אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היזהרו מחיקויים

למרות הברקות תסריטאיות ספורות "להרוג את המזל" הוא לא יותר מעוד טרנטה אלימה ומגניבנית שמתה להיות טרנטינו

תגובות

 ג'ייסון סמילוביץ'. זה השם שננצור מ"להרוג את המזל". בפוסטרים אף אחד לא מדבר על סמילוביץ' - שם מנסים להיתלות באילנות גבוהים כדי למכור את הסרט (ועוד נדון בזה), משוויצים בעובדה שג'וש הרטנט, מורגן פרימן, בן קינגסלי, ברוס וויליס ולוסי ליו משתפים בו פעולה, ומוסיפים שביים אותו פול מקגיואן (שבשנה שעברה הבריק ב"שבועת השחקנים" והתבזה ב"3 בפארק"). אבל אם יש סיבה לצפות בפילם-נואר הזה, הרי שמדובר בתסריט של סמילוביץ' הטירון. זה לא שרוברט מקי הולך להרצות על העבודה של סמילוביץ' בסדנאות שלו, ממש לא. אבל בכל זאת, הבחור יודע לספר סיפור. הפתיחה מסעירה: זר מסתורי (ברוס וויליס) מאלץ צעיר שפגש במקרה לשמוע מעשייה על הדרך הברוטלית שבה הביא ניסיון לרמות במירוץ סוסים להתפרקותה האלימה של משפחה צנועה. הסיקוונס הלא קצר הזה מותיר אותנו מעט המומים, מפני שאין לנו מושג מה צופן התסריט באמתחתו. ובכן, למרבה הצער, מה שיש לו להציע זה את ג'וש הרטנט ("בלאק הוק דאון", "רצח סטייל הוליווד"). וברגע שהוא פורץ לזירה, החלב הטרי שהגיש לנו סמילוביץ' הולך ומחמיץ. הרטנט מגלם צעיר בשם סלבין, שמתגלגל לניו יורק ומסתבך על לא עוול בכפו (כך זה נראה לפחות) עם שני הגנגסטרים הבכירים בסביבה, "הרב" (קינגסלי) ו"הבוס" (פרימן). סלבין מנסה להסביר שהוא לא האיש שהם מחפשים, אבל הם לא קונים את זה ומעמידים בפניו אתגרים בלתי אפשריים - אחד רוצה בוחטה של ירוקים (חובות הימורים), האחר מסנג'ר אותו לבצע בשירותו את אחת הרציחות הסנסציוניות שניו יורק ראתה (להרוג את הבן ההומו של הגנגסטר השני). הטוויסטים של סמילוביץ' מבדרים, אבל הוא חושב שהם הדבר הכי גדול שנולד מאז תיאורית הקוונטים. מחשש שנפספס איזו הברקה, הוא חוזר על כל אחת מהן עד שאחרון היושבים באולם יזכור אותה בעל פה. מילא, נשלים עם זה. מה שמדאיג יותר הוא הרצון שלו להיות פוסטמודרני בכל מחיר.  נבירה קצרה העלתה שהרקורד של סמילוביץ' כולל עד עתה רק את הסדרה הכושלת "קארן סיסקו", ספין-אוף ל"רומן לא חוקי", שכזכור התבסס על כתביו של אלמור לנארד. פרט הטריוויה הזה הוביל למשחק אסוציאציות קצר, שבסופו הכל התחבר. לנארד, "ג'קי בראון", טרנטינו. מאיפה השם האחרון מוכר לי? הא, כמו ב"הוסטל" ו"כרוניקה של אקדח", גם הפעם השם שלו תקוע במרכז הפוסטר. ההתעקשות של יוצרים צעירים בימינו לחקות את הגורו היא מקל בגלגליהם. קחו למשל את סמילוביץ' ואת הניסיון המאולץ שלו לבנות את השוטרים והגנבים כמיתוסים גדולים מהחיים, לתאר את העיר הגדולה כסביבה ניהליסטית שבה רוצחים לארוחת בוקר ולדחוף בכוח ציטוטים אינטר-טקסטואליים לכל מקום רק כי נדמה לו שזה יוסיף לעניין מעט "מגניבות". השוו בין הסצינה שבה הארטנט וליו משוחחים על הג'יימס בונדים לדורותיהם (ילדותית ומאולצת) לזו שבה אומה תורמן ודיוויד קארדין דנים בסופרמן ב"קיל ביל" (מבריקה וחסרת מאמץ), ותבינו למה הכוונה. עצה לסמילוביץ': אתה מוכשר יותר מרוב הבחורים בשכונה. בפעם הבאה, אל תנסה לחקות אף אחד.

*#