אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסינתסייזר ששינה את המוסיקה

האם הסינתסייזר הפך את הפופ לחסר אנושיות, או שהוא הפיח בו רוח חיים? סרט תיעודי חדש של בי-בי-סי חוזר אל הלהקות ששינו את עולם המוסיקה בשנות ה-80

תגובות

עידן הפופ המסונתז נפתח ביוני 1979 כאשר "Are 'Friends' Electric?" של להקת "טיובוויי ארמי" דורג בראש מצעד הסינגלים. הצלילים והמראות חבו חוב ניכר לטרילוגיית "ברלין" של דייוויד בואי והחייזר המבודד שלו ב"The Man Who Fell To Earth". אם מוסיפים מעט מהאווירה של אירופה בין המלחמות מקבלים את המתכון ל"Fade to Grey" של "ויסאז'" ו"Don't Cry" של "The Damned"; ל"Nightporter" ו"Ghosts" של "ג'פאן"; ו"וינה" של "אולטרווקס". ומאחור נשרכו החלוצים, הבחורים שהמציאו מלכתחילה את עניין האדם-מכונה של אירופה המרכזית: "קראפטוורק", שדורגה במקום הראשון בפברואר 1982 עם שירה מ-1978 "The Model".

אבל הסינתסייזרים החלו להופיע במוסיקת הפופ זמן רב לפני מלנכוליית האנדרואיד-אדם של גארי ניומן. מקורו למעשה כבר בשנות ה-60 הפסיכדליות, כשלהקות אמריקאיות כגון "סילבר אפלס" ו"יונייטד סטייטס אוף אמריקה" זנחו את הגיטרות ואימצו במקומן את המתנדים (אוסצילטורים). ב-1969 הוציא ג'ורג' הריסון את "Electric Sound", אלבום שלם של שרבוטי הסינתסייזר מוג. להקת הרוק הקוסמית הגרמנית "טנג'רין דרים" עיצבה בהדרגה את הצליל המחקה את "פינק פלויד" לכדי סאונד מינימלי, אלקטרוני כולו, ופועם באפלוליות. "פינק פלויד" נכנסה אל תחום רוק הסינתסייזרים עם "On the Run" מ"Dark Side of the Moon", שצליליו מנסרי המוח בישרו את בוא האסיד-האוס. עוד חלוצים, ובהם קית אמרסון מ"אמרסון, לייק ופאלמר", וריק וייקמן מ"יס", הופיעו על הבמה מאחורי סוללות של מקלדות אלקטרוניות, אבל נטו להשתמש בסינתסייזרים כבעוגבים מקודשים, והרחיקו לכת עם וריאציות בסגנון באך ועיטורים של אקורדים שבורים.

אהבה קודרת

צלילים אלקטרוניים הרבה פחות ארציים היה אפשר לשמוע בטלוויזיה בסדרות מדע בדיוני כגון "דוקטור הו" ו"The Tomorrow People", או בקולנוע, בזכות סרטים דיסטופיים כגון "התפוז המכני" ו"זרע אנדרומדה". גם במוסיקה שחורה היו בעלי חזון שהלכו שבי אחר השפע המסחרר שאיפשר הסינתסייזר, החל באנשי הפיוז'ן כגון "Weather Report" והרבי הנקוק וכלה באנשי הFאנק סטיווי וונדר ו"פאנקדליק".

שחורים או לבנים, הנגנים המתוחכמים האלה פעלו בהלך רוח פסיכדלי-פריקי ממוחשב: הם אהבו סינתסייזרים בגלל הרעשים המגניבים שיצרו, וניגנו סולואים ארוכים ומפותלים או התיזו נופי צליל חדגוניים. לאיש מהם לא היה סיכוי לדגדג את מצעד הפזמונים. מבחינות מסוימות, המלה הגורלית בעולם הפופ המסונתז אינה "מסונתז" אלא "פופ". בכך הם הלכו בדרכם של "קראפטוורק", שלא זו בלבד שהיו הראשונים שהפיקו מהעידן האלקטרוני אריזה קונצפטואלית שלמה, אלא גם כתבו מנגינות נשגבות.

