שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נדב הולנדר
נדב הולנדר

דמיינו איש זקן בשיער פרוע ובבגדים קרועים רץ במרכזו של מדבר שומם, צוק סלעי או חוף ים. הוא מתקרב למצלמה בריצה תשושה, נופל, קם, נופל ומתרומם שוב, ורגע לפני התמוטטותו הסופית הוא לוחש בכוחותיו האחרונים: "זה..."

מדי שבוע חירף הזקן הזה את נפשו, וכל התמוטטות שלו בישרה על תחילתו של פרק נוסף בסדרה "הקרקס המעופף של מונטי פייטון". אנשים שצפו בפרקים הראשונים ודאי שאלו את עצמם מה זה "זה", או ניסו להבין מי הזקן המשונה ומה הוא עושה על המרקע. התשובה לא הגיעה ישר, לקח לה זמן מה לחלחל. היום, כשהעולם חוגג 40 שנה ל"קרקס המעופף", התשובה כבר ברורה. כמו שהזקן עצמו היה אומר: זה משהו אחר לגמרי.

אבל איך אפשר לכתוב טקסט קוהרנטי על החבורה הזאת מבלי לחטוא בצורה נפשעת לרוחה החתרנית, הפרועה והסוריאליסטית? אמנם בטלוויזיה של ימינו הביקורות בעיתון נוטות להיות מעניינות יותר מהתוכניות עצמן, אבל ב"מונטי פייטון" מדובר בקרב אבוד. דמיינו, אם כך, רגל ענקית או משקולת של 16 טונות יורדת מהשמים ומוחצת את מדור הדי-וי-די הזה.

ועכשיו

לא מזמן, לקראת חגיגות ה-40 לסדרה, נפתח ביוטיוב ערוץ "מונטי פייטון" רשמי, שאליו הועלו שלל מערכונים נבחרים. אפשר היה לצפות שמאורע כזה ירווה את צמאונו של הקהל לסדרה. למעשה קרה בדיוק ההיפך: בעקבות פתיחת הערוץ דווח באינטרנט על זינוק של 23 אלף אחוז במכירות מארזי הדי-וי-די של החבורה.

"מונטי פייטון" מימין לשמאל: גיליאם, ג'ונס, קליז, פאלין, צ'פמן ואיידל

"הקרקס המעופף של מונטי פייטון", שעלתה ב-5 באוקטובר 1969, נהגתה, נכתבה ובוצעה על ידי חבורה די חריגה של קומיקאים: טרי ג'ונס ומייקל פאלין הגיעו מאוקספורד; אריק איידל, ג'ון קליז וגראהם צ'פמן למדו בקיימברידג'; טרי גיליאם הוא בכלל אמריקאי, ופגש אותם במקרה בשיטוטיו.

הסדרה שרפה את מסכי הבי-בי-סי במשך ארבע עונות, 45 פרקים, והביאה למרקע כל דבר שאיש לא היה מעלה על דעתו לשדר: מבנה נראטיבי בלתי צפוי, המדומה לזרם תודעה של אדם שאיננו שפוי; הומור פרוע וחתרני עם אזכורים תרבותיים והיסטוריים רחבים להפליא; מחויבות אפסית לשורות פאנץ', לעלילות ברורות או למסרים כלשהם; קטעי אנימציה סוריאליסטיים שנגזרו מיצירות אמנות ידועות יותר או פחות; ואפילו מספור שגוי של מערכונים ופרקים. בעיקר, היתה זו הלצה אחת גדולה על חשבונו של הצנון הבריטי המצוי. כמו שאיידל אמר פעם, המטרה היתה להעליב את כולם.

מערכון 'התוכי המת' מתוך "הקרקס המעופף של מונטי פייטון":

שתי העונות הראשונות מבריקות במיוחד. בסוף העונה השלישית קליז עזב, ובאמצע העונה הרביעית "הקרקס המעופף" ירדה מהמסך. מומלץ להתחיל בצפייה לפי הסדר ולא להתפתות לאריזות בנוסח "שלל מערכונים" או "קטעים נבחרים": הציר העלילתי המופרך שבבסיס כל פרק מספק שלל הפתעות שכדאי לחוות.

הגאונות נצצה למרחוק כבר בפרק מספר 1, שכלל מערכונים מופלאים כמו "הבדיחה המצחיקה בעולם", על אודות בדיחה קטלנית שהורגת מצחוק כל מי ששומע אותה, ותורגמה לגרמנית על ידי הצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים.

