות (בריטית, שכתב הורנבי, ואמריקאית, שהחליפה את הכדורגל בבייסבול). שני ספרים אחרים שכתב ("ארוכה הדרך למטה" ו"איך להיות טובים") הם בשלבי פיתוח שונים ועתידים גם הם להיהפך לסרטים בשנים הקרובות.

ב"לחנך את ג'ני" הוא עיבד לראשונה סיפור של כותב אחר למסך הגדול. "בעת דפדוף במגזין ספרותי", הוא מספר, "נתקלתי בסיפור אוטוביוגרפי קצר של לין בארבר שעסק בשנות נעוריה, והחלטתי לנסות לעשות עם זה משהו".

מה משך אותך אליו?

"מאוד הזדהיתי עם ההיבט הפרברי של הסיפור. זהו אלמנט שחוזר הרבה בתרבות הפופולרית: הסיפור על הילדים שגדלים בשולי העיר, מחוץ לטווח האקשן. שרואים את העיר מרחוק ואומרים לעצמם שלשם הם רוצים להגיע. יש כל כך הרבה ספרים ושירי פופ שמדברים בדיוק על התחושה הזאת. ומאוד התחברתי לרעיון הזה, של הבחור המבוגר יותר, שבא ואומר לג'ני 'בואי אתי, אראה לך דרך קיצור למקום הזה, לעיר המרגשת הזאת, ואקח אותך לשם'. באנגלית קוראים לסרט 'An Education' - ומבחינתי זו בדיוק המהות של חינוך: לבלות זמן עם אנשים מגניבים וחכמים, שיכולים להכיר לך דברים חדשים".

היה לך קשה להיכנס לראשה של ילדה בת 16?

"לא יותר מהרגיל. ברגע שאתה כותב על מישהו שהוא לא אתה, האתגר הוא תמיד אותו אתגר. צריך להבין מיהו הבנאדם הזה. מה הוא חושב. מה הוא רוצה. בכל המקרים, הבנאדם הזה הוא לא אני".

עושה רושם שעם השנים הכתיבה שלך נהפכת לפחות ופחות אוטוביוגרפית.

"טוב, הספר הראשון שלי, 'קדחת המגרש', היה אוטוביוגרפיה. אבל, כן, יש בזה משהו. אם כי בכל מה שאני כותב יש אלמנטים אוטוביוגרפיים. זה לא אומר שהדברים שאני כותב עליהם קרו לי. אבל זה אומר שיש לי עניין אישי בדברים האלה, ובדמויות שהדברים האלה קורים להן".

האם האהבה שלך לכדורגל ולמוסיקה פחתה מאז שכתבת את "אהבה על הדשא" ו"נאמנות גבוהה"?

"אני עדיין מאוד אוהב את שניהם, אבל אין ספק שאני פחות אובססיבי. פעמים רבות קורה שתחביב כזה או אחר יוצא משליטה ונהפך לאובססיה מפני שיש חסך באזור אחר של החיים שלך. כנראה יש לי עכשיו פחות חסכים ופחות חורים בחיים שלי. אני עובד קשה. יש לי משפחה מתוסבכת. אני אב לשלושה ילדים. אבל עדיין יש לי מנוי לארסנל. ואני עדיין שומע הרבה מוסיקה".

יש סיכוי שתנסה את כוחך בבימוי?

"ממש לא. אני לא יכול לדמיין דבר גרוע מזה. קצב העבודה על סרט הוא לא הקצב שלי. לא קורה כלום על הסט במשך רוב היום. קולנוענים רגילים לכלום הזה. אין להם בעיה לבלות שעות בהמתנה שהשמש תזרח בדיוק כמו שהם רוצים. הייתי מעדיף לעשות משהו אחר עם הזמן שלי. כמו לכתוב, למשל".

ישי קיצ'לס

*#