מתוך הסרט: "Human League"

גם הרשמיות של "קראפטוורק" עוררה באמני הפופ המסונתז השראה: החליפות האפורות והשיער הקצר שלהם בלטו בתקופה של מכנסי ג'ינס וזקנים ותלתלים פרועים, ובישרו על עתיד אירופי לפופ, היפרדות מובהקת מאמריקה ומהרוקנרול. חשיבות רבה נודעה כנראה גם ליורו-דיסקו של ג'ורג'ו מורודר, שהסקוונסרים המדויקים שלו והאלקטרוניקה הארוטית כקרח יצרו את הקשר בין הסינתסייזרים לרחבת הריקודים, בניגוד לקשר המוקדם שלה בין המוסיקה של "טנג'רין דרים" וקלאוס שולץ לבין שימוש בסמים והתעלפות על הספה. "I Feel Love" של דונה סאמר בהפקת מורודר, ו"Trans-Europe Express" של "קראפטוורק" חילקו את זמן הפופ לשניים בצורה מעמיקה כמו אנרכיה בבריטניה.

הסינגלים האלה הגיעו בתקופה שבה הסינתסייזרים נעשו זולים בהרבה, ניידים וידידותיים למשתמש. כפי שחושף הסרט התיעודי החדש של בי-בי-סי "Synth Britannia", מה שפעם עלה כמו בית קטן נעשה למשהו שאפשר לקנות תמורת כמה מאות דולרים, או אף זול יותר אם הזמנת בדואר ערכת עשה-זאת-בעצמך לסינתסייזרים, והיית מוכן להקדיש שבועות להרכבה.

בפופ המסונתז היו שתי תקופות מובהקות. הראשונה עסקה כולה בשיק הדה-הומניזציה. אין זה אומר שהמוסיקה היתה חסרת רגש, אבל הרגשות היו קודרים: בידוד, אורבניות מנותצת ערכים, פרנויה. במחתרת הפוסט-פאנק היו אלה "קברט וולטייר" ו"Throbbibg Gristle", שהשתמשו באופן אירוני בגיטרות, אבל הוסיפו להן שכבה עבה של אפקטים אלקטרוניים.

במגרש המשחקים של הפופ היו אלה ג'ון פוקס וגארי ניומן. ניומן השתמש גם בגיטרות בעיקר בלהיטיו המוקדמים, תחת השם "טיובוויי ארמי". המוסיקה הזאת, על כל הסינתסייזרים הגלקטיים המלכותיים, גרמה לאנשים לזוז. גם כשהשליך את הגיטרה שלו, ואתה את השם "טיובוויי ארמי" ועבר לנגן מוסיקה אלקטרונית בלתי מתפשרת ב"Cars", הוא השאיר את המתופף הקודם שלו, בשר ודם.

מתוך הסרט: "קראפטוורק"

השלב השני של הפופ המסונתז התקומם נגד השלב הראשון. צלילים אלקטרונים רימזו כעת על אופטימיות עולצת ועל העדריות של רחבת הריקודים, וחזו עתיד ורוד הממתין מעבר לפינה, במקום הנופים העירוניים הקודרים של הסופר ג'יי-ג'י באלארד משנות ה-70. הנושא שרוב השירים עסקו בו נדרש לטריטורייה המסורתית של הפופ: אהבה ורומנטיקה, אסקפיזם וחלומות. הלהקה הבולטת מאחורי החזרת האנושיות אל הפופ המסונתז היתה "Human League".

