אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אליס אין צ'יינס: חיים אחרי המוות

מי שלא מאמין ש"אליס אין צ'יינס" מסוגלת להתאושש ממותו בטרם עת של סולנה, כנראה עוד לא שמע את האלבום החדש שלה

תגובות

דייב גרוהל יודע משהו על להתחיל מחדש. הוא כבר תופף בלהקה שהתפרקה בגלל מות הסולן שלה ויצא מזה לא רע. הוא גם האיש שעומד מאחורי הקאמבק של "אליס אין צ'יינס", להקה סיאטלית נוספת שהיה נדמה שאין לה זכות קיום אחרי המוות של סולנה ליין סטיילי, לאחר שנים של התעללות הירואין בוורידים.

גרוהל שידך בין חברו הטוב ג'רי קאנטרל, הגיטריסט של "אליס", לניק רסקוליניז, המפיק של "פו פייטרז" - הלהקה הנוכחית שלו - תרם לה את האולפן הפרטי בקליפורניה ודחק בו לאסוף את החברים הנותרים ולהקליט אלבום חדש. התוצאה, "Black Gives Way to Blue", היא אלבום מצמרר בעבור המעריצים הוותיקים של "אליס", להקה שמתעבים אותה או סוגדים לה; הוא קודר, פסימי, כבד, מסומם ואטי, צובט במקומות הכי כואבים בקריירה של "אליס" - "Dirt" ו"Sap" שמתעלים בהרבה על כל השאר - ומלמד, כמה עצוב ובו בזמן משמח לגלות, שלכל אדם יש תחליף.

מכל להקות הגראנג' של תחילת העשור, "אליס אין צ'יינס" - שגם הופיעה עם הלהיט הגדול ביותר שלה "Would" בסרט "סינגלס", שמסמל את שיאה של התקופה - תמיד היתה זו עם הזיקה המטאליסטית החזקה ביותר (ויש להניח שהאוריינטציה הזאת היא גם אחת הסיבות לאנטגוניזם שהיא מעוררת). אם הגראנג' היה סכימת ההשפעות של שלוש להקות ה"בלאק" - "בלאק פלאג" ההארדקוריסטית-אידיאליסטית, "ביג בלאק" הניסיונית של סטיב אלביני ו"בלאק סבאת", "אליס" היתה קרובה ברוחה לתרומה של אוזי אוסבורן וטומי איומי למשוואה.

הכוח של "אליס" תמיד היה נעוץ במתח שבין הריפים הבלוזיים הכוחניים-סאבאתיים של קאנטרל להרמוניות הקוליות של סטיילי וקאנטרל, והטקסטים הג'אנקיים-חושפניים; שלושה מוטיבים מרכזיים שנוכחים היטב גם ב-"Black Gives Way to Blue" ומקרבים את "אליס" לכדי מרחק נגיעה משיאי עבר כמו "Rain When I Die" ,"Rotten Apple" ,"Down in A Hole" ו-"Am I Inside". כדי להתגבר על היעדרו של סטיילי הוגברו מינוני ההרמוניות - הפעם תולדה של שילוב הקולות של קאנטרל והגיטריסט ויליאם דובל - מה שכמעט ומשכיח את חסרונו של המת. הריפים, תודה ששאלתם, הם מהרצחניים ביותר שקאנטרל הקליט ואילו הטקסטים נעים בין מורבידיות והאבל על סטיילי לתקווה שהוליד האלבום.

"אליס אין צ'יינס". החיוביות היחסית מתפוררת

הפתיחה כל כולה השלמה עם המוות וניסיונות לאופטימיות; "הירגע, כל הפצעים מחלימים/ חזק, האמת היא משהו ששווה להציל", כותב קאנטרל ב-"All Secrets Known", השיר הראשון באלבום ששולח את המאזין לפלאשבק. מיד אחר כך, ב"Check My Brain", הוא שר סרנדה לקליפורניה, היכן שגילה את עצמו מחדש: "אז מצאתי את עצמי בשמש... קליפורניה אני בסדר, שמישהו יבדוק את המוח שלי".

אלא שהחיוביות היחסית הזאת מתפוררת גם היא בהמשך. היא קורסת תחת העול הנפשי והכובד של ,"Acid Bubble" ,"Lesson Learned" "Take Her Out" ו"Private Hell" - השיר הטוב באלבום; והיא מתנדפת סופית בשלוש הבלדות שמוקדשות לסטיילי; שירי געגועים קורעים שכתב לו קאנטרל ומרפררים ל"Sap" ו"Jar of Flies", המיני-אלבומים האקוסטיים של "אליס" (הראשון מושלם, השני לא אחיד). קאנטרל לא רק סופד לסטיילי, כי אם גם מנסה להזדהות אתו. "להרגיש את הכאב שחודר אליך/ חושך בפנים" הוא מבכה ב"Your Decision", שמספר על כניעתו של סטיילי להירואין; "נראה שהתנבאת שכל זה יסתיים/ נשרפת כשהשמש עלתה שוב", הוא זועק ב"When the Sun Rose Again" היפהפה; והסיום החרישי עם שיר הנושא, שאליו מצטרף בפסנתר אלטון ג'ון, ובו שר קאנטרל לבדו "אני רדוף על ידי הרוח שלך... שכב, אני אזכור אותך".

קאנטרל לא משקר. האלבום הזה כולו זיכרון רדוף של המת שצלו מוטל עליו; אבל הוא רק סיפור הרקע. העיקר ש"אליס אין צ'יינס" שוב כאן, עם אלבום מעניין יותר מכל מה שעשו אחרי "Dirt"; טובים יותר מכפי שדמיינתם שהם יכולים להיות כשיחזרו.

אליס אין צ'יינס, "When the Sun Rose Again"; הליקון

*#