למשהו

בעקבות ההצלחה בטלוויזיה, החליטו "מונטי פייטון" לטפטף מעט מכישרונם גם למסך הקולנוע. ב-1971 צילמו שנית חלק ממערכוני העונה הראשונה והשנייה והוציאו אותם כסרט קולנוע, תחת הכותרת "ועכשיו למשהו שונה לגמרי". בין היתר הופיעו שם מערכונים כמו "התוכי המת", "שיר חוטב העצים", "שיעור בהגנה עצמית", "איך לא להיראות" ו"נאדג' נאדג'". מומלץ לצפות בעונות עצמן, אך גם הסרט נהדר. מעלתו העיקרית היתה בכך שהוא סייע להטמיע את ההומור הפייתוני בארצות הברית, ובכך פתח לחבורה צוהר להצלחה העולמית.

את סרט הקולנוע העלילתי הראשון, "מונטי פייטון והגביע הקדוש", מימנו ל"מונטי פייטון" להקות כמו "פינק פלויד", "ג'טרו טול" ו"לד זפלין". זו היתה פרודיה פרועה על אגדות המלך ארתור הבריטיות, שכללה סצינות קלאסיות כמו "האבירים שאומרים ני", האביר השחור שמסרב להיכנע גם כשכורתים לו את הידיים והרגליים, והארנב הרצחני. הפקתו נעשתה בין צילומי העונה השלישית והרביעית של הסדרה, והעבודה עליו השתבשה בכל דרך אפשרית, מספרים יוצריו. אך כשיצא ב-1975, הסדרה כבר חדלה להתקיים והסרט נהפך ליצירת פולחן ולמזכרת נהדרת למעריציה.

אחר

השמועה אומרת ש"בריאן כוכב עליון" נולד כאשר כתבים שאלו את אריק איידל אם יהיה סרט נוסף ואם כן, כיצד ייקרא, והוא ענה בצחוק: "Jesus Christ - Lust for Glory". זו הפכה לתשובה השגורה בפי אנשי החבורה, כל פעם שרצו להשתיק עיתונאים. בשלב מסוים הם הבינו שזה לא רעיון כל כך רע, והחלו בכתיבה של סאטירה חריפה על הדת הנוצרית ומאמיניה. הסרט הזה מומן בידי מוסיקאי אחר, החיפושית ג'ורג' האריסון, והסתיים בסצינה בלתי נשכחת שבה הצלובים מעודדים זה את זה ושרים "תמיד תביט בצד הבהיר של החיים". כשיצא ב-1979 עורר כצפוי הערצה רבה ומהומה גדולה במקביל.

שלוש שנים לאחר מכן הוציאה החבורה תיעוד מצולם של "המופע בהוליווד בול", הופעה חיה שכללה ביצועים של מבחר שירים ומערכונים מהסדרה, ביניהם "המשרד להליכות מוזרות", "הסעודה האחרונה", "המשרד לוויכוחים" והמערכון על ארבעת אנשי יורקשייר המתלוננים כל אחד בתורו על ילדותו האומללה.

לגמרי

סרטם המשותף האחרון, "משמעות החיים" מ-1983, חזר במידה מסוימת לסגנון המערכוני מתחילת דרכם, ועלילתו נעה סביב חייו של אדם, מהולדתו ועד מותו. הסרט נפתח ביצירה קצרה ומבריקה של גיליאם, סרטון על אודות חברת ביטוח לונדונית ותיקה שנאבקת בהשתלטות של תאגיד אמריקאי, ומחליטה להרים עוגן ולהפליג לארצות הברית. הבניין האפרורי שט כספינה בין גורדי השחקים, עד שלבסוף הוא נופל מצוק בקצה העולם.

מאז "משמעות החיים" נפגשו חברי "מונטי פייטון" פה ושם בפרויקטים עצמאיים. קליז, שמאחוריו הקלאסיקה הטלוויזיונית "המלון של פולטי", כיכב ב"דג ושמו וונדה" ובשלל סדרות עלילתיות ותיעודיות. איידל המשיך לכתוב, לשחק ולהלחין והיה אחד האחראים ל"ספאמלוט", הגרסה הבימתית המצליחה ל"גביע הקדוש" שעלתה בברודוויי. גיליאם נהפך לבמאי מוערך ויצר בין היתר את "ברזיל", "12 קופים" ו"פחד ותיעוב בלאס וגאס". ג'ונס הגיש סדרות וכתב מאמרים בעיתון, ופאלין פתח בקריירה חדשה כמנחה של תוכניות מסע וטיולים.

צ'פמן הלך לעולמו החודש לפני 20 שנה ממחלת הסרטן. טקס האשכבה שלו (שקטע קצר ממנו ניתן לצפייה ביוטיוב) נהפך לאחד הקטעים המצחיקים והמרגשים של "מונטי פייטון". באמצע ההספד לחברו המת, קטע קליז את הנאום כדי לומר "ברוך שפטרנו מהטפיל הבן זונה הזה, אני מקווה שיישרף". הוא הסביר שצ'פמן חובב השערוריות לא היה סולח לו אם לא היה עושה זאת, וניצל את המעמד כדי להיות הראשון שאומר "פאק" בטקס הלוויה רשמי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