פתאום הפופ התמלא צמדים שחילקו ביניהם את העבודה, מלחין-נגן וזמר-תמלילן. "סופט סל" היו הרכב חשוב, בשיריהם שעסקו בתשוקה לוהטת ובזוהר שנשחק. הדיווה ממין זכר מארק אלמונד ואשף המקלדת דייב בול קבעו את התבנית להרכבים דומים למחצית הראשונה של שנות ה-80. הסינתסייזרים הקומפקטיים החדשים היו מעין תזמורת שלמה בארגז אחד; לא היה צורך בתזמורת שלמה של נגנים. פתאום הפופ התמלא בצמדים שחילקו ביניהם את העבודה - מלחין-נגן וזמר-תמלילן: "יוריתמיקס", "יאזו", "טירס פור פירז", "פט שופ בויז". עיצוב המראה החיצוני של הפופ המסונתז היה חתרני, או לפחות עורר אי נוחות בקרב הרוקיסטים: המבנה הכמו-כנופייתי של להקת הרוק הוחלף ב"זוגות" חד-מיניים, שעליהם נוספו מפעם לפעם גם שותפויות של אשה-דיווה וחנון מחשבים.

"יאזו" היתה דוגמה קלאסית לשילוב כזה של אש וקרח: שירת הנשמה של אליסון מויה, האבטיפוס של ג'וס סטון, לצד העליצות הזכה של וינס קלארק. קלארק היה המוח שמאחורי "דפש מוד", או לפחות כך חשבו כולם. אבל הוא ביצע רצף של פשעי תרבות בזהויות בדויות כגון "אירייזר", ואילו "דפש מוד" הפתיעו ונהפכו לאמנים גדולים.

ההווה הוא העתיד

דניאל מילר, מייסד "מיוט", חברת התקליטים של "דפש מוד", אומר בסרט "Synth Britannia" שהמוסיקה האלקטרונית היא בעיקר לא בריטית. אם כך, מדוע נהפכה בריטניה לאומה המובילה בעולם בפופ המסונתז, ובהמשך לכוח הבולט במוסיקת הדאנס האלקטרונית לאורך שנות ה-90? האמת היא שהממלכה האמיתית של הפוביה מסינתסייזרים היתה ארצות הברית. אבל גם אמריקאים שלא השתלבו יכלו לתת ביטוי לחריגותם כשיצרו מוסיקת בית ספר תיכון סטנדרטית כגון "מוטלי קרו" הנוטה לאלקטרו-פופ "הומואי" בריטי. כת מעריציהם של דפש מוד בארצות הברית התרחבה כשהתברר במפתיע שהם כובשים את הבמות בהופעות חיות באיצטדיונים. הם היו גדולים עוד יותר באירופה, כמעט כמו הביטלס בגרמניה, שבה עד היום יש מסיבות "דפש מוד" עד אור הבוקר.

אנחנו חיים בעתיד שעידן הפופ המסונתז סייע להביא. הצלילים האלקטרוניים נמצאים כעת בכל מקום, עד בנאליות, הודות לשיגעון הטכנו של שנות ה-90 והאר-אנ'-בי, משחקי הווידיאו והרינגטונים של שנות ה-2000. בתחילת שנות ה-90 היה ה"אלקטרו" חוד החנית ונחשב עתידני. כיום המושג הזה מתייחס לסאונד מהסוג שהדליק את הברים האופנתיים במזרח לונדון בעשור האחרון. הוא נהפך למיינסטרים השנה, עם "לה רו" וליידי גאגא, פופ סינתטי שאינו משתמש במלוא היכולת של הטכנולוגיה הדיגיטלית החדשנית ביותר, ולכן מיושן כמעט כאילו נוצר בשימוש בצ'מבלו.

ומאחר שהיבט הלם העתיד נוצל עד סופו, מה שמתקבל כעת הוא הפופ שבפופ המסונתז: המנגינות היפות של להקת "OMD", התחנונים הכואבים של ניומן ושל "Human League". למרבה הפלא, מה שגרם למוסיקה הזאת לשרוד הם אותם דברים שהפכו את הביטלס ואת המוטאון לאלמותיים: מנגינות ורגש.

כתבות שאולי פספסתם

*#